מהר"ם שיק אורח חיים רלט

סעודה שלישית שהבאתי וכדאיתא דצריך לאכול סעודה וסעודה צריך לאכול בוודאי יותר מכביצה, וגם ספק ב' שנסתפק אי בעי תוך כדי א"פ ממילא נפשט כיון דיו"ט ילפינן משבת ובשבת בוודאי בעי' כדי אכ"פ דכתיב אכלוה היום ושפיר גם בפורים כיון דנהגו בו יו"ט צריך להיות אכילה תוך כדי א"פ אלא דמרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' מ"ט. כ' דלפי הנראה לו אפילו אם אכל פחות מכזית ושבע ממנו חייב לברך ברהמ"ז כיון דכתיב ביה ושבעת בשביעה תליא מלתא ובס' מנחת חינוך במצות ברהמ"ז לא כתב כן. אלא אפילו לענין ברהמ"ז אינו חייב עד שיאכל שיעור כדינו: וכיוצא בזה אני מסתפק. אם כרך דבר בסיב ואכלו. דכ' המל"מ בפי"ד מהלכות מ"א דאין חייב עליו אם הוא דבר איסור. וממילא אינו יוצא בו י"ח מצוה. כיון דל"ה אכילה אמנם לענין ברהמ"ז דבשביעה תליא מלתא. ותליא בפלוגתא דהחת"ס ומנחת חינוך הנ"ל וה"נ בפורים וצ"ע. ומ"ש אם יוצא בגזל וכ' דאין לומר כיון דלעסי' קניא. דאינו מתכוין לקנות תמוה בעיני וכי שינוי צריך כוונה הרי קי"ל בגנב עגל ונעשה שור דקנה וטעמא דמלתא כיון שנשתנה שוב הוא אינו אותו דבר שגזל וכן לענין אתנן דרשינן דשינויו מותר להקרבה. אע"ג דאינו מתכוון. ויעויין במג"א בסי' קצ"ו שכ' דאם לעסי' קניא: תשובה שמ"א עוד להרב הגאון הנ"ל ומה שנסתפק אם יוצא מצות שילוח מנות בדבר האסור לו. ולהנשלח הוא מותר האמת אגיד דלא ידענא שום ספק כלל בזה דבכה"ג אין שום מציאות לפי ענ"ד. ודאמרו בקידושין דף ל"ט ע"א ספק לי ואנא איכול ע"כ היינו בגוונא שאין חברו מחזיק לו טובה שאינו יודע מי נתנה לו. דאל"כ אסור משום הנאה שהרי להנותן ידוע דזה ערלה או שאין כוונתו שחברו יחזיק לו טובה והוא לא קמכוון. וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ב ע"א בד"ה והרי אבמה"ח ואפילו תימא דהוי פ"ר. מ"מ לפי מ"ש הר"ן בפ' גיד הנשה בשמעתין דריחא מלתא דבהנאה ל"ש פ"ר. וא"כ לית כאן הנאה: ובאמת תמוה לי בזה לכאורה דברי הר"ן בנדרי' דף מ"ז ע"א בד"ה והוי יודע וכו' שטרח לישב איך אפשר אם הדירו אביו מנכסיו נותנים לבניו ולאחיו. וגם הא נהנה מטובת הנאה ותי' דמודיעם ואינו נותן להם אלא מראה להם מקום. ובזה הוי רק כמפקיר יעויי"ש וקשה הר"ן לטעמי' כיון שאינו רוצה ליהנות. מהחזקת טובה ובהנאה ל"ש פ"ר. וא"כ שרי' בלא"ה וצע"ג ואפשר דסובר הר"ן שזה עצמו מה שמהנה לחבירו מקרי הנאה לדידי' ולכך תי' הר"ן דמיירי באינו נותן. אלא במודיעם והוי כהפקר ועד"ז מסולק ג"כ השגת ב"י ביו"ד סי' רי"ו והובא בש"ך סי' רכ"ג ס"קד ועדיין צ"ע: ועכ"פ הא דספק לי ואנא איכול דקשה ג"כ הא הוי לי' הנאה לנותן וכן הקשה בס' ש"ש פ"ג. וע"כ דהיינו נמי באופן דאינו נותן לידו. אלא בגוונא שיבוא לידו וממילא לית בי' טובת הנאה. ולא החזקת טובה ומטעם זה קשים נמי דברי המג"א בסי' תרמ"ט ס"קכ שכ' דמטעם זה מקרי לכם שיכול ליתן לחבירו. וזה קשה וצע"ג א"כ ה"נ בשילוח מנות. דבוודאי מחזיק לו טובה וזהו המצוה שיודע הנותן למי