מהר"ם שיק אורח חיים כד

ב"ד מתנה עליהן ובודאי אם היו עוד ראויין להקרבה דידהו בוודאי לא הי' הב"ד יכולין להתנות. וגם השתא דאינם ראויין קשה להבין האיך יוכלו הב"ד להתנות כדפריך הגמרא שם וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ואע"ג דמשני ע"ז לב ב"ד מתנה וכו' איהו גופי' תקשה האיך יועיל תנאי בדבר האסור מה"ת ולפי הנראה מסוגיא דשם. נראה דהכוונה דהב"ד מתנה על הדברים שישארו או שיאבדו שלא יהא חל עליהם מעיקרא שום קדושת הגוף. אלא דאני הקשיתי שם הא בדאורייתא קי"ל דאין ברירה (עיין שם בריטב"א דדבריו צ"ע) ואיכא למימר דתנאי ב"ד עדיף דאמרינן בהו ברירה כמו דאמרינן גבי אסמכתא דב"ד חשיב שאני. וגם ר"ת בספר הישר דימה ברירה לקנין דבר שלא בא לעולם דאין קנין חל על ספק. ובב"ד מצינו דחל אדבר שלא בא לעולם. ועכ"פ לפי האמור נראה לי דדבר שאינו ראוי ונפסל מלהיות עוד בקדושתו נפקע קצת מקדושתו כדמוכח בפי' הר"י אצל עצי סוכה דזה מעלתה וטובה וכיון שביארנו דהקדוש מה"ת אין מועיל לו תנאי. נראה לי בזה להסביר דעת הש"ע באורח חיים סימן מ"ב דפסק אם התנה לעשות מרצועות של ראש של יד מועיל תנאי וכבר הובא לעיל דהאחרונים הקשו על זה וס"ל דלקדושת הגוף אינו מועיל תנאי ולפי מה שהבאתי לעיל הקושיא עוד יותר גדולה וחזקה בתוקפה אמנם. נראה לי לפענ"ד לישב דרק בסברא פליגי דהא דהשל הראש קדוש טפי מהשל יד זה אינו מובן דהא מה שנכתב בזה נכתב בזה אבל כבר מובא שם בש"ע ומבואר יותר שם בעטרת זקנים סימן ל"ב ומ"ב דשל הראש קדשי טפי משום דרובו של שם נכתב בהן דהיינו השין בהקציצה וה"ד ברצועות וא"כ אין קדושתו יתירה מצד עצמה רק מכח הרצועות והיינו אם מבטל הוא הרצועות להתפילין אבל אם אין רצונו לבטל הרצועות ורצונו ליטול אותם משם הוי הדין כמו דאמרינן בנוי סוכה בביצה ל"א דמהני תנאי דאינו בודל דאינו מבטל אותם להסוכה דמועיל תנאי א"כ אפשר לומר דדעת המחבר דה"ה ברצועות אם מתנה על של ראש לעשותן של יד דהיינו שאינו מבטל הרצועות הללו לתפילין של ראש. א"כ עדיין קדושה של ראש לא עדיף משל יד כן נראה לי להסביר דברי הש"ע: ומטעם זה נ"ל דשאלתך ששאלת עלי' דרצועה שניתן לתפילין דר"ת והתנה דרק עד שיביאו לו רצועות אחרים כיון שאין זה רק תשמיש קדושה שצריך להתפילין לקשור אותם. ואף דכתבו התוס' ושאר הראשונים דרצועות כיון דאותיות של השם כתובין בו מקרי גוף הקדושה אין זה נפ"מ אם הם של רש"י או של ר"ת ואין מפחית בזה קדושתן רק במה שמיחד אותה להיות מחוברין לקשור בהן תפילין של ר"ת וקדושה הזאת הוא נותן להם. ונהי דקדושת הגוף לא פקעה מ"מ כיון שמתנה שאינו בודל מהם הוי לדעתי כנוי סוכה אע"ג דמשמשין לעצי סוכה שהם קדושים אפי"ה כיון דלא מבטל להו ומתנה עליהן מועיל תנאי ה"נ לדעתי מועיל תנאי. ונהי דיש להקשות ע"ז מבגדי כהונה וכלי שרת דאינו מועיל תנאי היינו בדבר שהוא עצמו גוף המצוה אבל הרצועות שהם רק מחוברים וטפלים לגוף התפילין י"ל מהני תנאי ויוכל ליקח רצועות אחרים משא"כ בשל ציבור דלא דמי לשל היחיד