מהר"ם שיק אורח חיים כו

והוי ספיקא דדינא וצריך להוציא עצמו מידי ספק וכמ"ש התב"ש בסי' י"ט כן נראה לפענ"ד: תשובה ל' עוד להנ"ל וע"ד הש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ג' שדעתו הא דשמו חכז"ל ברכה בעשרה זהובים היינו דווקא ברכה דאורייתא או מצוה דאורייתא ובאמת זה קשה כיון דברכת המצות מדרבנן איך פשטה האבעיא בחולין פ"ז מהא דרבי דשכר ברכה קאמר התם שאני בברכת המזון דהמצוה מן התורה והברכה מן התורה ומנ"ל בכיסוי דאף דהמצוה מן התורה מכל מקום הברכה הוא מדרבנן וגוף דברי הש"ך תמוהין הא גם ברכת פרי הגפן הוא מדרבנן וצריך לומר דש"ך קאי לשיטת בברכות מ"ד ע"א דברכה מעין ג' מן התורה אלא דעריין תקשה הא אפילו בבהמ"ז בעי דווקא שיעור שביעה מיהו הרשב"א בברכות דף מ"ח ע"א משמע דסובר דכזית מן התורה ולא קי"ל כוותי' ותו תקשה הא רבי סובר בברכות דף מ"ח ע"ב דברכת הלחם לפניו מה"ת וממילא לרשב"א דואכלת ושבעת גם על ז' מינים קאי. א"כ גם ברכה לפניו מה"ת וא"כ תו הוי ה' ברכות מן התורה וצ"ל דסובר דאסמכתא בעלמא הוא דבברכות דף מ"ח ע"ב וכ"כ שם בפנ"י. ועכ"פ לולא דברי הש"ך הוי אמינא בהיפוך דאפילו ברכות דרבנן שוי' עשרה זהובי' ולכך יצא ב"ק סתמא ואמר כוס של ברכה שוה עשרה זהובים ואפילו לא אכלו כדי שבעם ואפילו אינו שותה דאין כאן ברכות דאורייתא ד' אלא ג' והיינו ע"כ עם ברכת הטוב והטיב: וכ"כ הריטב"א בהדיא וזהו שהוסיף הבת קול. ומזה הוא דפשט הש"ס דשכר ברכה קאמר וא"ש ודברי הש"ך צ"ע: והנה. רש"י פי' לפי מ"ש הריטב"א דרבי לא רצה ליתן לו לברך: אלא רצה לסלקו שלא לצרפו עמהם לענות אמן ולכאורה טעמא דרש"י כמ"ש מעלתו ני' דאיך יתן לצדוקי לברך דלמא לא יכוין להוציא ומעלתו נ"י כתב דצדוקי מכוון להכשיל וזה לא מצינו ואדרבה מוכח מלשון הר"ן בחידושיו לחולין דף ג' דדוקא אם נהנה או שמציל עצמו מטרחא נחשד על לפני עור אבל בלא טרחא. כדי להכשיל לא גרע מגוי דאינו נחשד לזה מיהו י"ל מטעם אחר כיון דכוונה לא כתיבא ובפמ"ג בפתיחה מסתפק דלמא מצות צ"כ היינו מדרבנן ואפילו לדעת הרמב"ם המובא בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק כ"ז דאחזיק מהני לא ידענו אי אחזקי דהיכא נדע מחשבות לבו. וא"כ אי סובר כותי דלא בעי כוונה ועושה לפי סברתו כדאמרי' ספ"ק דע"ז כותי לא ציית אמר אנא גמירנא טפי מנך אמנם מדברי המרדכי פ"ק דחולין ס"ס תקפ"ט שכתב להוכיח דלא כיש מחלקין בין עע"ג לאחרים רואין אותן מדפריך בחולין דף ג' ע"א וכו' והמרש"א דף י"ב ע"כ כ' כיון דל"ב לשמה א"כ אין חילוק וזה תימא שהרי זה עצמו מה שרצה המרדכי להוכיח שהרי היש מחלקין ע"כ סוברין דלכתחילה בעי כוונה ועכ"פ מדברי המרדכי מוכח דבגדול עע"ג מהני וע"כ כיון שאין זה טרחא ולא צריך שום זהירות אמרינן דכוון: א"כ י"ל ג"כ כאן דרשאי להוציא עכ"פ לא מסתבר כן ולכך פרש"י דרצה לסלקו לגמרי מיהו קשיא האיך הי' רשאי לסלקו הא שלשה שאכלו אין רשאין לחלק ואיך יגרום לפני עור ונראה דרבנו הקדוש מספקא לי' אי צדוקי מודה בזימון או לא והנה כל שאינו מודה