מהר"ם שיק אורח חיים כה

דף ק"ה דאין יסורין בלא חטא וכיון שחלה או נתיסר בשאר יסורין ואפילו בהילוך במדבר או בספינה שהי' מוכרח להכניס עצמו בסכנה להחיות את נפשו דזה ג"כ מצד חטאיו כדאמרינן סוף קידושין אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. וכן נראה לי מתשובת מהר"מ מינץ תשובה י"ד שסובר כן וא"כ היסורים מודיעם שהוא איש חוטא ואפי"ה גמל ה' חסדו עמו ונתרפא והצילו מן הסכנה שהי' בה. ולכך אמרו חכז"ל שצריך לברך בלשון הזה. אבל חיוב הנ"ל שהוא על כל אדם על חוק ומשפט. על זה אין אפשר לברך הגומל לחייבים. ולהניח תיבות לחייבים ולברך רק הגומל חסדים טובים. כבר כתב מהר"ם מינץ בתשובה הנ"ל והובא במג"א סי' רי"ט דאין לשנות מטבע שטבעו חכז"ל בברכות: והטעם השני נראה לי ע"ד שכ' הלבוש ריש ה' חנוכה דהא דלא קבעו בחנוכה משתה ושמחה כמו בפורים משום דבחנוכה לא היו רוצים להרוג רק להעבירם על חוקיו ית"ש מש"אכ בפורי' שגזרו עליהם להרוג ולאבד והי' הצלת גופות והטו"ז תמה על זה הא אמרינין דהמחטיא את חברו גרע יותר מהורגו ולפענ"ד כוונת הלבוש דוודאי מחטיא גרע מכל מקום הנס מה שהקב"ה מציל את האדם מן החטא הוא קל יותר ממה שמצילו מהמות שהשי"ת עושה למען שמו ולמען תורתו הקדושה וא"כ אין ניכר כל כך ההצלה בשבילינו: אבל נס דנעשה בהצלת הגופות זה הנס גדול יותר ומראה חשיבות עמו בני ישראל גם בגופן ע"כ ישמח הגוף ג"כ כמו בפורים משא"כ בחנוכה וכן אני אומר בברכת הגומל כי ניתן על הצלת הגופות מפגעים רעים אבל בנידון שהוא שאל עליו העיקר בזה הצלת הנפש שירחם ה' על עמו בני ישראל למען יוכלו עבוד את ה' ולעסוק בתורתו הקדושה ועל הצלת הנפשות לא מצינו שתיקנו חכז"ל ברכה לכך נראה דבכה"ג יברך בלי שם ומלכות והפמ"ג שם חקר במי שאינו עוד בן עשרים אם רשאי לברך כיון דאין ב"ד שלמעלה מעניש עד עשרים ובמקום אחר כ' מזה (עיין לקמן סי' פ"ו) ואין כאן מקומו. והנראה לפענ"ד כתבתי: תשובה כ"ח ומה ששאל עוד מאי טעה יש במנהג שבשנה ראשונה שלאחר החתונה אין לובשין הקיטל בר"ה וביוה"כ ומה הדין באם אחד רוצה ללבוש קיטל אם צריכין לגעור בו הנה אמת הדבר שלא ראיתי ולא שמעתי שום טעם לזה ולא מצאתי שום מקור למנהג זה מ"מ כל מנהגי ישראל תורה היא ויש לו טעם ואני המלצתי שאפשר דמשום עד עשרים אין עונשין מלמעלה והטעם משום דאין לו דעת צלולה כבן עשרים וקימ"ל דלמכור בנכסי אביו צריך שיהי' בן עשרים. ואמרינן בן שמונה עשרה לחופה ולכך קודם שהוא בן עשרים לא שייך בי' שהוא דומה למלאכי שרת. ואפשר דגם לטעם שני המבואר בש"ע או"ח סי' תר"י כדי שיהא לבו נכנע לא הקפידו בבחור שהוא פחות מבן עשרים. וכדי לקבוע ולפרסם שיש מצוה לישא קודם עשרים. הנהיגו הדורות שלפנינו שאפילו בשנה שאחר החתונה שעדיין הוא קודם שנעשה בן עשרים ואינו בר עונשין שאינו צריך ללבוש קיטל ולהכניע לבו כולי האי אמנם כיון שאין מנהג זה מבואר בש"ע אין גוערין במי שרוצה ללבוש כמבואר