מהר"ם שיק אורח חיים ל

בדור ובעת שעדיין לחלוחית יראת שמים ואהבת תורה המורשה לנו מאבותינו ורבותינו הגדולים והקדושים אשר בארץ המה קיימים ולזאת שבו מעשות עתה. והם מחשים ומצפים לשעת הכושר בימים הבאים. וביני וביני הם עומדים על המשמר ומאספים כוחותיהם איש ואיש השייך להם וממתיקים סוד על זה לבצע זממם ח"ו אשר התחילו לעשות זהו תכלית התשובה שלהם. ועוד שנית שהרי ידועה שהחברה דשומרי הדת ודורכפירונקס קאמעסיאהן הם עומדים על המשמר להפר עצת רשעי עמינן ולנער חוקי און חוקי הקאנגרעס והם למעוז ולמחסה ולצור משגב נגד חוקי הקאנגרעס וסייעתם ועל ידיהם עשה ה' התשועה הגדולה בישראל שהקיר"ה ושופטי הארץ ולאנדטאג אשרו וקיימו את חוקי של הארגאניזאציאן שטאטוט מכת שלנו הנקראים ארטאדאקסען וכיון דשומרי הדת וסייעתם הם אבן נגף לבעלי הקאנגרעס וקאנצלייא שלהם הם מחשים כעת ומדמים בנפשם לרפות עי"ז כח השומרי הדת ודפ"ק שיסברו העולם שאין עוד צורך בהם וימשכו ידם מהם ואז יחתרו לעלות מתחת העפר לבצע זממם. לכן החיוב על כל בר ישראל אשר יראת ה' בלבו לחזק ולאשר את השומרי הדת והדפ"ק בכל מה דאפשר ולעמוד על המשמר שלא ליפול ברשת זו אשר טמנו הנעלאגין. וכל המושך יד משומרי הדת הוא מגביר כח בעלי הקאנגרעס ומסייע ידי עוברי עבירה וקי"ל במכות דף ו' דהנטפל לעוברי עבירה דינו מה"ת כעוברי עבירה ולזאת חלילה ליראי ה' לנגוע בקציהם והשוחט שלהם הוא באיסור כמקדמת דנא וחלילה לעשות שלום שעל ידו יתמוטטו עמודי התורה והיראה והנביא זכרי' אמר האמ"ת והשלו"ם אהבו דברי ידידו: ה"ק משה שיק מברעזאווע: חשובה ל"ה שיל"ת אדר השני תרכ"ד לפ"ק: את חג המצות יחוג בדיצות ידידי תלמודי הרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראה החרוץ ושנון כש"ת מו"ה זוסמאן סופר ני' אבד"ק האלאש יע"א: מכתבו קבלתי וכו' ומה שהעיר על דברי המג"א באו"ח סי' נ"ט סק"ה שכ' דאע"ג דבתפלה וק"ש אפילו אינו בקי אינו יכול להוציא אלא דווקא ביוד מ"מ בברכת הנהנין ושאר ברכות יכול להוציא אינו בקי אפילו בלא עשרה והביא ראי' מדברי הג"א ס"פ ראהו ב"ד והקשה מעלתו הא הג"א קאי גם על ק"ש ותפלה ובק"ש ותפלה גם להג"א לפי מ"ש המג"א בעי' עשרה ולפענ"ד לא מיירי הג"א מדין זה אי בעינין עשרה ומיירי באופן המבואר במקום אחר אלא דכ"ז י"ל בק"ש ותפלה. אבל לענין ברהמ"ז ע"כ מיירי דווקא בב' דאי יש ג' כבר יש זימון ביניהם ואם יש זימון מוציאין אפילו בקיאין וע"כ מדבעי' אינו בקי מיירי בב' לענין ברהמ"ז ושפיר הכריח מהג"א דינו: מיהו לפענ"ד בלא"ה קשה אי דעת המג"א להביא ראי' על ברהמ"ז לא הי' צריך להביא ראי' מן הג"א דהרי סוגיא מפורשת בברכות מ"ה ע"ב שנים שאכלו וכו' סופר מברך ובור יוצא ואי לשאר ברכות מייתי ראי' וס"ל דמברכת המזון המבואר בש"ס אין ראי' דלמא שאני וא"כ גם מהג"א דמיירי נמי בבהמ"ז אין ראי' ולכך נראה דאין ראית המג"א מסוף דברי הג"א אלא מראשית דבריו שכתב בתפילין וציצית אפילו מי שאין עושה עתה המצוה יכול