ששילח אסור באמת מצד הנאה כן נראה לפי ענ"ד: ומה שנראה מדברי מעלתו נ"י דשילוח מנות תליא. אם מי שנשלח לו אוכל הדבר ודעתי לא כן ידמה אלא דהעיקר הוא השילוח והחזקת טובו שחברו רואה שהוא אוהבו וכמים פנים אל פנים. וכמ"ש לעיל וראי' לזה מדקי"ל בסי' תרצ"ו דאם מי שנשלח לו מוחל יצא ידי מצות שילוח מנות ושם הרי לא אכל ולא נהנה. ומכל מקום יוצא משום דעכ"פ החזקת טובה איכא ואע"ג דבעלמא מחילה כה"ג לא מהני אלא א"כ אמר הריני כאלו נתקבלתי יעויין נדרים דף כ' אפי"ה כאן דעכ"פ החזקת טובה אית בי' כיון דשלח לו נתחזקו שרשרות האהבה ביניהם. וזהו תועלת המשלוח מנות כן נראה לפי ענ"ד. דברי הכותב וחותם בברכה המשולשת יהא רעווא ינוב בשיבה דשן ורענן. וישמח בימי הפורים. הבאים לקראתינו לשלום: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שמ"ב שלום וכל טוב וכו' מוה' יעקב שלום נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק טאפלשון יע"א יקרתו הגיעני על נכון וכו' ועד"ת אשר בדק לן מעלתו אשיב לו להיותו שואל כענין בדין שכ' הרמ"א בסי' תרצ"ה שאם שלח משלוח מנות. ולא רצה המקבל ליקח או מחל יצא והפ"ח כ' שלא ידע מנ"ל הא. ומעלתו נ"י בא לדון בדבר חדש באומר הרני כאלו התקבלתי איכ"ל דגם הפר"ח מודה וכן לענין ריבית ביו"ד סי' ק"ס כ' מעלתו דמסתבר באומר הריני כאלו התקבלתי בוודאי מהני מחילה אפילו למ"ד דלא מהני מחילה ולפי. ענ"ד אין הדין כן. ואדרבה דברי הרמ"א תמוהין לי. איך סתם זה דהרי מבואר בתשובת הרשב"א סי' י"ח ובאבודרה' ריש הלכות ברכות בשם הראשונים דבמתנות עניים אם מוחל העני נפקע המצוה ואין חייב ליתן. ולכך אין מברכין על מתנות עניים. ומחילה לא שייך כמו שכבר ביארתי בתשובה בסי' שכ"א) (ובתשובה השייך לענין כיבוד אב ואם) אלא או שמוחל השיעבוד והחיוב. או שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובדבר שהיא שלו ואין עליו שיעבוד רק חיוב ומצות בוראו א"א למחול. אלא לומר הרני כאלו התקבלתי ומבואר דבזה אינו מקיים המצוה אדרבה בזה נפקע המצוה. כיון שאין העני רוצה. וזהו רצונו שלא לקבל לא חייבו השי"ת. וכן כ' שם לענין כבוד אבותיו ורבותיו וכיוצא וא"כ ה"ה לענין משלוח מנות ומתנות לאביונים אם הם אינם רוצים לקבל או מוחלין אין עליו החיוב אבל מ"מ לא קיים בזה המצוה משלוח מנות ומתנות לאביוני' ונפ"מ שאם יש אחרים צריך לשלוח לאחרים. אלא א"כ כלם אינם רוצים לקבל או למחול אז לא מבטל למצוה. דאל"כ הי' ראוי לו לברך על מצות אלו. וכמ"ש הרשב"א הנ"ל. אע"כ דיש ביד אחרים לבטל המצוה ממנו וא"כ דברי הרמ"א תמוהים לכאורה: ובוודאי כך נראה מסברא. דנהי באומר הרני כאלו התקבלתי הוי כאלו קיבל מכל מקום הוא לא נתן. ולכך תליא בתנאי שאומדנא שכוונת התנאי הי' לטובת המקבל. אז אמרינן דמהני כאלו התקבל אבל היכא שיש אומדנא שכיוון לצעורי דהיינו שכוונתו על נתינת הנותן. אמרינן בגיטין דף ע"ד ע"ב דלא מהני הריני כאלו התקבלתי והטעם שהרי הנותן לא נתן. וא"כ כדי לקיים מצוה ויהא מצוה