מהר"ם שיק אורח חיים לא

נראה כוונתו דהדיבור הוא דרבנן וסגי בכוונה והשאגת ארי' האריך ופלפל בזה ועכ"פ כיון דאנן קי"ל דבעי תרתי הדיבור והכוונה ואם לא כיון כראוי אינו מקיים המצוה ולכך לא תקנו ברכה על זה כמו שהביא הטור באו"ח סי' תל"ב דלכך אין מברכין על ביטול חמץ משום דעיקר ביטול בלב ועל דבר שבלב אין מברכין כן נראה לפענ"ד הטעם בזה ומה שהעיר מעלתו מדוע בכוס של מילה אינו שותה המברך. ונותנים לאחר לשתות הלוא יותר טוב הי' שישתה המברך הנה ביו"ד סימן רס"ה ס"ד איתא דבתענית נותנין לתינוקת לשתות. ואם אין תענית שותה הסנדק וכ' הש"ך דלא ראה מנהג זה אלא דלעולם נותנין לתינוקת ובפ"ת שם הביא בשם ספר חמודי דניאל שישתה המברך והנראה לי פשוט דהא קימ"ל דאסור להפסיק בין הברכה לשתי' כדאיתא באו"ח סי' קס"ד סעי' ו' ושם בסי' תקצ"ב דלכתחילה אפילו מענין הדבר שמברכין עליו אין לשוח ואם הפסיק בדבר שאינו שייך להברכה אפילו בדיעבד צריך לחזור ולברך: והנה הא דמברכין אשר קידש ידיד מבטן על הכוס אינו מדין הגמרא אלא מנהג כמ"ש הטו"ז שם משום דאין אומרים שירה אלא על היין ולא דמי לכוס של קידוש וכיוצא בו דהקידוש צריך לכוס דווקא וא"כ אפילו נימא דהברכה אשר קידש ידיד לא חשיב הפסק בין ברכת בפה"ג לשתי' כיון דצריך לכל הפחות מצד המנהג מכל מקום התפלה שאומר המוהל המברך על הכוס או"א קיים את הילד וכו' שהיא תפלה על הילד זה וודאי לא שייך לכוס. ואין לזה שייכות כלל לברכת בפה"ג ובוודאי יש לחוש דהוי הפסק שלא מענין הברכה לכך הנהיגו ליתן הכוס לשתות לסנדק וכיוצא בו ששמעו הברכה ולא הפסיקו אלא בשהי' בעלמא דקיל יותר ולכך כתב הרמ"א דישתה הסנדק ועל זה כ' הש"ך דהמנהג להשקות התינוקת דלעיל בהלכות ברכות י"א דאפילו שהה יותר מכדי דיבור הוי הפסק ולכך הנהיגו ליתן לשתות לתינוקת דאין קפידא כ"כ בתינוקת אם ישהה או יפסיק שהרי רק משום שלא יהא גנאי לכוס צריכין לטעום ממנו וכבר הארכתי בזה במקום אחר. ומ"ש החמודי דניאל דישתה המברך צ"ע מטעם הנ"ל: תשובה מ' עוד להנ"ל והנה. מה ששאל ממני טעם על מה שנהגו בסליחות לומר תחנון בנפילת אפים ובסוף אומרים ואנחנו לא נדע ושומר ישראל אין אומרים. ומדוע. לפענ"ד פשוט דכל מנהגן של ישראל תורה הם ומיוסדין על אדני פז דכל התפלות יש מהן שצריכין לומר בעמידה ויש תפלה בנפילת אפים ויש תפלה הנאמרת בישיבה וכמו שהתפלל משה רבינו ע"ה דכתיב ואשב בהר וכו' ואנכי עמדתי בהר וכו' ואתנפל לפני ה' וכו' ומטעם זה כתב הלבוש ושאר מפורשי' שם בסי' קל"א דלאחר שהתפללנו שמנה עשרה בעמידה. תחנון בנפילה ובישיבה ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר דכבר התפללנו בכל אופני התפלה אומרים ואנחנו לא נדע שכבר עשינו כל האופנים שאפשר ואיתא שם ברמ"א באו"ח סימן קל"א דתפלה שאנן אומרים בישיבה לאחר נ"א כל מקום ומקום לפי מנהגו דשומר ישראל באשכנז אין אומרים אלא בתענית ציבור וכיוצא בזה וכן יש שאר מנהגים כמבואר בשלחן ערוך ולכך בסליחות שאומרים בעמידה ואח"כ תחנון בנפילה ומחי ומסי עד סוף צ"ל בישיבה וכן אנו נוהגין: ולכך אומרים אח"כ ואנחנו לא נדע תשובה מ"א עוד להנ"ל: ומה ששאל ממני ע"ד ביהכ"נ שנבנה בשבת ע"י קבלנות ישראל וגם אחד מישראל עמד שם אצל עושי המלאכה כמו בחול כן בשבת ובני עירו הולכים שם להתפלל מוסף בשבת קודש. ועל גוף הדין אם רשאין לילך לבית שנבנה בשבת אין ספק כי אפילו אם נבנה בקבלנות עכו"ם אסור לכנוס לתוכה ונהי דבתשובת חת"ס זצ"ל בסי' נ"ט ובאמרי אש סי' י"ד ובכתב סופר סי' מ' צידדו אם נבנה ע"י קבלנות עכו"ם להיתר אבל אם נעשה ע"י אומן ישראל וע"י השגחת ישראל בוודאי אין להתיר ולזאת אין מעלתו בא שמה לא לקריאת התורה ולא לתפלת מוסף וישיחו בו יושב קרנות וכיוצא בהן. לכן ביקש מעלתו ני' שאודיענו דעתי בזה לסכור פי דוברי שקר: והנה באמת גוף הדין הוא ברור דבית שנבנה בשבת אין לכנוס לתוכו כמבואר באו"ח סי' רמ"ד ואפילו בשאר דברים קי"ל אם נעשו בפרהסיא ע"י חילול שבת אין ליהנות מהם עולמית עיין בסוסי' שכ"ה וכן פסקינן באו"ח סוסי' תרמ"ד לענין ערבה אלא דשם מבואר דאם אין שם ערבה אלא זאת שנתלשה באיסור ע"י חילול שבת אפילו בפרהסיא מותר ליטלה אם אין שם אחרת ולפי"ז לכאורה גם בביהכ"נ אם אין שם אחרת יהא מותר. דבחילול פרהסי' אין חילוק בין תלוש למחובר. אמנם י"ל דאדרבה למצוה גרע טפי דהרי המג"א בסוסי' תרמ"ח הביא בשם הלבוש דאתרוג המורכב אסור משום שנעבדה בו עבירה ותמה המג"א עליו דבחולין דף קט"ו מוכח דמשום נעבדה בו עבירה אינו אסור ותי' מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחידושיו לפרק לולב הגזול דיש חילוק היכא דמתחלת גידולו ועד סוף נעבדה בו עבירה כמו באתרוג המורכב. דאפילו לקיים כלאים אסור בכה"ג וודאי איכא למימר דמאוס למצוה. דזה אינו מוכח: להיתר מהא דאצטרך לאסור כלאים לגבו' יעויי"ש וא"כ ה"נ בבית שנבנה באיסור מתחלתו ועד סופו נראה דלכ"ע מאוס למצוה וגדולה מזאת אמרינן בא"ח סוסי' שכ"ה דארון וקבר שנעשו בפרהסי' בשבת לא יקברו בו עולמית וכ' שם הטו"ז בשם הר"ן ז"ל הטעם דגנאי הוא למת לקבור בקבר שחללו בחפירתו שבת. וא"כ כש"כ דגנאי הוא להתפלל ולשפוך שיחו לפני ה' במקום ההוא אשר אבן מקיר תזעק הוי בונה בית התפלה בעולה. וסניגור נעשה לו קטיגור כעין דאיתא בירושלמי ר"פ לולב הגזול: אמנם עדיין י"ל דאם מוכרח עי"ז לבטל קדיש וקדושה וקריאת התורה דהוא עשה דרבים ור"א שחרר עבדו כדי לצרפו למנין כדאיתא בפרק שלשה שאכלו ומזה הביא הרא"ש שם ראי' דמצות עשה דרבים דרבנן דוחה אפילו עשה דאורייתא דהא קי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה ומטעם זה התיר ג"כ מרן הגאון בעל חת"ס בחלק ששי סי' א' דאפילו במקום חשש חרם מותרין ליכנוס לביהכ"כ לשמוע קדושה וכיוצא בו וא"כ אפשר דגם כאן בנ"ד מותר לכנוס בו לצורך קדושה וכיוצא בו אלא דזיל בתר טעמא דמצוה דרבים חשיבא טובא אפילו הוא דרבנן מ"מ כיון דרבים עוסקים בה וברוב עם הדרת מלך על כן נעשה מצוה חשובה ודחי עשה דאורייתא וכ' אם