במג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב דמנהג שנמצא בשום פוסק אין לשנות ואחתום בברכה והי' ה' עמו ויעלה מעלה דברי הד"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה כ"ט בעזהי"ת כ"ד תשרי תר"ה לפ"ק: מאלקי המערכה ישיג ברכה והצלחה הרב וכו' מו"ה יעקב שלום ני' הנה על דבר ד"ת אשר בדק לן מעלתו ני' פלפול בדברי הג"א המובא בש"ך יו"ד סי' י"ט ס"ק ג' והש"ך הביא ראי' לסתור דברי הג"א מברכות דף נ"א והפליתי ביאר שם היטב וראיתו ראי' גדולה היא ולפענ"ד נראה לישב ומקודם נישב דבריו נקדים דזה הוא פשוט בש"ס ופוסקים דברכת המצות דרבנן אמנם לשון רש"י בברכות תמוה דפי' בברכות ט"ו ברכות דרבנן דאמור רבנן כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וכבר עמדו בזה בהגהות מפרשי הים. ולפענ"ד דהנה בירושלמי ריש כיצד מברכין אמרינן מנין שמברכין על המצות שנאמר ואתנה וכו' תורה והמצות מקיש מצוה לתורה יעויין שם משמע דברכת המצות דאורייתא כשם שברכת התורה היא מן התורה לדעת הרמב"ן במנין המצות עיין בפ"ח סי' מ"ז ובשאגת ארי' סימן כ"ד וראיתי בפמ"ג בפתיחה כ' דאפשר דאסמכתא בעלמא הוא דש"ס דילן פליג. ולפענ"ד הנה מבואר בב"י סימן מ"ז דלנוסחא דמברכין על דברי על תורה כולל גם המצות וא"כ נאמר דכשם דילפינין מצות מתורה ילפינין לגמרי דכשם שבתורה להרבה פוסקים לא בעי' שילמוד לאלתר. רק בברכת אהבה רבה אבל לא בברכת התורה ה"נ כשמברך בשחר על התורה וכולל המצות עמהן שוב א"צ לברך מן התורה אבל חכמים תקנו דצריך לברך עובר לעשייתן ופירש הנמוק"י בה' תפילין דלכך נקט לשון עובר ולא נקט לשון קודם להורות דבעי סמוך לעשייתן (ובשאגת ארי' סימן כ"ו הביא ראי' מלשון עובר לדעת הג"א ולא זכר דברי הנמוק"י) והנה לפי"ז אם לא בירך על התורה. או שברך ולא השמיע לאזנו לר"י דלא יצא א"כ ברכת המצות בכה"ג הוא מה"ת: וא"כ קשיא בברכות דף ט"ו ע"א דמיירי בחרש שאינו שומע וא"כ לא יצא ידי ברכת התורה לר"י וממילא לא יצא ג"כ ברכת המצות והם מן התורה ואיך אמר ברכות דרבנן וזה נראה דק"ל לרש"י ותי' במתק לשונו הנה ניחא דברכת המצוה מה"ת מכל מקום כיון דלא בעי' עובר לעשייתן והיא מצוה בפ"ע לברך על המצות פשיטא שאין מעכב המצוה. ומאן דלא יכול למיעבד כלהו מצות נימא דגם חדא לא ליעבד זה לא מסתבר וגם חרש רשאי לעשות המצות אמנם הואיל ותיקנו חכז"ל דצריך לברך ע"ל ועשו הברכה כחלק מהמצוה: לכן אסרו לחרש לתרום והו"א כ"מ דאמרו ל"ת אי עביד לא מהני: לכן קאמר ברכה דרבנן ופרש"י היינו הא דמברך ע"ל הוא דרבנן. ובדרבנן אמרו אי עביד מהני ועיין בתשובת מרן חת"ס זצ"ל סימן ו' ותו דאפשר דברכה שאני ולכן אמר תו ולאו בברכה תליא מלתא זהו הנראה לפענ"ד נכון: וא"כ ברכת המצות מקורן מה"ת דוקא לפניו ועיין בברכות דף מ"ח ע"ב כי הוא יברך על הזבח ועיין בפ"י ובצל"ח שם: עכ"פ זהו פשיטא דברכת המצות מקומה לפני' ואפשר דטעמו של הרמב"ם דסובר דבה"ת דרבנן הוא מש"ס דברכות דף ט"ו הנ"ל דפשט לי' דברכת