מהר"ם שיק אורח חיים לו

יותר מג' טפחים דמהארכובה עד הגוף יש עוד ב' עצמות שוק וירך או קוליות שהם מסתמא יותר מג' טפחים ובשעת ישיבה אלו האברים מונחים והגוף רחוק מהארכובה יותר מג' טפחים וממקום שמתחיל הגוף עד הארץ הוא ג"כ רחוק יותר מג' טפחים. והגדיים בוקעין בו ואינם מחיצה ואין הרגלים והגוף מצטרפין כיון דמסתמא יש בהם ג' טפחים ועוד אפילו עומד האדם דקי"ל באו"ח סי' שס"ג סעי' ה' ובמג"א שם דנעשה מחיצה קשה לי לפי הא דתנן בפ"ב דכלאים משנה ח' דסלע אינו מפסיק אלא ברחב ד' טפחים. וכ' התויו"ט שם הואיל ולא נעשה למחיצה אלא ממילא אתא ע"כ בעינין רחב ד' ולפי"ז נראה לפי' דבעי' שיהי' עב ד' טפחים בדבר הנעשה מאליו והמג"א שם כ' דמסתמא בין רגל לרגל בשעת הליכה הוא ג' טפחים וא"כ קשיא למה חשבינן לי' ע"י צירוף אדם לאדם מחיצה הא למטה בגובה הרגלים אינו עב ד' טפחים: ובאמת מלשון הר"ש שם במשנה לא נראה דסלע יהי' צריך להיות עב ד' טפחים. אלא דבעי רוחב המחיצה ד' וכמו דאמרינן בעירובין דף ט"ז גבי היכא דפרוץ מרובה על העומד בעינן רוחב המחיצה במשך ד' טפחים. וכן הרמב"ם בפ"ג דכלאים לא כתב זה: אמנם בפי' תפארת ישראל כתב שם ג"כ דבעי' הסלע עב ד' טפחי'. וקשה כנ"ל מיהו יש לחלק בין מחיצה לשבת דבעינן רק שלא יהא רשות הרבים ויהי' רשות היחיד לעולם סגי במחיצה כל דהוא אבל לענין הפסק איכא למימר דבעינן עב ד' טפחים: וא"כ נהי דאדם נעשה מחיצה אבל אינו מפסיק דלא עדיף מסלע. ועוד אי נימא דאדם מחיצה ומפסיק א"כ הרי קי"ל באו"ח סי' נ"ה דעשרה רה"י במקום אחד ואי נימא דנעשה מחיצה ומפסיק. א"כ אינם במקום אחד ונהי דשם בסי' נ"ה קי"ל כל שרואין זא"ז מצטרפין ואפילו העומדים על הבימה שהיא רשות בפ"ע מצטרפין עיי"ש. הואיל ובטלו לגבי ביהכ"נ וא"כ אין ראי' מהתם לכאן. מכל מקום כיון דבעי' לצרף ולחבר איך אפשר לומר תרתי דסתרו ועל, ארבעה לו אשיבנו דבלא"ה א"א דמשום הכא יהיה אחר מותר לישב שם בד' אמותיו של המתפלל דמשום טעמא דנראה כפורק עול. מאי יועיל הפסק ואם הטעם משום דמקום ד' אמות נתקדש וכמ"ש הטו"ז דהכוונה דנראה דתפלה במקום קרבן ונעשה המקום כעזרה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד ולכן דווקא לעוסק בתורה דמאן מלכי רבנן או המתפלל רשאי לישב שם אבל אדם בטל וודאי דאין רשאי לישב שם בד' אמות שנתפסין בשעת תפלה בקדושת עזרה וא"כ מאי נפ"מ אם יש הפסק ולכן בסתמא דאסור לישב בד' אמות של תפלה. כן נראה לפענ"ד נכון: תשובה מ"ט ומה שהקשית על דברי הפרישה ביו"ד סי' ק"ב דלכך נקט הטור ביצה שלימה אינה בטילה משום דשיל"מ ות"ל מכח דבר שבמנין ותי' כיון דסופו להיות מותר למחר לא חשיב איסורא עיי"ש דקשיא לפי"ז בע"ז דף ע"ד דפריך ולתני ככרות של בה"ב בפסח ולדבריו הא איכא למימר דחמץ הוא דשיל"מ ואינו נקרא דבר חשוב הנה שם במתני' בא למעוטי חמץ בפסח. דאינו במשהו ועיין בתוס' שם. ועכ"פ להמקשן ההוא דפריך דלינקוט ככרות של חמץ בפסח ע"כ סובר דלח בלח דבר שאינו חשוב בטל ולא חשוב דבר שיל"מ וע"כ היינו כרבי יהודא דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה. ולכך קשיא דלתני ככרות חמץ אפילו לסברת הפרישה וא"ש ובלא"ה דנשאר אסור בהנאה מדרבנן ונהי דלענין דבר שיל"מ כ' הר"ן דחומרא זו אינו מועיל להקל אבל להחמיר וודאי מועיל וכ"ש דהרי אסור לשהותו: ואסור להניחו לזמן היתר ובכה"ג נקרא שם איסור עליו ושייך בי' דין דבר חשוב כן נראה לפענ"ד פשוט ואחתום בברכה יהי ד' עמך דברי רבך הדו"ש. ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה נ' בעזה"י י"ג אדר תר"י לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לידידי הרב המופלג החריץ והשנון כש"ת מוה' חיים סופר ני'. יקרתו הגיעני ועל מ"ש במג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ג דביעור חמץ קודם למילה שלא בזמנו דתשביתו חמור טפי דכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה והקשה עליו יפה כתב מעלתו. אלא שעדיין צריך תבלין ונראה כוונתו ע"ד שאמרו דחובת שעתא קדים למצוה שהוא עליו רק מכח תשלומין כדאיתא באו"ח סי' ק"ח גבי שתי תפלות וה"נ מצות תשביתו כל שעתא ובעמוד להשבית קאי לא בתורת תשלומין אלא חיובא דיומא הוא. משא"כ מצות מילה נהי דעובר בכל עת אבל רק בתורת תשלומין. ולכך חובת שעתא קדים כן נראה לפענ"ד: ולפי"ז מוכח דהטעם דחובת שעתא קדים דלא כמ"ש הלבוש לעיל בסי' ק"ח משום דחובת שעתא חשיב תדיר דלפי"ז אדרבה מילה מקרי תדיר טפי כדאית' בזבחים דף צ"א בתי' בתרא אמרי' דמילה נגד פסח מקרי תדיר. והנה הצל"ח בברכות ר"פ תפלת השחר הקשה על הלבוש דא"כ למה אמרינן במ"ש מתפלל בתחלה התפלה של מ"ש הא הלבוש באו"ח סי' תרפ"א סובר דאפוקי יומא מאחרינין לא עדיפא ממעלת תדיר א"כ כיון דתפלה דהוא חובת שעתא מבדילין בה א"כ לאחר תפלה זו עדיף משום דאפוקי יומא מאחרינין ולפענ"ד אם קושיא זו קשה גם לפי מה שכתבו שארי המפורשים הטעם משום דחביבא מצוה בשעתי'. עדיין תקשה דהרי בפסחים דף ק"ה מבואר דאפוקי יומא עדיף ממעלת חביבא מצוה בשעתא וא"כ גם כן תקשה כנ"ל: אמנם לפענ"ד לא קשה מידי דהרי אנן קי"ל דאם מ"ש ראש חודש צריך לומר אפילו בתפלת תשלומין יעלה ויבוא דלעולם צריך הוא להזכיר כל מה ששייך לאותו עת שמתפלל. וא"כ גם ההבדלה ראוי שיאמר בתפלה שהוא לתשלומין. אלא שכבר כ' המג"א בסי' ק"ח ס"ק י"ג דהבדלה אינו שייך רק פעם אחת וכיון שכבר הבדיל למה יבדיל עוד וכל זה לאחר שקבעו תפלת תשלומין לאחר תפלת חובת שעתא אבל אם הי' הדין שיתפלל תפלת תשלומין קודם באמת הי' צריך אז להבדיל וא"כ איך נימא שיהא מאחר תפלת חובת שעתא משום אפוקי יומא. דזה ליתא דאם נקדים התפלת תשלומין אז יהא צריך להבדיל בה ולא קשה מידי קושית הצל"ח אבל באמת בלא"ה קשין דברי הלבוש דל"ל למימר דזה חשיב כתדיר בלא"ה וודאי חובת שעתא קדים ותו דהרי תפלת חובת שעתא גורם לתפלת תשלומין שתאמר. שבלא עת התפלה אינו יכול