מהר"ם שיק אורח חיים לד

שיהי' מחויב לעשות דווקא הקודמת. לזה איצטרך קרא דמייתי החכ"צ במ"ת דף ט' דאורח חיים פן תפלס. ולשון רש"י בסוכה דף כ"ה ע"ב הנ"ל לכאורה קשה דנקט רשאי הרי חיוב איכא לעשות' מקרא דאורח חיים פן תפלס. ואף דמהרש"א בחידושי אגדו' שם במ"ק פי' פירוש אחר אבל רש"י לשיטתו במ"ק וכן הביא הר"ן בשם הערוך קשיא: ואפשר דמקרא דאורח חיים פן תפלס מוכח רק מצות עשה דלית בי' עונש. אבל מ"ע דאית בי' עונש כגון פסח ומילה דאית בי' כרת דהוי כל"ת דמענשינין עלה אינו בכלל אורח חיים. דכ"ן רק על מ"ע גרידא והראי' שגם לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה אצטרך קרא בפ"ע לענין פסח דאית בי' כרת. ה"נ לענין אורח חיים פן תפלס ליכא למידע מהתם. ולכך פרש"י רק רשאי: אמנם גם בשאר מצות יש לדון לכאורה דהרי לפי חד תי' בתוס' פסחים דף נ"ט ע"א ד"ה אתי עשה וכו' אמרינן דגבי עשה לא בעי' בעידנא וכו' ודחי אפילו שלא בעידנא. ותוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין כ' דעשה דאית בה כרת דחי אפילו שלא בעידנא א"כ אם העשה דלמחר עדיפא נימא דעשה דלמחר דוחה עשה דהאידנא. וכאלו אין כאן מצוה היום ולא שייך עוסק במצוה פטור מה"מ גם לא שייך אין מעבירין על המצוה. וקשיא בין על האי דמ"ק ובין על האי דסוכה: ונראה דבסוכה דף כ"ה ע"ב יש לישב דהרי בלא"ה קשה הא מת מצוה קודם לפסח וגדול כבוד הבריות שדוחה אפילו אם האידנא חיוב פסח וכבר הקשו התוס' שם כן ותירצו דלא מיירי במת מצוה גמור אלא בקבורת קרובים וזה צ"ע טובא מנ"ל להקשות ולהוכיח דלמא מיירי במ"מ גמור. ונראה לישב דגבי דחי' כל שיכולין למעט גברי ממעטינן וכדס"ל לר' ישמעאל במנחות דף ס"ג. ורבנן פליגו ורק משום דמפרסמי טפי וא"כ הא דקבורת מ"מ דוחה פסח. מכל מקום צריך למעט גברי ואפשר ביחיד. והקרא אמר ויהיו אנשים טמאים. ומיעוט אנשים שנים ואפשר יותר. וזה ע"כ אינו משום מ"מ אלא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה: וממילא מיושב ג"כ קושיא הראשונה נהי דעשה דפסח דוחה לעשה דקבורה ז"א הרי עשה דקבורה עדיף ונשארה העשה בעולם ולכך שפיר אמרינן דהטעם דהיו מטמאין טפי. הוא משום עוסק במצוה פטור מה"מ וא"ש אבל בעלמא היכא דשייך דעשה חדא ידחה לאידך אמרינן דצריך לעשות החמורה וגם במנחות דף מ"ט איכא למימר דהאי דחמירא דחי לראשונה ולכך קא מבעי' לי'. אמנם אכתי לפי המסקנא דלא אפשטא האבעי' ופסק הרמב"ם דשניהם שווין ואיזה שירצה יעשה וקשה כיון דשניהם שווין. א"כ ראוי להקדים זה דזמנו היום:. ונראה הא דאמרינן העוסק במצוה פטור מה"מ לאו דווקא עשיית המצוה ממש. אלא אפילו ההליכה והעסק במצוה לקנותה. ולהביאה לידי גמר נמי בכלל. דהרי ילפינן מובלכתך בדרך דעוסק במצוה פטור מן המצוה עיי"ש בריטב"א בסוכה וא"כ אם קונה ומשמר ומזמין הטלאים על יום מחר ג"כ הוא עוסק במצוה היום. וא"כ אם מניח הטלאים ושומרם על יום מחר עוסק היום במצות תמידין דלמחר. ולכך עוסק במצוה פטור ממצוה דמוספין ויכול לעשות איזה שירצה כן