לעושי מצוה צריך נתינת הנותן ומה בכך שאצל המקבל הוא כאלו קיבל. מ"מ הנותן לא נתן ולאו מצוה דילי' הוא. ועל מצוות לאו ליהנות ניתנו. פרש"י בר"ה דף כ"ח אלא לעול על צווארו והיינו דוגמת לצעורי קא מכוון. ולא חלילה לצעורי. אלא אדרבה לטובתינו. עכ"פ נראה הסברא ישרה לפי ענ"ד פשוטה כמ"ש הרשב"א הנ"ל דבמחילה אפי' במחילת הרני כאלו התקבלתי נפקע המצוה אבל לא נתקיימה: וכן לענין קנין או קידושי אשה אפילו לפי מ"ש המל"מ בפ"ה מאישות דאפילו לא נתן הוא. אלא שעל ידו קיבלה הוא מהני אבל מ"מ לא מהני הרני כאלו התקבלתי דאפילו בקיבלה על עצמה פחות משו"פ לומר דאצלה שוה כפרוטה מסתפק הר"ן בפ"ק דקידושין אי מהני. אבל הריני כאלו התקבלתי פשיטא דלא מהני ומטעם הנ"ל נהי דהוא לא צריך ליתן. מ"מ היא צריכה ליהנות ממנו בשו"פ ובזה נקנית הוא לו וקנין בכדי לא אשכחן. וה"ה לענין מתנות כהונה פשיטא דלא מהני מחילה לקיים מצות נתינה. (אלא דבמתנות כהונה מבואר מדברי תשובת הרשב"א הנ"ל. דאפילו המצוה אינה נפקעת): ודברי בה"ג המובאים בש"ך סי' ש"ה ס"קה ביו"ד דגברא רבה ידע למחולי מהני קשים דמ"מ הוא לא נתן ומטעם זה באמת הש"ע שם לא ס"ל כוותי' דצריך שיהא שוה חמש סלעים לשום אדם. ולכאורה קשה ניחוש שמא שוה חמש סלעים במדי וממילא מהני קבלתי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין ומובא בב"ש סי' ל"א גבי חוששין שמא שו"פ במדי וא"כ הוי ספק אי נפדה או לא והמע"ה. ולמה פסק הש"ע דבעי' שיהא שוה לשום אדם חמש סלעים. וי"ל דזה הוי כא"י אם פרעתיך דקי"ל דחייב לשלם מיהו לפי מאי דקי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' יוד וי"ח דהיכא דהוי ספק לשניהם. ואפילו בא"י אם פרעתיך ואפילו לצי"ש פטור לי"א קשה. וצ"ל דהש"ע לכתחילה קאמר וא"כ יש לומר דהרמב"ם דסתם בפי"א מבכורים בדיעבד קאמר. ולכך לא חילק בין אם שוה לשום אדם וכמו שחילק הש"ע ועיי"ש בש"ך ובטו"ז. עכ"פ דברי בה"ג נראים דלא כמ"ש לעיל: והנה לענין ריבית נמי נראה דמחילה מפקיע למ"ע דוחי אחיך עמך למאן דסובר דמהני מחילה כמבואר ברמב"ם בפ"ד ממלוה וביו"ד סי' ק"ס. אבל לא קיים בזה המ"ע לא מבעי' לפי מ"ש הרשב"א בב"ק דף קי"ב דהמלוה קנה הריבית ורק רחמנא רמי עלי' מצוה כמו צדקה לאהדורי ולכך לברי' לא צוה לאהדורי' יעויי"ש וא"כ דינו כמ"ש הרשב"א לענין צדקה. ואפילו לדברי התוס' בב"ק שם דהוי כמו גזילה אצל המלוה מ"מ מ"ע לא נתקיים. ולכך סוברין הגאונים דמחילה לא מהני כיון דהמ"ע לא נתקיים נשאר הלאו למ"ד קיימו ולא קיימו והוי כמו מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני אלא א"כ נימא שימחול למפרע שלעולם לא הי' ריבית. וזה אי אפשר לכך לא מהני מחילה: אבל להרמב"ם דסובר דמהני מחילה נראה פשוט דסובר נמי דבמחילה לא מקיים המ"ע דוחי אחיך עמך אלא דריבית הוי לאו שניתק להשבון ולא נתחייב כ"א תשלומין ונהי דהשתא איפקע התשלומין מכל מקום גברא בר תשלומין הוא ושיעבוד הוא דאיפקע. כדאיתא במכות דף ט"ז גבי משכון הגר. ולא דמי לשאר