להוציא את חברו וכ' המג"א בסי' ח' ס"ק ח' דהיינו דווקא באינו בקי והקשה הא"ר הרי באינו בקי ע"כ אפילו באינך בק"ש ותפלה וברהמ"ז יוכל להוציא כדמסיים הג"א עצמו ובשלמא לענין ברהמ"ז הי' אפשר לישב דס"ל כמ"ש המג"א בסי' קצ"ז סקי"א דאם לא אכל הבקי אפילו את האינו בקי לא יכול הסופר לברך להוציא הבור אלא א"כ אכל עמו: והטעם נראה לפענ"ד להסביר דמצד ב' טעמים אפשר להוציא אי משום תורת שליחות או משום שומע כעונה והנ"מ אי משום שומע כעונה דווקא באכל שאין כאן ברכה לבטלה והשומע ממנו יצא כעונה אבל אי לא אכל אסור לברך דהוי ברכה לבטלה. ובברכה לבטלה לא שייך שומע כעונה כדאיתא בסי' רי"ג סעי' ב': אבל אם הטעם הוא משום שליחות הוי כמותו ויכול לברך להוציא אחרים אפילו הוא לא אכל ועל זה ילפינין מירושלמי המובא בתוס' וברא"ש בברכות מ"ט וביתר ביאור בתשובת הרשב"א סי' קכ דגבי ברכת המזון לא שייך שליחות מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת: והוא מצוה שבגופו מי שאכל הוא יברך ולא שייך במצוה שבגופו שליחות כמ"ש התוספת רי"ד ריש פרק האיש מקדש וא"כ ע"כ רק מצד שומע כעונה ולכך בעינין דווקא אכל ולכך א"ש דברי הג"א מעיקרא כתב דבברכת ציצית ותפילין וכיוצא בו אפילו אינו עושה המצוה יכול אחר לברך לו דהיינו מצד תורת שליחות וע"ז מסיים דגבי ברהמ"ז לא שייך זה והיינו מטעם הירושלמי וע"ז מסיים ואם אינו יודע בעצמו יוכל חברו לברך לו והיינו באכל שאינו מברך לו מצד תורת שליחות אלא מצד שומע כעונה: ואפשר לומר שרמז זה בלשונו לפי מ"ש המג"א בסימן קצ"ג ועוד בכמה דוכתי דאם הטעם מצד שומע כעונה בעינין דווקא שיבין הלשון והענין מה שאומר. משא"כ אם הי' הטעם משום שליחות וא"כ מכוון הלשון אם א"י בעצמו ושמע ע"י אחר יודע. ואז אפשר להוציא מצד תורת שומע כעונה אם הוא חברו באותו אכילה וא"ש ומעתה נראה לי דזה ג"כ הטעם בק"ש ותפלה דג"כ מיעט בירושלמי מתורת שליחות דבעינין שיעשה בגופו עיי"ש בלשון תשובת הרשב"א ואפי"ה תיקנו חכז"ל ועשאו שליח ציבור אפילו באינו מבין כלל לשון הקודש מדרבנן. מיהו תיקנו דווקא בעשרה וזה כוונת הרשב"א בתשובה שאין שליחות ליחיד והוא תמוה. ולהנ"ל כוונתו דלא תיקנו חכז"ל לעשות שליח לענין תפלה וק"ש רק בעשרה. וא"כ פחות מעשרה בעי' דווקא שיוצא משום שומע כעונה ואז בעי' דווקא שיתחייב השליח ג"כ באותו דבר וגם שיבין השומע מה שאומרים ויכוון וס"ל דנהי דקי"ל בסוף ר"ה דתפלה א"י להוציא אלא אינו בקי ודווקא בעשרה היינו דווקא אם צריך להוציא מצד תורת שליחות אבל אי יכול להוציא מצד שומע כעונה אפילו בפחות מעשרה יכול להוציא כדמוכח מלשון הרשב"א בתשובה הנ"ל וא"כ זה הוא כוונת הג"א בברכת ציצית ותפילין וכיוצ' בהן בשאר ברכות אפילו בב' יכול להוציא באינו בקי והיינו מצד תורת שליחות אבל בק"ש ותפלה ובה"מ א"י להוציא מצד תורת שליחות ממילא ברהמ"ז לא משכחת כלל להוציא מצד שליחות ובק"ש ותפלה בלי עשרה לא תיקנו שליחות אפילו באינו בקי כמ"ש רשב"א הנ"ל. אבל