בזימון חשיב כגוי כדאמרי' לענין כתיבת ס"ת ולענין שחיטה ואינו כבר ישראל לאותו דבר וא"כ גם אינו ראוי לצירוף ואם לא הי' לרבי זימון בלעדו לא הי' יכול לצרף לזה השכיל רבינו הקדוש לבוא על אמיתת הדבר ואמר כוס של ברהמ"ז אתה שותה או מ' זהובים א"ל ומזה יכיר ויודע לו אם מודה בזימון ויצרפנו ולזה יצא ב"ק והסכים ע"י שראוי לצרפו לזימון ושוה מ' זהובים דהיינו עם ברכת הזימון או הואיל והוי זימון ויכול אחד להוציא חברו וא"ש ידידו הד"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע תשובה ל"א בעזה"י עש"ק פ' ויקהל תרל"ה לפ"ק חוסט יע"א: החיים והשלום להרב המאור הגדול המופלג כש"ת מו"ה אהרן ווילהיים אב"ד דק"ק פעזונג יע"א מכתבו קבלתי וביקש ממני לחוות דעתי ע"ד החזנים שמזמרין וכופלין התיבות הרבה פעמים בזמירתן לבסם קולם אם זה אסור מדינא כי החזן שבקהלתו הוא כופל ומכפיל התיבות והחרוזים אפילו בתיבות מתפלת י"ח וקדושה ושאלת חכם חצי תשובה ויפה כ' מעלתו כמה ראיות שגם בהלל תנן דדוקא במקום שנהגו לכפול שרי וגם מ"ש בברכות דשמע שמע כגון דאמר מלתא מלתא ותנא לה מגונה הוי ואף דאין משתקין אותו בשעת מעשה מכל מקום צריך למחות בו שלא יעשה כן בפעם אחרת כיון דהוי מגונה. וכל תיבה ותיבה יש לה סוד מנוי וספור מאנשי כנה"ג ז"ל וכל המוסיף גורע עכ"ד בקיצור נמרץ ונכונים כל דבריו וגם עלי רע המעשה הזה שבחדשות אלו שמקרוב באו וכבר האריך בזה הגאון בעל תבואת שור בס' בכור שור בר"ה דף י"ו והביא הקרא דנתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי' והאריך שם הרבה בגנות אלו הדברים. ושהחיוב על כל רב אשר בידו למחות יעוי"ש אבל הרע הזה להוסיף ולהכפיל הדברים. חדשים המה. ולדינא נראה לי דאסור משום ה' טעמים: (א) משום בל תוסיף שהרי ילפינן בר"ה דף כ"ח שכהן שאמר בשעת ברכה שיוסף ברכה. כגון ד' אלקיכם יוסף עליכם הוא עובר על הקרא שנא' לא תוסיפו על הדבר ומקרא דלא תוסיפו ילפינן דגם דבר אסור להוסיף אפילו תיבה אחת או חרוז אחד ולי הי' קשה מה שתקנו אנשי כנה"ג ז"ל והוסיפו לומר בשכמל"ו בק"ש לדעת התוס' בר"ה שם ד"ה מנא תמרא וכו' דגם בתיקון חכז"ל יש לחוש משום בל תוסיף בשלמא להראב"ד סוף פ"ב מה' ממרים דסבירא לי' דבתקנת ב"ד ליכא ב"ת שהתורה נתנה להם רשות וכן להרמב"ם שם דאם אמרו חכמים דהוי רק מדרבנן אין בה משום ב"ת נמי ניחא אבל לתוס' ר"ה הנ"ל דנראה דלא ס"ל כן קשיא מיהא כבר כ' רמב"ן בחומש בפרשת ואתחנן דכל שהוא משום סייג וגדר מותר שהרי התורה צוותה עליהם לעשות גדרים וסייגים ובזה אני מסביר בפסחים דף נ"ו ע"א דברי הגמרא דאמרו אנשי כנה"ג היכא נעביד נימרינהו לא אמרו וכו' לא נימרי' הא אמרו יעקב עיי"ש ויש לומר שכוונו לישב דבאמת אין ראוי ואין רשאי להוסיף על לשון התורה אלא שבשעת הגלות בזמן יעקב ובכיוצא שאנו רואין חילול השם וכמו שאמר יחזקאל שאומרים האומות עם ה' אלה ומארצו יצאו והנביא חבקוק צוח למה וכו' רשע מכתיר צדיק ואנשי כנה"ג אמרו לישב הקושיא איה גדולתיו וגבורותיו וכו' כדאיתא ביומא דף נ"ט ע"ב: אך כבר פרש"י בפרשת האזינו על הקרא דאשא אל השמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם דבזה שהקב"ה חי לעולם מיושב ומתורץ הקושיא מה שהקב"ה אינו מעניש מיד ומאריך אף שהרי הוא חי לעולם ויש לו עוד שהות וזמן לענוש בעוה"ז ובעוה"ב וזה נראה לי כוונת חכז"ל פ' מקום שנהגו הנ"ל דחכז"ל קבעו לומר בשכמל"ו. משום שאנו מיחדים שמו של הקב"ה שכל מעשיו אחד ובגלות יש כמה פעמים חילול השם. ואז ח"ו יש מקום לשאול אי' גבורותיו וכו' לזה תיקנו חכז"ל לאמר כמו שאמר יעקב בשכמל"ו בכל מעשיו ובכל אופן ואפילו אינו מעניש הרשעים מיד וכמ"ש בקרא דהאזינו כי הוא חי לעולם. לכך כיון דזה מטעים ומישב לנו אחדותו קרו לי' חכז"ל ציקי קדירה. אמנם זה שאנו צריכין לציקי קדירה ההוא ואין אנו מטיבין מעשינו שיתקדש ויתגדל שמו של הקב"ה כמו שאנו מתפללין זה הוא גנאי לנו ולכך תיקנו לומר בחשאי ומובן היטב שם מליצת דברי חכמינו ז"ל. ועכ"פ מבואר דברוך שכמל"ו הוא סייג וגדר להבין אחדותו ית"ש וכל שהוא משום סייג רשות לחכז"ל להוסיף ומדברי הש"ס הנ"ל מבואר דלולא לא הי' אמרו יעקב אבינו לא היו אנשי כנה"ג מוסיפין ויש ללמוד מזה קו"ח דאין רשאין להוסיף מה שלא נמצא שתקנו חכז"ל: ובאמת קשיא לי למה הוצרכו חכז"ל לומר בברכות דף ל"ג ע"ב דאומר שמע שמע משתקין אותו בכפול כל הפסוק משום דמחזי כב' רשיות תיפוק לי' דאסור משום בל תוסיף ובשלמא לפי מ"ש התוס' בר"ה הנ"ל ד"ה מנא וכו' דאם עושה מצוה אחת ב' פעמים לא הוי ב"ת א"ש אבל אין זה מוסכם עיין מג"א סי' ל"ד ס"קג ובמחהש"ק שם ובטור וב"י סי' רנ"א וברמב"ם פ"ז מלולב ה"ז ובלח"מ כמה פלפולים בזה אימתי נקרא מוסיף ואימתי לא נקרא מוסיף ואם הוסיף רק חלק אחד או הוסיף כל המצוה נקרא הוספה עיין בדבריהם וגם דברי התוס' עצמם לכאורה קשה כי סותרין דבריהם מ"ש בחגיגה דף ו' ד"ה ר"י. וצ"ל דהש"ס בחר בטעם דמחזי כב' רשיות ואפי' אם בפעם הראשון לא כיון ובלא כוונה לא יצא כדקימ"ל באורח חיים סי' ס"א סעי' ג' וא"כ לא הוי מוסיף כדאיתא ר"פ המוצא תפילין דאם לא יצא באחד לא מקרי השני מוסיף ולכך צריך לטעמא דמחזי כב' רשיות. והא דפריך שם בברכות דף ל"א ע"א דלמא מעיקרא לא כיון וכו' נראה דקושית הש"ס על הא דמשתקין אותו וגוערין עליו שיפסק ואיך רשאין לעשות כן והרי יש לחוש דלמא מבטלין אותו מהמצוה דשמא מעיקרא לא כיון דעתו א"כ אמירה זו מצות עשה דאורייתא ואין רשאין לבטלו מהמצוה באמצע אמירתו. ועל זה משני שפיר וכי חברותא כלפי שמיא מחינן לי' בארזפתא אי לא כיון. והכוונה כיון דעושה בזה איסור דמחזי כב' רשיות הוי כמצוה הב"ע. ובזה מיושב היטב קושית הטו"ז בסי' ס"א ס"קג עיי"ש: אסור לנו להוסיף. אלא דפליגו בשכופל דבר אחד או חלק מחלקיו באיזה אופן הוי מוסיף ואין כאן מקומו לבאר זה. ועיין בפתיחה כוללת להפמ"ג בהתחלה אות ל"ד ול"ה. וא"כ בנידון הנ"ל לא מבעי' במצוה דאורייתא דהיינו בקדושה ותפלה וברכות מבואר בכמה דוכתי ובאבודרהם ובכל בו ובס' אורחת חיים וגם בטור בכמה דוכתי מבואר דרוב תפלות וברכות באו הכל במספר