מהר"ם שיק אורח חיים כח

ס"ס משום דבעי לברורי כמ"ש הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ק"ה וא"כ לענין תפילה מועיל ס"ס אפילו בחסרון ידיעה וכל זה אנו צריכין אם הוא בוודאי אנדרוגינוס אבל בנידון שכ' מעלתו דהוי רק ספק אנדרוגינוס א"כ וודאי הוי ס"ס ואע"ג דאין יכול להתהפך כבר כ' הש"ך בכללי ס"ס סימן ק"י דבספק כה"ג צריכין לפתוח הס"ס בספק הזה דלמא לא הוי אנדרוגינוס כלל דהוי כספק על. וגם שם אונס חד הוא לא הוי דספק ראשון מתיר טפי. דאם אינו אנדרוגינוס מוציא אחרים וכ"ש בשעת הדחק כמ"ש מעלתו. וביו"ד סי' נ"ג איתא בספק נשבר קודם שחיטה (או נשמט לדעת הנוב"י אם הוא ספק אי קודם שחיטה) אם הוא הפסד מרובה מתירין. וממיל' ה"ה בשעת הדחק ואפילו הוי חסרון ידיעה ומכל אלו הטעמים נ"ל דבנידון שלו נראה דיכולין לצרפו למנין בשעת הדחק אבל בוודאי אנדרוגינוס עדיין אינו מוכרח אצלי. והנראה לפענ"ד כתבתי דברי החותם בברכה המשולשת ידידו הד"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ל"ג הנה מבואר בר"ה דף כ"ט ע"א וכמה דוכתי דטומטום מחויב במצות מספיקא ואפשר דהיינו מדרבנן. ובוודאי לדעת הרמב"ן וסייעתו דסוברים דספיקא מה"ת להחמיר הטומטום חייב מספק מה"ת: וכן מבואר בתוס' יומא דף ע"ד בד"ה אצטריך וכו' שהקשו על מ"ש חגיגה דף ד' מאי פריך התם אצטרך קרא למעוטי ספיקא הא טומטום יש מהן זכר. ומהן נקיבה ותירצו דא"א לו להביא קרבן על תנאי משום סמיכה עיי"ש. ומכאן הוכיח התוס' יוה"כ דתוס' ס"ל כהרמב"ן דספיקא מה"ת להחמיר ועכ"פ מוכח דספק טומטום חייב במצות מה"ת אמנם להרמב"ם דסוב' דספק מה"ת לקולא א"כ נראה דגם טומטום מה"ת פטור ורק מדרבנן חייב אמנם מהש"ס דטומטום אינו מוציא אפילו מינו ולמה באמת לא יוציא את מינו כיון דגם האחר אינו מחוייב רק מדרבנן וגם איהו מחוייב מדרבנן אלא וודאי משמע דהוא מה"ת ויש לדחות אמנם מלשון הרמב"ם בפרק י"ב מע"ז דין ד' דכ' דטומטום וכו' ואם עברו אינם לוקין ואם הם חייבין רק מדרבנן פשיטא דאינם לוקין וכיוצא בזה דייק הה"מ בפ"ה ממ"א דין י"א דמדנקט אין לוקין משמע דהוא מה"ת אמנם הטעם למה באמת מה"ת ואפשר דחשיב כדבר שאפש' להתברר לבסוף דאפשר שיקרע ובדבר שיתברר מודה הרמב"ם דספיקא מה"ת אסור. ואע"ג דהשתא א"א להתברר מ"מ מוכח מכריתות דף י"ז ע"ב דמשם למד המרי"ט חיו"ד סימן א' דהיכא דאפשר שיתברר ספיקא להחמיר מה"ת אפילו אם אינו עומד עתה להתברר והמרי"ט אלגז"י בהלכות בכורו' כתב דבעשה הרמב"ם מודה דספיקא להחמיר דעשה חמיר מל"ת ולפי"ז גם להרמב"ם טומטום חייב במצות מספיקא מה"ת אמנם יש להביא ראי' להיפוך שהרי הרמב"ם בפרק ב' מחגיגה כ' טומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראיי' מספיקא ועוד יש להביא ראי' שהרי התוס' בחולין הנ"ל תירצו דקו' הש"ס אצטרך קרא למעוטי ספיקא הוא מכח סמיכה ורמב"ם פסק רפ"א מחגיגה דעולות ראיי' כשר מן העוף ועיי"ש בכ"מ שהי' לו גירסא אחרת וא"כ אכתי נשארה קושית התוס' ואין לתרץ משום סמיכה דהא יכול להביא עוף דלא בעי סמיכה. וע"כ הרמב"ם לשיטתו מוכרח שיטתו דספק