שהוא בשלו ובשל דעתו מקדיש נ"ל דמהני תנאי בתשמושי קדושה כן נראה לפענ"ד רק שצריך שיהיה התנאי כדינו כמבואר בסימן תרל"ח. דשם קמ"ל דאין אנו בקיאין בתנאי ובפרט בדבר שאפשר לצאת ידי דעת כל הפוסקים בוודאי ירא שמים יוצא ידי שניהם. הנראה לפענ"ד כתבתי וחתמתי ה' יברך אותך ואת ביתך ותעלה מעלה דברי חמיך החותם ודו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה כ"ה החיים והשלום וכל טוב להבחור המופלא ומופלג חו"ש כש"ת כהור"ר דניאל פרוסטיץ ני': אם אמנם שאני טרוד מאוד ואין לי פנאי להשיב. אלא דבר המוכרח מאוד מאוד אפילו הכי הואיל וראיתי דבריו הם מיוסדים על סברות ישרות וגם לכבוד אבותיו לקחתי לי מעט פנאי ואכתוב לו בקצרה על מה ששאל ממני בענין ברכת שעשה לי כל צרכי אם יש לברך בת"ב וביוה"כ הנה כבר ראה בש"ע או"ח סי' מ"ו דפסק דיש לברך שכן המנהג ואין לשנות ובברכ"י שם כ' שהאריז"ל נהג שלא לברך ביוה"כ וכן נהג הוא. וכבר ראה מעלתו כל הנאמר בזה וביקש לידע דעתי והנה הכרעתי אין מכרעת. ומי אנכי להכריע. ועלינו לעשות כמנהג העולם. ורק מי שיודע דברים שעומדים ברומו של עולם יש בידו לעשות כפי ידיעתו ואני עושה כמבוא' ברמ"א הנ"ל. ולפי הנראה דנעל היינו של עור דווקא כמבואר בלשון רש"י גיטין ריש כ"ה וברמב"ן פ' תצוה גבי חינוך וביבמות דף ק"ב ע"ב ילפינן מקרא דאפילו תפר בפשתן דפסול לחליצה אבל לשון מסנאי בלשון הגמרא אינו דווקא משל עור. לכך לענין יוה"כ דאסור בנעילת הסנדל דווקא של עור אסור משא"כ לענין ברכת שעשה לי כל צרכי גם נעל של לבד בכלל כמ"ש המפורשים ואפשר דאף אנפילאות בכלל ואפילו מי שהולך יחף לגמרי. נראה לי להסביר ולקיים המנהג מאי שמברכין ביוה"כ שעשה לי כ"צ דמי שהולך יחף ונתקשה העור שע"ג רגליו אין ההילוך יחף עינוי אצלו שכבר ע"י הרגל הוי לו כמנעלים וגם דבר שהוא מוכרח לא מקרי מצוה. וא"כ מי שהולך יחף בשאר ימות השנה. וגם ביוה"כ. הרי אינו מקיים המצו' אלא במחשבה. כי ההכרח לא ישובח וא"כ קיום המצוה של עינוי בחליצת מנעל לא יתקיים אלא ע"י שיש לו מנעלים בשאר ימות השנה וא"כ ביוה"כ יש לו הנאה שיש לו מנעלים בשאר ימות השנה שעי"ז יוכל לקיים מצות הבורא ביוה"כ וא"כ א"ש מנהג העולם שמברכין ביוה"כ שעשה לי כל צרכי כן נראה לי להסביר: תשובד כ"ו ומה ששאל עוד ממני באחד שמתה אחותו והוא אינו יודע ובתוך תפלתו הוא מתפלל עבורה ויש לחוש משום תפלת שוא: כמו שהביא המחהש"ק באו"ח סי' רפ"ח ס"קיד בשם מהרי"ל. אם רשאים להודיעו כדאמרינן ביו"ד סי' ת"ב כדי שיאמרו הבנים קדיש אין בו משום מוציא דיבה הוא כסיל ולי נראה פשוט כיון דהמחבר שם כ' דאפילו אצל בנים הוי כמוציא דבה. אלא שהרמ"א שם כתב דלבנים זכרים מודיעים משום קדיש. נראה לי דבדווקא לבנים אמר לא מבעי' משום חשש הנ"ל בוודאי אין להודיע דלא קעביד איסורא כלל משום חשש שמא מת הא קי"ל בגיטין דף כ"ח דאפילו חטאת מקריבין עליו ולא חיישינן לחולין בעזרה ואפילו בחולה אמרינן שם דמוקמינן לי' בחזקת חי וא"כ אם אפילו באמת מת. מ"מ התורה