מהר"ם שיק אורח חיים לז

אתרווייהו קאי זהו אצטרך דאי זמן רק אקידוש קאי הו"ל כמו התחיל באינו תדיר דמסיק בזבחים דף צ"א דגומר. ה"נ יגמור הקידוש. ולכך צ"ל הטעם דזמן אסוכה נמי קאי ולעולם לכ"ע קי"ל דחיובא דיומא עדיף. וא"כ לכ"ע ברכת מגילה עדיפא כן נראה לפענ"ד דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"א שיל"ת ר"ח מרחשוון תר"ח לפ"ק א שלומים אלף לשר האלף הרב המופלג בתורה צדיק ונשגב חרוץ ושנון כש"ת מוה' יעקב שלום ני' מכתבו הגיעני על נכון קודם יוה"כ העבר וכו' ועד"ת אשר העיר מעלתו ני' לתמוה על מנהג העולם שעונין ב"ה וב"ש על ברכת שופר ואין מוחה בידם הלוא מבואר בדגול מרבבה במג"א סי' קכ"ד ס"קט דחשוב הפסק ואין לענות ב"ה וב"ש במקום דאסור להפסיק וביותר תמה שגם בבית מדרשו של מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל שמע ג"כ שהיו עונין ומרן זצל"הה לא מחה בהן עכ"ל אמת גם בעיני יפלא מאז על המנהג הזה וכבר הי' מוסכם אצלי לדרוש ולמחות בהעונים. לולא שידעתי שדבר מורגל כזה לא סגי דלא יצאו המון העם מהרגלם ולגעור אז בשעת מעשה בעונים. מלבד שאז אסור להפסיק. עוד לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם. וגם הוה קשה בעיני לגעור ולמחות בדבר שנהגו בו והנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. ולזאת שמתי אל לבי ומצאתי לישב מנהגן של ישראל וטוב ויפה יעשו חכמינו שלא מיחו בזה. מב' טעמים. א' דהא קי"ל דכל העונה אמן כמוציא מפיו דמי וא"כ כשעונה אחר ברכות השופר אמן הוי לי' כעונה וכאומר כל הברכה בשעת עניית אמן וא"כ מה בכך שאמר מעיקרא בשעת הברכה ב"ה וב"ש איברא דיש לי בזה מקום עיון וקושיא אי אמרינן אמן כמוציא מפיו דמי. א"כ נשארה קושית הרשב"א בסי' קס"ז במג"א ס"קח: ולא שייך תירוץ המג"א דלענין ברהמ"ז או ברכת הנהנין לא מהני שמיעה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך דהא שם כתב הרא"ש דאפילו בעונה אמן לא יצא ואמן הוי כמוציא מפיו. ויותר קשיא לי מאי דפסק בסימן רי"ג סעי' ג' דגם בעונה אמן צריך שיכוון המשמיע להוציא ולמה לי כוונה להוציא הא הוי כמוציא הברכה מפיו. וכי תימא ברכות שאני דתיקנו דווקא שיברך בעצמו או ישמע מחברו דנהי דהוי כמוציא ענין זה מפיו מכל מקום בברכה דבעינן שלא ישנה המטבע שטבעו חכמים בברכות ולכל הפחות חשוב זה כשינוי מטבע ולא מהני מדרבנן עניות אמן בלחוד מ"מ קשיא דא"כ איך פסק בסי' רי"ט סעי' ד' דאם ברך אחר על שנתרפא ועונה אמן יצא. ושם ע"כ מיירי אפילו לא כיוון המברך להוציא כדמוכח ממקור הדין הזה שמוצאו מש"ס ריש פרק הרואה מעובדא דרב חנה וכו' ושם לא כיוון להוציאו. ואפילו ברכת אכילה שאני מברכת הודאה דבברכת הודאה יצא ולא חשוב כשינוי מטבע ואפילו חשוב כשינוי מטבע מ"מ כיון שאמר ענין וסגנון ההוא יצא בדיעבד כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ברכות יעו"ש אבל בברכת הנהנין לא מהני עניות אמן אכתי קשה דא"כ דברי הרמב"ם בפ"א מברכות דין י"א