מה"ת מותר וא"כ קושית הש"ס בפשיטות דיליף מזכורך למעט טומטום. הא בלא"ה פטור מספיקא וא"כ אי נימא דבטומטום מודה הרמב"ם דחייב מספיקא מה"ת מטעם הנ"ל א"כ עמדה לדידי' קושית התוספת וע"כ דלהרמב"ם טומטום חייב רק מדרבנן: אמנם לאחר העיון אין זה הכרח דהא כבר הקשו על דברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ב מחגיגה איך אמר דפטורין מספיקא שדבריו הם נגד הסוגיא דחגיגה דף ד' דיליף מזכורך ומסיק דקרא אצטרך לאפילו אם בציו מבחוץ ונראה לפענ"ד ליישב דהנה יש להבין איך ממעט מזכורך כשבציו מבחוץ הרי ניכר שהוא זכר (ויש לומר מלשון כל זכורך שיהיו שוין אמנם לפי המסקנא דיליף מכל זכורך כאחרים אין הכרח לבציו מבחוץ אמנם המעיין בסוגיא יראה דא"א לקיים ולהעמיד זה בהסוגיא) ונראה לפענ"ד דבבכורות דף מ"ב ע"ב מסיק דבטומטום אמרינן הואיל ואשתני אשתני וחיישינן שמא הוא סריס אע"ג דמיעוטא הוא ובעלמא לא חיישינן ולפי"ז נראה דיש לן לחוש גם שמא כשיקרע ימצא שהוא אנדרוגנוס. ובאמת נראה לפענ"ד. דזה הוא טעם הרמב"ם שכ' בפרק ב' מבכורות דין ה'. דאפילו במטיל מים ממקום זכרות הוא ספק ותמהו עליו דבש"ס אמרו דמטיל מים ממקום זכרות לכ"ע זכר הוא ולהנ"ל י"ל דהרי קשה איך פשוט שהוא זכר דלמא אנדרוגינוס הוא וע"כ דשם קאי הסוגיא למ"ד אנדרוגינוס נמי ספיקא א"כ הוי ס"ס דלמא לאו אנדרוגנוס. ואת"ל אנדרוגינוס דלמא דינו כזכר ואף ע"ג דשם קאי נמי לחכמים דס"ל אין קדושה חל על אנדרוגינו' כו' אבל לדינא פסק הרמב"ם שפיר דהוי ספק מטעם הנ"ל שמא אנדרוגינוס והש"ס דנקט לשון כ"ע כיון רק על ר' ישמעאל ור"ש אבל לחכמים איכא למימר דהוי רק ספק זכר עכ"פ איכא למימר כוונת תי' הש"ס כשבציו מבחוץ ממעטין מזכורך דשמא אנדרוגינוס הוא ולפי"ז א"ש ומיושב קושית התוס' דלהמקשין דלא הוי ידע דבציו מבחוץ הוי ס"ס ספק נקיבה ושמא אנדרוגינוס ובס"ס לכ"ע להקל אפילו למ"ד דספק מה"ת להחמיר. ומיושב קושית התוס'. וכל זה לפי מאי דס"ל להש"ס שם דאנדרוגינוס ברי' בפ"ע אבל להרמב"ם בפ"ב מחגיגה דסבר דאנדרוגינוס ספק. ואע"ג דבעלמא פסק אנדרוגינו' ברי' בפ"ע. כבר כתבו מזה עיין בלח"מ פ"ד מאישות א"כ אין כאן ס"ס. דהא גם אנדרוגינוס הוא ספק זכר. וא"כ הוי רק חד ספק ומה"ת להחמיר ושפיר אצטרך זכורך למעט. וזהו כוונת הרמב"ם דפטורים מספיקא היינו מדכתיב זכורך וא"ש. ולעולם דטומטום חייב אף להרמב"ם מה"ת היכא דלא מיעוט קרא כן נראה לפענ"ד. תשובה ל"ד נשאלתי אם מקצת הקהל קבלו עליהם קאנשטאטירונג של ארטאדאקסען ורוצים להפרד משאר הקהל אם רשאין להפרד עפ"י דין תורה ואם הרב דמתא עשה איסור על הרוצים להפרד אם האיסור חל מדינא. ונראה לפענ"ד דבח"מ סי' קס"ג מבואר דקהלה אחת מקרי כשותפין ולענין שותפין קי"ל בחו"מ סי' קע"ו דאם קבעו זמן אין רשאין לחלק ואם לא קבעו זמן רשאין לחלק עיי"ש סעי' ט"ו ובשותפין דקהלה לכאורה הוי כלא קבעו זמן ויהיו רשאין לחלוק מיהו עיין באו"ח סוסי' נ"ה דנראה משם לכאור' דאין רשאין לחלק אפילו אם רוצים לצאת בימים נוראים. וכן לענין שכירות חזן צריכין ג"כ המופרדים ליתן חלק לזה