אין העבירה. עבירה דרבים אבל אם גם העבירה הוא דרבים כמו בנידון דידן ליכא למימר דדחי ואיכא למימר דשב וא"ת עדיף טפי ובפרט לפמ"ש דמגונה ומאוס לגבוה וסנגוריא נעשה לו קטיגור והקב"ה שונאו ועדיין אפשר לומר דעשה דרבים דרבנן דוחה ל"ת דרבנן ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע"א דכתבו דעשה דפשיעה א"ד ל"ת. א"כ ה"נ ליכא למימר דדחי. מיהו כ"ז אם אינו למגדר מילתא אבל אם הוא למגדר מלתא הרי אמרו ביבמות דף צ' ע"ב דלמגדר מלתא רשאין לעבור אפילו בקום ועשה. וכן קי"ל בחו"מ סי' ב' דלמגדר מלתא רשאין לענוש אפילו שלא עפ"י דין תורה וכתב השבו"י חלק א' סי' קמ"ה דכל עבירות שנעשו בפרהסי' יש לחוש דאחרים ילמדו מזה ויעשו העבירה. לזה מקרי מגדר מילתא דאל"כ יהיה הדבר כאלו הותר. ועבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר אבל עי"ז אף דאין בידינו לעונשם מ"מ ראוי לאסור לכנוס לתוכו אפילו לדבר מצוה כדי למגדר מלתא להיות להם לגנאי ולבזיון לבנות מקום התפלה בחילול שבת שעי"ז נמאס אצל הקב"ה. ואפשר שישימו על לב עי"ז לשמור שבת כראוי ולכך לדעתי בוודאי זה מקרי מגדר מילתא וכדאי לבטל אפי' מצוה דרבים דמוטב שיחלל שבת אחד כדי לשמור כל התורה כולה כן נראה לפענ"ד וה' ירחם על עמו וישיב שבות בני ישראל ומעלתו ני' יתאמץ עם בני ביתו וכל המחזיקים בידו להרים קרן התורה להעמיד הדת על תילה ויברך ה' את ביתו ואת כל אשר לו ויהי' ה' עמו דברי ידידו הד"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה מ"ב בעזהי"ת עש"ק פ' ויגש תרל"ח לפ"ק חוסט: החיים והשלום וכ"ט לתלמידי האברך המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה יעקב יוסף גינז ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק סיגוט יע"א: מכתבו קבלתי ואשר שאלת בעובדא שאירע לך שהי' נראה לך דמתחילין לשאול טל ומטר ביום ה' וזה הי' ביום ג' ולא הזכרת ומי שהי' עומד אצלך הוא אמר בקול רם ותן טל ומטר ונסתפקת איך לעשות. אם האמת שהוא התחלת זמן שאלת טל ומטר או לא ולא היית יודע באמצע התפלה איך תעשה ועלה בלבבך מה ששמעתי ממני בספק ברכות יש תקנה להרהר בלבו כדעת הרמב"ם. והרהרת בלבבך שוב מצאת בספר ישועת יעקב סימן ע"ב דהוכיח דאין לעשות כן. דאל"כ איך אמרו ספק ברכות להקל הא לפי הנ"ל יכול להרהר בלבו עכ"ל מה ששמעת ממני הוא דעת הרמב"ם פ"א ה"ז מהלכות ברכות. כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שאומר ואם לא השמיע לאזנו בין שהוציא בשפתיו בין שברך בלבו וכו' אמנם דעת הש"ע באו"ח סימן ס"ב דווקא במקום אונס אם הוא אונס אז מועיל הרהור והביא הפמ"ג שם דמה"ת אמרינן הרהור כדיבור דמי. ומדרבנן לאו כדיבר דמי ובמקום אונס לא גזרו וכן בכל הברכות כמ"ש המג"א סימן קפ"ה ס"ק א' זהו לענין ברכות ולכן לענין תפלה קי"ל באו"ח סי' צ"ד סעי' ו' דאם הוא חולה יהרהר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם ועל משכבכם וא"כ מזה ג"כ נראה דיוצא ע"י הרהור