שכ' שהעונה אחר המברך אינו יוצא עד שיענה או ישמע ממי שמחויב מן התורה כמוהו. ואמאי אפילו כשהמברך מחוייב רק מדרבנן. ואמאי גרע בעונה אחר מי שמחויב מדרבנן ממי שעונה אחר מי שאינו מחוייב כלל אלא הוא רשות גמור והרמב"ם כללא כייל משמע אפילו בברכת הודאה ומצות אמר לדבריו ואיך לא הביא הש"ע דרמב"ם פליג על דסי' רי"ט והא לא אתיא רשות ומפיק דרבנן: ובאמת מקור דין זה דעונה אמן כמוציא מפיו דמי נמי קשיא לי דזה יליף בש"ס סוף פרק שבועות שתים דף כ"ט ע"ב ודף ל"ג ע"א. מסוטה דאמרה אמן אמן לפרש"י בשבועות דף ל"ו ד"ה ואמרה האשה וכו' דאי לאו כמוצא מפיו אפילו כמושבע מפי אחרים לא הוי שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה וקשה כיון דיליף אח"ז דאמן הוי קבלת דברים א"כ הרי אמרה וקבלה השבועה ומנ"ל דחשוב כמוציא מפיו דלמא מהני בסוטה אפילו מושבע מפי אחרים בקבלה השבועה מיהו זה יש לישב דעיקר הלימוד הוא מעניית אמן אמן דיליף בסוטה דף י"ח דשבועה בין מאיש זה ובין מאיש אחר בין ארוסה ובין נשואה וזה לא אמר בפירוש וע"כ דהוי כמוצא מפיו אמנם קושיא הראשונה קשיא ונראה לפענ"ד לישב דכיון דקי"ל דצריך לברך על כל הנאה והנאה ועל כל מצוה ומצוה. ועל כל טובה וטובה וגם בעינן שיברך האדם בעצמו וא"כ נהי דאמן כמוציא מפיו. היינו כאלו הוא מברך. אבל לא אמרי' שע"י אמן הוי כאלו מברך על אותו מעשה ולפי"ז א"ש דוקא אם האחר ג"כ מברך על אותו מעשה דומיא דסוטה דהשביעה הכהן על אותה מעשה עצמה וה"ה שם בסי' מכתבו רי"ט דברך על אותה טובה בעצמו שנתרפא בכה"ג שפיר אמרינין דאף דהוא עצמו לא ברך מ"מ חשוב כמו מברך בעצמו דהוי כמוציא מפיו דמי אבל הרמב"ם וכן בסי' רי"ג סעי' ג' ובסי' קס"ז דמיירי דאחר מברך על מעשה אחר על הנאה אחרת. וע"י אמן יחשב כאלו ברך הוא על מעשה הזה זה לא אמרינין ולכך בעי שיכוון המשמיע להוציא ואז מהני עניית אמן כמוציא את הברכה מפיו ולכך שפיר תירץ המג"א בסי' קס"ז דבאכילה דבעי שיברך בעצמו על הנאתו. לא מהני מחשבתו לברך עבורו. ממילא גם עניית אמן לא מהני והש"ע שם שפסק כרשב"א סובר כיון דמצות צריכות כוונה. ובפרט שגם בריש סימן ר"ט פסק דעיקר תליא בכוונה וכיון דהיתה כוונתו לברך עבורו מהני אמן אמנם דעת הרמב"ם נראה דס"ל כיון דמברך על דבר אחר וכל אדם מברך על הנאתו או על מצוותו לא שייך אמן כמוציא מפיו אפילו כוון להוציאו: ועכ"פ בדין דסימן רי"ט כ"ע מודים דמהני אמן אפילו לא כיון להוציאו כיון דברך על אותו דבר עצמו אמן כמוציא הברכה מפיו דמי. אמנם אם מברך לעצמו ואחר עונה אמן נראה דעת הרמב"ם דס"ל דבכה"ג אפילו כיוון להוציא לא שייך דהוי כמוציא מפיו. ואינו יוצא אלא בשמיעתו ולכך פסק דאפילו בעונה אמן דאינו יוצא אלא אם כן שמע מבר חיוב כמותו דשומע כעונה. דהוי' השתיקה והכוונה כהודאה דמי ולכך ג"כ צריך שיכוון להוציא כמו בשאר שומע כעונה ולזה סובר המג"א בסי' קס"ז אליבא דהרא"ש דאפילו בעניות אמן לא יצא גבי ברכת הנהנין הואיל וילפינין בירושלמי דמי שאכל דווקא בעצמו