נראה לפי ענ"ד. אמנם האי דמועד קטן אכתי קשה. וצריך לומר דגם במ"ק מיירי בכה"ג שאין החמורה לעשות היום ממנה שום דבר אפילו הזמנה וגם א"א שתדחה המצוה החמורה דלמחר את המצוה של האידנא כעין קרובים הנ"ל וא"ש: ולפי תי' השני של תוס' פסחים דף נ"ט דגבי מ"ע בעי' בעידנא א"כ יש לומר ולישב בפשיטות דוודאי היכא דעוסק היום בהזמנת המצוה שלאחר זמן הוי עוסק במצוה ופטור מן המצוה והיה יכול לעסוק בזו או בזו ושוב אמרינן מצוה החמורה עדיף ולכך בנר שבת וקידוש בעינן הטעם משום שלום בית וכן גבי תמידין ומוספין אבל היכא דאם יעשה את המצוה של מחר לא יעסוק היום כלל אפילו בהזמנת המ"ע. אמרינן מאי דקדים עדיף כן נראה לפענ"ד ולפי"ז כללא הוא במצוה החמורה אם צריך הזמנה לזה היום ולהזמין המצוה החמורה על למחר. ינוח הקלה ויעשה ויזמין על של מחר המצוה החמורה אבל אם אין צריך הזמנה ולא שום עסק היום אז הדבר תלי' בב' תירוצי התוס' בפסחים דף נ"ט הנ"ל ואי שייך דעשה דוחה עשה ג"כ החמורה דלמחר עדיף אבל אם לא שייך דעשה ידחה להעשה כגון בקבורות קרובים או דהוי עשה דפשיעה או עשה דלא בעינא וכיוצא בעשה שאינה יכולה לדחות אז המצוה קלה של האידנא קודם וע"ז נאמר אורח חיים פן תפלס. כן נראה לפענ"ד: וכל. זה בשני מצות. אבל במצוה חדא רק שלאחר זמן יעשנה יותר מן המובחר בזה פסק בח"צ הנ"ל דימתין ויעשה מן המובחר ובס' נשמת אדם הנ"ל פליג ובוודאי אם המצוה מצד עצמה הוא מן המובחר לעשותה לאח"ז כגון תפלת שחרית דעיק' מצותה בנץ החמה. אע"ג דיוצא מעלות השחר בכה"ג בוודאי לכ"ע ימתין על עיקר זמנה ואין זריזות להקדים אבל אם המצוה מצד עצמה כבר הגיע עיקר זמנה אלא שממקום אחר משום הידור מצוה רוצה להמתין בזה פליגו התה"ד וס"ח המובא בנשמת אדם הנ"ל ומרן ז"ל הכריע כהתה"ד מהא דקורין המגילה באדר השני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף כדאיתא בפ"ק דמגילה. ולא אמרינן דזריזין מקדימין לאדר הראשון: ולפענ"ד הא מקרא דוישכם אברהם בבקר וגם מקרא דושמרתם את המצות אינו מוכח רק אם אינו עושה כדי להדרה אבל כדי להדר דהידור מצוה מה"ת וא"כ יש לומר דלא ימתין כדעת התה"ד מיהו היינו במצוה שאינה נעשית אלא פעם אחת ואם יעשנה היום לא יעשנה למחר אבל במצוה שהיא מחוייבת בכל יום ויום ואם יעשנה היום מכל מקום אפשר לו לעשותה גם ביום אחר. אלא שאונס מעכבו בכה"ג מיירי הרדב"ז המובא בחכ"צ סי' ק"ו הנ"ל דמצוה דהאידנא קדים כן נראה לפענ"ד ועיי' במל"מ פ"א ממגילה ונ"ל עוד ראי' גדולה לתה"ד הנ"ל מדברי התוס' גיטין דף כ"ח ע"ב בד"ה והא בעי סמיכה שכתבו דערל וטמא היכא דאין תקוה שיוכלו לקיים מצות סמיכה יוכלו לשלוח קרבנם בלא סמיכה אבל היכא דאפשר דיביא לאחר זמן ויקיים מצות סמיכה אז אמרינין דימתין ויקיים מצות סמיכה ואע"ג דסמיכה אינו מעכבת ואינו אלא מצוה מן המובחר והיינו כתה"ד: תשובה מ"ו החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרב המאור הגדול המופלג כש"ת מו"ה אלכסנדר אדלער אבדק"ק יאנקנט יע"א: מכתבך קבלתי