מהר"ם שיק אורח חיים רלו

את זכרון בספר ויליף זכירה וכירה זמינה דזכור בעי ספר. אמנם הרמב"ן בחומש פ' תצא. כ' דמסתפק לי' בכוונת מ"ע זו. אם נימא דמצוה לקרות פ' עמלק בציבור ונמצינו למדין מה"ת בשני' זכור וכו' והנכון וכו' שנספר זה לבנינו ולדורותינו וכו' וכן במעשה מרים וכו' מזה משמע דהרמב"ן הסכים שרק הזכירה בע"פ לבנינו אחרינו דומיא דזכירת מרים הוא המצוה אמנם בס' החינוך מצוה תר"ג כ' ג"כ דמקרא זה אנו למדין לקרות בציבור והרמב"ם במנין המצות מצוה קפ"ט כ' שנצטוונו לזכור מה שעשה וכו' ונעורר הנפשות במאמרי' להלחם בו וכו' ומזה נבין למה עיקר המצוה בציבור. כיון דהזכירה תכלית המחיקה והמלחמה עם עמלק וכשם שמצות המלחמה עיקרה על הציבור כמ"ש החינוך סי' תר"ד וברמב"ם סוף מנין עשה. ולכך גם הזכירה עיקר מצוה בציבור ולא קיים המצוה. אם לא קרא בציבור ולכך נסמכו ב' המצות בקרא מצות זכירה ומצות מחיקה להורות כשם שהמחיקה עיקרה שייך בציבור שלהם כח בידם למחוק ולמחות זכרו ה"ה הזכירה, ומ"מ גם ביחיד נמי המצוה. אם לא הי' אפשר בציבור וכמ"ש הרמב"ן, וא"כ מיושבין דברי הרא"ש. דשפיר כ' דזכור בעינן עשרה דאין ציבור פחות מעשרה וזה שייך בזכור משא"כ במגילה דהתכלית לזכור הנס וגם ביחיד יוכל לעשות זה נהי דפרסומא ניסא עדיף לזה לכתחילה באמת עיקרו בציבור אמנם כ"ז כתבתי לפי דעת מעלתו נ"י. דסובר בפשיטות דהך דדבר שבקדושה בעשרה הוא אסמכתא לכ"ע אבל לפי ענ"ד מלשון הגמרא דקאמר מה"מ אר"ח אר"י אמר קרא ונקדשתי וכו'. נראה דדרש גמור הוא. דכבר כ' הרמב"ן במנין המצות. שורש א' דעל אסמכתא הדרך לומר מאי קרא. אבל מה"מ וכו'. משמע דדרש גמור הוא. אלא דלענין תפילה וקדושה. וכיוצא דגופן הם דרבנן הוי רק אסמכתא אבל דבר שהוא מה"ת. והוי דבר שבקדושה מצוותן דווקא בעשרה אלא דקשיא לי מסנהדרין דף ע"ד ע"ב דיליף נמי מונקדשתי דבעינן עשרה ושם הוכיח המהרי"ק בשורש ק"ס. דלאו דווקא בפני עשרה. אלא כיון שידעו ממנה עשרה קרי בי' ונקדשתי בבני ישראל ולמה בעי כאן דווקא שיהיו עשרה בביהכנ"ס וט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. (ועפ"י מ"ש הרבינו יונה בברכות דף כ"א יש לחלק) וצריך לומר דזה באמת הוי רק דרבנן: עכ"פ לפי האמור מבואר דעיקר מצות זכור בעשרה אבל אי לא אפשר בעשרה. מ"מ נראה דמצוות זכירה עליו. והא דאין מברכין על מצוה זו. צריך לומר כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ח"י. דעל קלקלה. אין מברכין יעויי"ש ומה שהקשה בס' טורי אבן לר"ה דסובר בברכות דף כ"א דאומרים קדושה ביחיד עמדה לדידי' קושיא מ"ט במגילה שם. אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה אשתמט מיני' במח"כ דברי רבינו יונה בברכות שם שכ' דלהוציא אחרים. גם ר"ה מודה ותו לא מידי: תשובה של"ז עוד להרב הנ"ל מה שבדק לן עוד על הא דקי"ל בסי' תמ"ה באו"ח דישרף החמץ קודם הביטול כדי לקיים מצות שריפה בשלו. וא"כ מדוע אין לוקחין כזית רק פירורין בעלמא דלא חשיבו וגם אמאי לא נימא דימתין עד אחר חצות כדי לקיים מצות