יברך ולא סגי בשמיעה. אלא א"כ נתוועדו יחד כלם כאיש אחד וכל אחד נהנה מחבורת חבירו אז יכול אחד לברך והש"ע שם פוסק כרשב"א דסברת ירושלמי הוא רק לכתחילה ולמצוה מן המובחר אבל בדיעבד יצא דאל"כ אפילו נתוועדו והסבו לא הי' אחד יכול להוציא את חברו דמה בכך שהם כאיש אחד ובוודאי דהכי מסתברא לפענ"ד. ולפי"ז אני אומר דהא דלא שייך בברכה שברך איש אחר לעצמו דהעונה אמן יהי' כמוציא הברכה מפיו היינו בברכת הודאה או ברכת הנהנין שכל אחד מברך לעצמו אבל בברכת המצות שקבעו חכז"ל מטבע הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' אם כן לעולם אפילו כשהוא מברך לעצמו הרי הוא מברך גם על עשיות אחרים א"כ בכה"ג גם האחר ברך על אותה מעשה ושפיר אמרי' בי' דאמן כמוציא את הברכה מפיו דמי ובאמת א"צ שיכוון להוציאו בברכתו דאמן כמוציא מפיו דמי ולכן בברכת שהחיינו דמברכין ומודין כל אחד על חברו אין צריך שיכוון להוציאו את עונה אמן ובזה מיושב מה שהעיר המג"א בסימן תרי"ט סק"ג דלא מכוונו הש"צ להוציא אחרים ידי חובתן בברכת שהחיינו ועל פי הנ"ל א"ש דבכה"ג שאחד מברך נמי לחברו מהני בעונה אמן. דהוי כמוציא מפיו וא"צ שיכוון המברך להוציאו ועפ"י האמור נ"ל לישב המנהג דאף דבעונה אמן צריך שישמע כל הברכה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מברכות מכל מקום כאן ששמע כל הברכה. אלא שהפסיק באמצע ואמר ב"ה וב"ש שפיר יש לומר דבשעה שעונה אמן הוי כמוציא מפיו וא"כ אין חשש מצד ב"ה וב"ש שעונין על ברכת השופר וכ"ת הב"ה וב"ש שעונין בברכת שהחיינו הוי הפסק בין הברכה להמצוה דקי"ל בסימן כ"ה סעי' יו"ד דלא יפסיק אפילו לקדושה מכל מקום הרי כתב הפנים מאירות בתשובה נ"ט בחלק א' לענין עניית אמן על ברכת תפילין לא חשוב הפסק כיון דהוא שייך למצוה ההוא לא הוי היסח הדעת ה"נ כן כיון דהשהחיינו שייך להשופר לא הוי ב"ה וב"ש הפסק: ועוד נראה לומר עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"ב דשבועות דלאו דוקא אמן הוי כמוציא שבועה מפיו דהוא הדין שאר דבר דהוי קבלת והאמנת דברים הוי כמו אמן. וא"כ ה"נ באומר ב"ה וב"ש הוי כמו אמן וכמוציא מפיו ברוך אתה ה' אלדינו וכשמסיים משם ואילך הברכה אשר קדשנו במצותיו וכו' הרי שומע כעונה וכאלו מסיים הברכה ומה הפסק יהי' כאן וכמו האמן שעונה בסוף אינו חשוב הפסק ה"ה. הב"ה וב"ש ג"כ אינו הפסק אבל המג"א כתב שפיר במקום דאסור להפסיק אסור לענות ב"ה וב"ש. דהרי גם אמן אסור לענות אבל על אותה ברכה עצמה שיוצא בה כשם שרשאי לענות אמן ה"נ יכול לענות ב"ה וב"ש ודלא כדגול מרבבה. וא"ש מנהגן של ישראל והנח להם לישראל וכו' כן נראה לפענ"ד נכון לישב המנהג ובזה אסיים ואחתום בברכה ידידו הדוש"ת: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה נ"ב החיים והשלום וכל טוב להדיין הגדול המופלג בתורה כש"ת מו"ה מנחם מענדיל כ"ץ בק"ק הונסדארף יע"א: מכתבו קבלתי באלול העבר ונתתי אותו בדלוסקמא ונשמט ממני ולא מצאתיו עד כעת ולזאת אמרתי עתה להשיב לו על