וע"ד אמתלא שכתבת על שלא באת לקבל פני לק"ק אדא. דבר הזה א"צ אמתלא ובלא"ה דנתי אותך לכף זכות וגם ידעת שאין אני מבקש כבוד וע"ד מבוקשך בקהלה הידוע עשיתי כמבוקשך וע"ד ד"ת שכתבת לי שנתעוררת על דברי התוס' שבת דף ד' בהא דחציו עבד וחציו ב"ח וכו' הלא אין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. והמשחרר עבדו הרי עובר בעשה והקשית דהא תנן במתניתן וכותב לו שטר על חצי דמיו ומשנתן דמים ליכא עשה כמ"ש הרשב"א הנה על התוס' לא קשיא דאטו גברא אגברא קרמית. רק יכולת להקשות רשב"א אדברי רשב"א שהרי גם הרשב"א בשבת שם הקשה ג"כ קושיא זאת. וא"כ סותר את דברי עצמו ובאמת הרשב"א בגיטין דף ל"ט חולק על הרמב"ם שאומר דעשה דלעולם ב"ת הוא משום לא תחנם ודווקא בעושה לטובת העבד עיי"ש וכן כ' הר"ן שם וכבר הקשה ע"ז המג"א בסי' צ' סק"ל גם הטורי אבן ריש חגיגה האריך בזה. והנה גוף דברי הרמב"ן והר"ז קשה הרי לא קי"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא ובזה הי' אפשר לישב קושית המג"א והטורי אבן דבזה פליגו הסוגיות דבגיטין קאי למאן דאמר דדרשינין טעמא דקרא משא"כ בברכות דפריך עלה הא מצוה הבא בעבירה הוא קאי למאן דלא דרש טעמא דקרא ועכ"פ ספיקא הוי אי זה טעמא דקרא ובלא"ה נ"ל דאפילו לדעת הרמב"ן איכא למימר דווקא מה"ת אינו אסור אלא היכא דעושה לטובת העבד אבל מדרבנן אסור אפילו אין עושה לטובת העבד. ובזה ג"כ מיושב קושית המג"א הנ"ל והיינו משום דאסור עכ"פ מדרבנן ובזה מיושבים ג"כ דברי התוס' דקודם זה הקדימו דגם באיסורי דרבנן א"א לאדם חטא בשביל שיזכה וכו' ולכך הקשו התוס' שפיר כמובן: אמנם בלא"ה נראה אפילו אם נימא אם העבד נותן דמי עצמו לאדוניו אז אין האדון עובר בעשה היינו דווקא אם האדון רוצה באמת למכור העבד ולוקח עבורו דמים מה שאין כן דבאמת אין האדון רוצה בזה וקרוב לוודאי שלא יבא לידי גבי' ע"י השטר שכותב לו העבד שהרי העבד הוא גברא ערטילאי ורק אפשר שברוב הימים יתעשר ויבוא לידי גביי' והשחרור אינו בשביל נתינת הדמים שלא בא לעולם אלא בסיבת העבד שיוכל לישא אשה ובכה"ג ס"ל להרשב"א שם דאע"ג שעושה בשביל המצוה אפי"ה איכא עשה דלא כהר"ן הנ"ל וכן ס"ל להתוס' ולכן שפיר הקשו דאין אומרים לאדם חטא: והנה בע"ז דף ס"ג ע"ב קא מבעי' למיעוטי את התיפלה ש"ד או לא וקא פשיט שם מהא דתניא דעוקרין עם הגוי בכלאים וקאמר דברייתא כר"ע דס"ל מקיים כלאים לוקה ולהכי למעוטי תפילה ש"ד. ואח"כ מסיק דאיכ"ל דברייתא אתיא כר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם ואפי"ה למעוטי את התיפלה ש"ד ומדרבי יהודא נשמע לר"ע והקשו בתוס' דל"ל למימר מדר"י נשמע לר"ע נלמוד זה מר"י עצמו ונראה דהרי ר"י ס"ל דבר שא"מ אסור. וכל שכן היכא דהוי פסיק רישא דאפילו לר"ש אסור מן התורה וא"כ אפילו אין מתכוין אלא למעט התיפלה הרי הוא אסור וצריך לומר דמכלל לא תחנם דרשינין נמי דלא תתן להם חן וכן עוד כמה דרשות וא"כ בקרא עצמו משמע דביאר לן טעמא דאיסורא דלא ליתן להם מתנת חנם משום לא תתן