אמרה שנסמוך על החזקה כדקי"ל לענין כל הטריפות סמכינן ארובא וכ' בתשובת פנים מאירות ח"א דאפילו נודע אח"כ שהוא טריפה לא בעי כפרה כמבואר בתוס' ביצה דף כ"ד ע"ב. גם משום חשש שמא נתרפא. וא"כ אין חזקה דהא זה עבידא להשתנות מחולה לבריאות ולא מקרי חזקה מ"מ אין דרך שיתרפא לגמרי בפתע פתאום דממנ"פ כיון שזה מתפלל על חולה שאינו במקומו. ע"כ ס"ל כהנ"ל וכדעת תשובת נ"ש שהובא במחהש"ק שם, וא"כ אפילו אם באמת מתה אין עושה עבירה. דבלא"ה נראה שיש לתקן הנוסחא ולבקש ולומר אם עדיין הוא חולה ה' ישלח לו רפואה שלימה. ובזה יצא מכל החששים. ואם הוא לא חשש כלל. מה"ת שיחייש אחר. ובלא"ה הרי בעלמא אמרינן אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ולחד תירוץ בתוס' שבת דף ד' אפילו אם לא פשע ולמה יהא הוא מוציא דבה כדי שלא יאמר חברו תפלת שוא. ולפענ"ד הא דכתב הרמ"א דהמנהג להודיע להבנים לא שייך בו הא דאין אומרים לאדם חטא בשביל וכו' דהרי כל אדם מישראל מצווה על ל"ת על דם רעיך. וגם איכא מצות עשה על השבות גוף האדם. ולהצילו מרעתו ואפילו בממונו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ג. והקדיש מבואר בפוסקים בשם המדרשים הוא לפדות את המת מדינו של גהינם ולהקל מעונשו ואם אנו מצווים על הגוף להצילו מכ"ש להציל נשמתו בכל מה דאפשר וכיון שתיקון ופדיון הזה הוא ע"י הבנים. לכך אדרבה אנו מחוייבים על ל"ת על דם רעיך להודיעם מיתת אביהם ויאמרו קדיש לפדות נפש אביהם. וא"כ נראה שהמנהג הזה מדינא: ומטעם זה קשה לי לכאורה על הפמ"א ח"ב סי' קצ"א שכ' שברגל אין להודיע לבנים דלא לצערם ברגל. וכן כתב לענין פורים. והביא ראי' מהא דאין רואין הנגעים במועד ולפי מ"ש קשה מנא לי' זה. הא כאן יש מצות השבות וסרך דל"ת על דם רעיך ואפשר דמצוה זאת דשמחת יו"ט שעושה הבן הוא עצמה מגינה על האבות. או אפשר לישב דבריו על פי פרש"י בתענית י"א שפירש רש"י על הא דאר"י לעזרה. אבל לא לצעקה משום דאין אנו בטוחים על תפילתינו שתקובל וניהו דדברי רש"י תמוהים דהרי אפילו ספק פקוח נפש דוחה. ועוד הא ר"י גופי' בשבת דף י"ז אמר מתפללין על חולה מכל מקום יש לישב בזה דברי הפנים מאירות כיון דהביטול שמחת יו"ט הוא וודאי. והפדיון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי. עכ"פ מיהו נראה דהמנהג שכתב הרמ"א הוא דווקא משום אמירת קדיש. אבל משום חשש דבר אחר אין להודיע כן נראה לי: תשובה כ"ז עוד. שאל ממני לפי מ"ש האחרונים באו"ח סימן ר"מ דיש ב' דיעות אם מברכין הגומל גם על שאר ניסים או דווקא על הארבעה הנאמרים בקרא וסימנים ח'י'י'ב ופסקו שם דיש לברך בלי שם ומלכות. והאחרונים כתבו דיש לצדד לברך בשם ומלכות. האם גם מי שנמלט ונשתחרר. מן האסענטירונג בנס אם רשאי לברך ולפי עו"ד בכה"ג אין לברך מתרי טעמי'. חדא דלשון הברכה ההוא הגומל לחייבים טובות קשה שלא נמצא בכה"ג בברכות אחרות. וחכז"ל אמרו במקום אחר אל תהי רשע בפני עצמך ולמה קורא בברכה זו עצמו חייב ונראה דיסוד הברכה הזאת מיוסד על הא דאמרינן בשבת