תשביתו. ואם משום ביטול יבטל הכל חוץ מהככר הזה או יקנה ככר אחר ביטול למ"ד דבע"פ ליכא בל יראה עכ"ל הנה מעלתו נ"י פשיטא לי' דקודם חצות אינו מקיים תשביתו וע"כ היינו עפ"י דברי הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' י'. שכ' דבע"פ קודם זמנו מה שמוציא מביתו לא נפיק מתשביתו. דתשביתו הוא דווקא לאח"ז איסורו ולפי שיטה זו מבואר דנהי דמצות תשביתו לאחר זמנו. מ"מ אסור לי' להשהותו מחשש דלמא אתי למיכל מיני': וגדולה מזו מצינו דלר"י בפסחים דף י"א אסור לבדוק אחר זמנו: אלא דרבנן מתירין משום דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו וכו' והיינו בבדיקה. אבל בשהי' ומכ"ש לקנות חמץ אח"ז פשיטא דאסור משום דלמא אתא למיכל מיני'. וכמ"ש התוס' בפסחים דף י"ב בד"ה אימתי וכו' ואפילו לרבנן דר"י כ' התוס' שם דף י"ב ע"ב ד"ה ניכול וכו'. דביעור צריך להיות קודם שבע והתם קאי התוס' לאביי דסובר אך חלק. ולדידי' משמע דמצות ביעור לאחר שש כאשר יבואר בסמוך אי"ה ואפי"ה ס"ל לתוס' דצריך לשורפו בשש. וע"כ דהיינו מטעם דלמא אתי למיכל מיני' וזה פשוט. עכ"פ להרא"ש וסייעתם דקודם שש לית בי' מצות תשביתו. וכדי שלא יעבור בב"י סגי בהוצאה מביתו וליתן לגוי או לכלבו וא"כ מאי מצוה בשריפה איכא קודם שש. ונראה דהיינו מה שתקנו חכמים אור לי"ד בודקין וכו' ושלא יסמוך על הביטול. אלא יבדוק ומה שמוצא יבערנו כדין ביעור חמץ לאח"ז איסורו. ובאמת הג"מ והכל בו המובא בסי' תמ"ה סוברין דמיד ישרפנו. ואנן משהי' לי' עד סמוך לזמן איסורו עפ"י תשובת רש"י דגם ביום יבטל ויהי' לו היכר שיזכור וכדי להורות שאין ביעור חמץ המחוייב מן הדין בלילה כמו שריפת נותר. ועכ"פ כיון שזהו סוף של תקנות חכמים של ביעור ובדיקת חמץ לכך ישרף רק מה שמצא הן מעט והן הרבה והכל לקיים מצות בדיקה וביעור של תיקון חכמינו ז"ל. זהו עפ"י דעת הרא"ש וסייעתו שהי' רבם של בני אשכנז ואנן מבני בניהם שלדידי' קודם זמנו לית בי' משום מצות תשביתו: אמנם לדינא אין דין זה מוסכם. דהרמב"ם בפ"ב מחו"מ כ' בהדי' אדרבה עיקר מצות תשביתו בי"ד קודם זמן איסורו ולדידי' בוודאי צריך לשרוף כשיעור ולא למיעבד טצדקי למפטר נפשי' מחיוב מצוה זו ואדרבה משמע ברמב"ם רפ"א מחמץ ומצה דבפסח עצמו לית בי' תשביתו כלל (מיהו זה להרמב"ם לטעמי' דלא ס"ל דחמץ הוי ניתק לעשה ואכ"מ) וראיתי בצל"ח בפ"ק דפסחים שכתב דמצות תשביתו מתחיל זמנו מחצות עד הלילה וכל חצי היום זמנו. כמו מילה ביום השמיני ואינו מבטל לעשה עד שעובר יום י"ד. ולכאורה קשה על דבריו מפסחים דף י"ב ע"ב. דאמר רבא ואסרו שעה קודם כדי שיתן אל לבו לאסוף עצים ולשרוף בשש. ומשמע דמה"ת בעי' אז שריפה או לכל הפחות מיד בהתחלת שבע. ודוחק לומר דמשום חשש דלמא אתא למיכל דהוא דרבנן גזרו: ונראה דזה תליא לרבא דיליף בדף ד' מלא תשחט. א"כ מצות ביעור תשביתו קודם חצות וכמו שהסביר הרמב"ם שם. אבל לאביי דסובר דילפינן מאך חלק סובר דמצות תשביתו מחצי היום ואילך אמנם במג"ש בפסחים דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וכו' כ' לדעת