להשלים א"כ יש להקדימו כמו דאמרו ב"ה בפרק אלו דברים שברכת היין גורם לקידוש שיאמר ותו כבר תמה עניו מעדני מלך שהלבוש כ' זה לטעם דלכך אפילו בדיעבד לא יצא משום דתדיר קודם הוא דאורייתא הא אמרינן במנחות דף מ"ט דמעלת תדיר רק למצוה ולא לעיכוב: ולפענ"ד אפשר לומר דגם הלבוש אסיק אדעתיה טעמים הנ"ל דחובת שעתא עדיף ותו דזה גורם לתפלת תשלומין שתאמר ולכך י"ל דאפילו בדיעבד מעכב וכל זמן שלא אמר תפלת החובה אינו זמן תפלת תשלומין וכאלו התפלל שלא בזמנו וכמ"ש הטו"ז שם ס"קי. אלא דקשיא לי' מכל מקום התפלה שהתפלל לתשלומין יהא עולה תחת תפלה שהיא חובת שעתא. ואע"ג שהוא כוון שתהא תשלומין. מה בכך שהי' לו כוונה זאת כיון שהדיבור והנוסח שוה בשניהם. בשביל חסרון כוונה לא יפחת ואפילו בברכה שברך וכוון לברך על הגפן ובאמת הי' מים. הרי ס"ל לכמה פוסקים בסי' ר"ט שאינו צריך לברך מחדש וכו' מכ"ש כאן שדעתו הי' להתפלל כל אותו נוסח אלא שדעתו הי' עבור תשלומין ומה איכפת לן בזה. ואע"ג שזו חשובה יותר מזו מכל מקום לא מצינו שמצוה אחת הנעשית כמה פעמים בכמה זמנים. אלא שאופן אחד חשוב וחביב יותר שלא יפטור האינו חביב את החביב בדיעבד: ולזה כתב הלבוש שזה מקרי תדיר. ומעלת תדיר מקרא ילפינן שהוא כמו מקודשת טפי ולכך מצוה שאינו תדיר אינו פוטר התדיר ולזה א"ש שאין זה עולה לחובה הואיל וכוונתו הי' לתפלה שאינו תדירה אין זו עולה לתדירא דחשיבא טפי ולפי מאי דפסק נמי בסי' ר"ט דאזלינן לדידן בתר כוונה דאנן קי"ל מצות צריכות כוונה ולכך לא יצא. ואפשר לישב קושית המג"א שם בסעי' א' דהקשה הא מדברי הרב האי מוכח דבעינן דווקא גילוי דעת ולפי הנ"ל דאנן קי"ל בסי' ס' דמצות צריכות כוונה אזלינן בתר מחשבה. ולפימ"ש המג"א בסי' ס' ס'קג דדוקא במצוה דאורייתא בעינן כוונה א"כ צ"ל דהמחבר סובר כדעת הרמב"ם ריש הלכות תפלה דתפלה דאורייתא כיון דמיירי דעדיין לא התפלל שחרית א"כ התפלה דאורייתא ורב האי קאי על תפלת ערבית שהוא רשות ודרבנן ולכך בעי גילוי דעת עכ"פ לפמ"ש דעיקר טעמא דלבוש דהטעם משום תדיר הוא דלכך אין עולה. יש לישב דברי אבודרהם סוסי' תרפ"ד דכתב אם הקדים חנוכה לשל ר"ח צריך להפסיק והטו"ז שם תמה עליו והוכיח דאין תדיר מעכב. ולפי הנ"ל י"ל דהתם החיוב על האיש הראשון שיקרא בתדיר של ר"ח. ואתה בא להוציא ע"י אינו תדיר ולכך ס"ל דלא יצא: ועפ"י, האמור למעלה דחובת שעתא עדיף. ואמרינן נמי בסוף סוכה דקי"ל כרב דחיובא דיומא עדיף וסוכה ואח"כ זמן מטעם זה לא הבנתי דברי הנוב"י ח"א או"ח סי' מ"א דפסק דברכת הלבנה וקריאת המגילה ואינה מצוה עוברת ברכת הלבנה קודמת משום דהוי תדיר ולפענ"ד אדרבה מגילה עדיפא דהוי חובת שעתא וחיובא דיומא ואפילו למאן דלא פסק כרב דחיובא דיומא עדיף וכמ"ש הנוב"י שם סי' ל"ט דמספקא להרמב"ם. מ"מ חובת שעתא נגד החיוב שכבר בא ועתה אינו אלא לתשלומין וכ"ש דמשמעות הפוסקים דקי"ל דחיובא דיומא עדיף וגם מ"ש הרא"ש שם בסוכה הטעם משום דזמן