המצות מדרבנן וסובר דברכת התורה והמצות שוין מהירושלמי הנ"ל: והנה טעמא דהג"א יש להסתפק אי מודה שעיקר מקומה היא לפני' אלא שאם לא ברך לפניו יברך לאחריו מצד תורת תשלומין כעין שאמרו באו"ח סי' נ"ח לענין ברכת ק"ש ובסי' רע"ח לענין קידוש דיש תשלומין [ולפי"ז האי דינא דווקא בשוגג או אונס ולא בהזיד או כוונת הג"א דזמנו נמשך גם על אחר עשייתן והנה נ"מ במי שלא נתחייב קודם המצוה כגון גר לא שייך תשלומין כדאמרינין בפ"ק דחגיגה בחיגר בראשון ונפשט בשני דפטור ועיין ברא"ש ריש פרק מי שמתו גבי אונן לענין הבדלה כיוצא בזה אבל אם יש נו משך זמן שפיר בכה"ג חייב ועוד נפ"מ לענין מזיד וכו' וכדאיתא באו"ח סי' ק"ח והנלפע"ד דטעמא דהג"א מטעם תשלומין דהנה הגהות אשרי מחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות וצריך סברא וטעם ומעלתו ני' כתב דברכת הנהנין הוא משום קנין ואין קנין למפרע וסברא נכונה הוא מיהו יעיי' בפנ"י ריש כיצד מברכין דגם אם ברך לבסוף לא חשיב כנהנה מהעוה"ז בלא ברכה. וכן מסתבר לי דהשי"ת נתן העולם מעכשו ע"מ שיעשו מצותיו וכמו שפירש ההפלא"ה ז"ל דברי רש"י בפ' ראה על הפסוק את הברכה אשר תשמעו ופרש"י ע"מ שתשמעו ופי' דעל מנת כאומר מעכשו דמי ואם כן שוב צריך טעם ונראה דהנה הטעם שתיקנו חכז"ל ב' ברכות משום דבכל מאכל נהנה ב' הנאות הנאת גרונו והנאת מעיו ולכך כיון שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה לכך צריך ב' ברכות לפני' על הנאת גרונו ולאחריו על הנאת מעיו. והנה הב"ח כ' בסי' ז' באורח חיים דגבי ברכת הודאה לא שייך תשלומין. דברכה אחת עולה על כולן יע"ש בברכת אשר יצר ועפי"ז נראה ג"כ לפרש בברכות דף כ"א ע"א דפריך מה למזון שכן נהנה והקשה הפנ"י דזה עצמו ניעול בק"ו ולהנ"ל זה הוא קו' הואיל ונהנה ר"ל שעדיין הוא נהנה הנאת מעיו לכך ראוי לו לברך ועפי"ז י"ל דר"י לטעמי' דס"ל סוף פרק גיד הנשה דהנאת מעיו לא חשיבא ולכך סובר גס כאן דאין זה פירכא ולכך גם אידך פירכא לא חשיבה דניעול בק"ו זה עצמו דהוי חיי עולם ואפי"ה אין מברכין אחריו ולכך הקשה ותו מר"י ולפי"ז כיון דהק"ו הוא טוב ואפילו הכי קיי"ל דברכה לפניה דרבנן. ע"כ ברכת התורה דרבנן זהו דעת הרמב"ם לפענ"ד: וא"כ נראה דזה הוא סברת הג"א דדוקא גבי ברכת המצו' שייך תשלומין אבל בברכת נהנין כיון שעבר ונהנה מהעוה"ז בלא ברכה ובא זמן ברכה אחרונה וצריך לברך. א"כ למה יברך ב' ברכות: הא ברכה אחת עולה לכאן ולכאן. לכך הואיל ואדחי אדחי כמ"ש הב"ח בסימן ז' הנ"ל כ"ז לדידן אבל רבינא בברכות דף נ"א סבר דחכז"ל קבעו משך זמן דאם לא ברך לפניו יש לו עדיין זמן והביא ראי' מטבל ועלה דהיינו בגר ושם לא שייך תשלומין וע"כ דגם לבתר המצוה היא מקומה וה"ה לברכת הנהנין גם אחרי כך מקומה ויכול לברך וע"ז דחי דשאני גר דלא חזי ולכך תיקנו הברכה אח"כ אבל היכא דאדחי והואיל ואדחי אדחי דתשלומין אינו שייך ולעולם בשאר מצות אי לא ברך מעיקרא מברך אח"כ וכדעת הגהת אשרי