רש"י דתשביתו היינו ביטול. ע"כ הפי' כשיבוא חצות כבר יהא מושבת יעויי"ש שכ' כן לחד תי' וכן נראה לפי ענ"ד עיקר דרש"י סובר דמצות תשביתו היינו דווקא קודם חצות. ולכך סובר רש"י בדף י"ב ע"ב. אליבא דר"י דדווקא בשש בעי שריפה דבשעה שיש מצות תשביתו ילפינן מנותר, אלא דרש"י סובר דמדאורייתא. בביטול בעלמא סגי ומקיים מצות תשביתו וכמו שהוכיח הפ"ח ומקור חיים בסי' תל"א. דמקיים למ"ע דתשביתו בביטול אלא דקשיא קושית הפנ"י א"כ במאי פליגו, ר"י ורבנן אין ביעור חמץ וכו' ומה שתי' המקו"ח קשה דהרי לרש"י קאי קודם זמן איסורו ואינו מן איסורי הנאה: ולכן. נראה באמת דעיקר תשביתו שיחשוב החמץ כאלו אינו וכעפרא בעלמא וכמו שכ' הרמב"ם רק דאם מניח בביתו או נתנו לגוים ולכלבו וא"כ מעשיו סותרין לדיבורו שהרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו אצלו כעפר שהרי הוא משומר ע"י ביתו וראוי ליהנות ממנו ולכך ס"ל לרש"י דלחמץ שאינו ידוע מהני ביטול לגמרי וה"ה לחמץ ידוע אם אין בידו לבערו אבל כשיכול לבערו ולעשותו כעפר. א"כ נראה שמעשיו סותרין לדיבורו ולכך צריך לבער מה"ת ובזה פליגו ר"י ורבנן איזה ביעור יעשה ויש להסביר שכן הקשו לו חכמים לקמן דף כ"ז לא מצא עצים לשורפו וכו' ורחמנא אמר תשביתו שאור מבתיכם ר"ל שלא יהא נראה מתוך הבית שהוא שלו ומיושב בזה כמה קושיות: ועכ"פ זה נמי כוונת רש"י בדף י"ב ע"ב בד"ה שלא בשעת ביעורו וכו' כיון שאין לו עצים א"כ יבטלנו בשש וכיון שאין לו עצים השתא. אין מעשיו סותרין ומקיים למצוה דאורייתא בביטול ולענין ביעור מדרבנן יכול להמתין עד שבע. וראיתי בקרבן עדה בריש ירושלמי דפסחים דכתב דתשביתו היינו רק כמו והשיב את הגזיל' וכו'. ובאמת דבריו קשים דהרי בי"ד עדיין לא עבר על ב"י עכ"פ יש לנו ג' דיעות בפי' תשביתו. ולדעת הרא"ש דקודם שש. אין מצות תשביתו. א"ש מנהגינו ששורפין רק הפירורין וירא שמים יוצא ידי שניהם לצאת גם ידי הרמב"ם ויקח כזית לקיים מצות תשביתו דברי הדוש"ת: תשובה של"ח עוד להרב הנ"ל ע"ד הה"מ פ"ד מחו"מ. דין ה' כ' ראי' להרמב"ם דמיירי בהגיע זמן קודם הפסח. דאל"כ איך תנא לאחה"פ מותר בהנאה. משמע מיד ולדעת הראב"ד פשיטא דאסור בהנאתו עד הגעת הזמן עיי"ש. ומעלתו הקשה עליו דאיכ"ל דמיד שרי על חזקה דאמרינן מסתמא לא יפדה ולא יביא לעצמו לידי איסור ועל חזקת כחרות הזו אנו רשאין ליהנות ממנו מיד עכ"ל בקיצור וכבר קדמו בזה בספר חמד משה שכ' כן. וביאר יותר שהרי כמו שראוי להניח ביד הגוי ולא יעבור על ב"י מטעם חזקה זו. שבוודאי לא יפדה ה"נ רשאי ליהנות: ולפי ענ"ד א"ש דברי הה"מ. ונבאר בעזה"י שורש דין זה בהתנה ע"ת אי רשאי עתה לסמוך שבוודאי יקיים תנאי הנה אם הוא תנאי שבקום ועשה. מבואר באהע"ז סי' קמ"ג סעי' ב' דבקום ועשה אסור לה ליקח איש ע"ת שבוודאי תקיים התנאי. וע"כ דחיישינן דלמא משתלי וליכא למימר דבא"א החמירו אדרבה הרשב"א והרמב"ן בגיטין פ"ג כ' דהא דרשאין לסמוך ע"ת דשב וא"ת הוא מטעם דבאשה מצד חומר שהחמרת עלי' בסופה לכך סמכינן יעויי"ש ,