אם אינו יודע בעצמו ר"ל אם רק מצד שומע כעונה צריך לברך לו שפיר יוכל לברך ולהתפלל לו. וא"כ ע"כ הא דכתב הג"א בציצית ותפילין מיירי בפחות מיו"ד. ומזה מביא המג"א ראי' דשאר ברכות לא בעי יו"ד וכל דבריו נכונים. והמג"א לשיטתו אזיל בפי' הג"א וא"ש הכל: ולפי"ז כללא דחילוקי דינים כך הוא ברכת המצות ושאר ברכות בבקי עדיף לברך בעצמו אם חברו אינו עוסק ואינו מחוייב באותה ברכה. ואה אינו בקי יוכל אחר לברך לו אפילו בב'. ובק"ש ותפלה אם אינו בקי בעשרה יוכל להוציא אפילו כבר נפטר. אבל בפחות מעשרה. אם גם המשמיע נתחייב יכול להוציא אפילו בפחות מעשרה באינו בקי משום שומע כעונה ואם כן פליג ההג"א והרשב"א על הרבינו יונה שפסקו הרמ"א בסי' נ"ט סעי' ד' דפחות מעשרה לעולם אינו מוציא בק"ש ותפלה אבל בברכת המזון לעולם א"י להוציא מצד תורת שליחות דהיינו אם המשמיע אינו חייב אבל אם המשמיע מחוייב יכול להוציא מצד שומע כעונה כן נראה לפענ"ד כוונת הגהות אשרי והמג"א והנרא' לפענ"ד כתבתי דברי ידידו הדוש"ת הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ל"ט אור ליום ג' פ' וישלח שנת תרל"ז לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט להנגיד הרבני המופלג מוה' יוסף פיש ני' עם כל אשר לו בק' רויזענבורג: מכתבו. קבלתי והי' לי למשיבת נפש שהזכרני עת שהיינו בישיבת מרן הגאון קדוש ישראל בעל חת"ס זצ"ל ומה ששאל בנו הצעיר שיחי' טעם למה אין מברכין ברכת המצות על ק"ש ותפלה שהן דאורייתא מכל שכן מקריאת הלל ומגילה הנה קושיא זו קשה בהרבה מצות שאין מברכין עליהן וכבר כתב הרשב"א בתשובה סי' י"א להקשות ע"ז על כמה מצות וכן באבודרה"ם וכק"ש ובתפלה י"ל הטעם לפי הכלל שכ' הרשב"א שם דבמצוה שאפשר שלא יבוא לידי גמר אין מברכין עליו והנה במצות ק"ש ותפלה דווקא בכוונה תליא מלתא ובריש פרק הי' קורא פליגו תנאים עד היכן צריך כוונה. וכוונה זו היינו כוונת הענין ולא סגי בכוונה לקיים המצוה כמ"ש ושמתם את דברי אלה על לבבכם ובתפלה נאמר ולעבדו בכל לבבכם. ואמרינן איזה עבודה שהיא בלב זו תפלה ואם לא כוון כוונת הענין אפילו אם מכוין לעשות מצות הבורא מ"מ לא עשה המצוה כתיקונה.. משא"כ בשאר מצות אפילו לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה אין צריך כוונה אלא לקיים מצות הבורא ברוך הוא וכיון שמברך עליו לקיים מצות הבורא הרי עשה את המצוה כתיקונו וזה נראה לי כוונת הירושלמי ריש כיצד מברכין דיליף מקרא דואתן לך את התורה והמצות דצריך לברך על המצות ודחקו המפורשים דזה רק אסמכתא כמ"ש ג"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת בה' ברכות ולי נראה דהכוונה בירושלמי הנ"ל דצריך לברך על המצות היינו משום דצריך כוונה ולכך במצוה דיש לה משך זמן ובנתיים יסיח דעתו ומחשבה מבטל מחשבה. ולכך צ"ל בפה ואז אין המחשבה מבטל דיבור כמו בברכת התורה וכל זה בשאר מצות דבעי' דווקא כוונה ואמירה ובעי תרתי דאנן קיימ"ל דלא כשמואל בברכות דף כ"א דס"ל א דרבנן