ובסוס"י קנ"ד הביא המג"א בשם הר"ש הלוי דאין רשאין לעשות מקצת הקהל ביהכ"נ בפני עצמן עיי"ש הטעם. ואף דהריב"ש המובא שם מתיר מטעם אחר עיי"ש. מ"מ נראה כיון דהם משועבדים זה לזה אין יכולים לחלק. והטעם נ"ל דנהי דלא קבעו זמן מכל מקום כמו דאמרינן בעלמא כל הנודר ע"ד המנהג נודר והוי כאלו הותנו. ועיין במג"א סי' קנ"א. ה"נ כיון דכל קהל שנשתתפו מסתמא ע"ד המנהג נשתתפו שיש להם כל הזכיות. ודין ב"ב של אותו עיר הוי לי' כאלו הותנו כאשר הוא המנהג כל זמן שהם בעיר צריכין להיות כמו שאר אנשי העיר כמו דמשמע הטעם באו"ח סוסי' נ"ה וכמבואר כ"ז בתשובת מהרי"ק סי' קי"ג עוי"ש. א"כ הוי כאלו קבעו זמן וא"כ אין רשאין לחלק אלא א"כ נוסע לגמרי למקום אחר והרי בשותפין מבואר בחו"מ סי' קע"ו סעי' ג' די"א דאפילו בדיבור בעלמא נקנה ואם הם רבים נ"ל דלכ"ע אין צריך קנין דדבר הנעשה ברבים מהני דיבור בעלמא. כמ"ש בגליון חו"מ שלי בסי' הנ"ל ראי' מן המשמורת שהותנו טול אתה שבתך וכו' והכתוב פ' שופטים קרא זה מלבד ממכריו על האבות משמע דהוי כמוכר בדיבור ותנאי בעלמא ועוד נראה מטעם אחר דהרי קי"ל באו"ח סוסי' קנ"ג ושם בסי' שס"ו סעי' ג' דבית שזכה הן לביהכ"נ הן לעירוב אין רשאין לשנות כדאיתא בגיטין דף ס' דאין משנין מפני דרכי שלום ומסיק שם דהאיש הזה זכה מצד הרבה טעמים ולדעת הרמב"ם בפי' המשנה משום דאית לי' הנאה מזה דהבית שניתן בו העירוב א"צ ליתן להשתתף או לפירוש ר"ת משום חשדא דיאמרו דבני ביתו אינם טובים או משום הכבוד ולכך אין רשאין לשנות וכבר זכו בו בחזקה ממה שנהגו בו עד עכשו ובירושלמי ג"כ אמרינן קרש שזכה בצפון אין משנין ליתן אותו בדרום. עיין סו"פ הניזקין דמשמע דחזקה דאורייתא הוא וא"כ ה"נ הקהל יש להם הנאה זה מזה בכמה ענינים דיש להם ריוח ע"י השותפות ויש חשש חשד הנ"ל ויש משום כבוד א"כ לכאורה אין רשאין להפרד כנ"ל: מיהו כבר הביא שם המג"א דנהי דמהרי"ק בסי' קי"ג כ' דאפילו יש טעם קצת אין רשאין להפרד ולשנות. מכל מקום באיכא טעמא רבא להשנות או להפרד מותר להפרד ולשנות. א"כ ה"ה נידון שאנו דנין עליו דהקאנשטאט"רונג נעשה בהסכמת חכמי ישראל כדי לחזק הדת וחיוב המצוה להתחבר ולקבל התקנות האלו כמו דקו"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג דהנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל הוי שבועות שוא עיי"ש בטו"ז דהיינו בתקנות שהם למיגדר מילתא וסייג לתורה. דמה"ת חייבים לעשות סייג כמו דדרשינן מקרא ושמרתם את משמרתי ובמרדכי ר"פ שבועות העדות שממנו מקור הדין נובע כתב ג"כ דאנו מושבעין לקיים תקנות שהם לסייג מקרא ארור אשר לא יקום וכו' עיי"ש. וא"כ התקנות הנ"ל שהם לסייג ומחוייבי' כל הקהל לקיימם בוודאי מקרי טעמא רבה ומותר להפרד. וזה כתבתי לטעם השני: אבל גם לטעם הראשון שכתבתי דהוי כאלו הותנה דלא לחלק כדלעיל מכל מקום מבואר שם ברמ"א דאם שינה אחד מהשותפין ופשע יש פלוגתא אם רשאין לחלק ואף דרמ"א הכריע דאפילו בכה"ג לא יחלקו. רק הפושע ישלם מה שהזיק היינו במידי דממונא דאיתא בתשלומין אבל באם שינה במידי דאיסורא ובדברים שא"א