מהר"ם שיק אורח חיים רלב

אלא קנין לשעה גוף ופירות. וא"כ לא אמרינן דקנין לשעה מקרי רק קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט. אלא אם יש להשני גוף ולאחר הזמן והשעה יהא נשאר להאחר הגוף והפירות. ולכך נגד השני אשר יבוא לאחריו וזמן ממילא אתא ולא מקרי מחוסר זמן ובטל קנין. והפירות שלו נגד השני. אבל אם גם להשני לא יהא רק קנין שעה. שפיר אמרינן יש ברירה ומקרי שלכם לכל אחד בשעתו כשלו. ולכך סובר הריטב"א דבמתנה ע"מ להחזיר אם יהא להמקבל רק קנין לשעה והנותן השאיר לעצמו קנין עולמית לא מקרי שלו. ולכך צריך שיקנה לו בחזרה במתנה חדשה וא"ש. ואין כאן סתירה. ולפי"ז אפשר לומר דגם הרשב"ם סובר כן וכדעת הנתיבות. ואפי"ה גבי אתרוג דאמר ואחריך מועיל ויוצא הראשון בו אע"ג דיהי' לאחריך קנין עולמות. מכל מקום השתא דאין לו שום קנין ותליא אם ימית הוא קודם. אז לא יהא לו שום קנין ואפילו ימית הראשון קודם. מ"מ עדיין לא זכה בו ואפילו לפי מ"ש הנתיבי' הנ"ל דגבי אתרוג אחריך לאו דווקא לאחר מותו. אלא לאחר שיצא בו. מ"מ קודם שימסרנו וקודם שיצא בו הראשון אין לאחריך שום קנין. וכמ"ש התוס' בב"ב דף קל"ו ע"ב בד"ה לא קנה. וא"כ השתא אין לו קנין הגוף אלא דיש לומר דקנין הגוף נשאר עדיין להנותן וכמו שהסביר הרשב"ם לעיל דף קל"ו ע"ב ד"ה יחזרו נכסים ליורשי הראשון וכבר כתבתי בזה הסבר בחידושי למס' ב"ב. וא"כ איכא למימר דלפי מאי דפריך מאי יהיב ניהלי' אי מפיק לא נפיק. ס"ל דסילק עצמו מקנין הגוף לגמרי ונתן לו לשעה הגוף והפירות והנותן כיון דאין לו קנין הגוף. והאחריך עדיין לא זכה בקנין הגוף ויכול עדיין לחזור בו ואין לשום אדם עתה קנין בו. אלא זה שוש לו קנין לשעה איכ"ל שפיר. דקנין לשעה חשיב כשלו וכדלעיל: ולפי"ז גם גבי אחין דמחזירין זה לזה ביובל לר"י אין לשום אחד מהם קנין הגוף. שהרי אחר היובל. שוב יהא צריך האחר להחזיר. וא"כ אין לכל אחד רק קנין לשעה ואיכ"ל לכ"ע דק"פ כקוהג"ד וקשיא על ר' יוסף דאמר בגיטין דף מ"ח. אלמלא אמר ר"י ק"פ כקנין הגוף דמי. לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד משום דמחזירין ומאי קושיא הא כאן שאני לפי הנ"ל. וצ"ל דר"י ס"ל. כר"נ בר רב חסדא. דאמר גם אתרוג תליא בפלוגתא דקנין פירות ולא ס"ל סברא הנ"ל ובזה מיושב הרמב"ם דפסק לאו כקהג"ד. וסובר דמחזירין ואפי"ה מייתי ביכורים ולהנ"ל יש לומר דלדידן דקי"ל כר"נ ב"י דס"ל לחלק כנ"ל. וה"נ התם. ומפני הכנסת כלה: אקצר דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה של"א החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג מוה' ברוך עקפעלד אבדק"ק טשוס נ"י. מכתבו קבלתי ואם אמנם שאין לי פנאי כי אנכי מוטרד בכמה ענינים. אעפי"כ כיון שמכתבו נוגע במה שנדפס בשמי בתשובת מהר"י אסאד זצ"ל בסי' ר"ב. לכן לקחתי מעט פנאי להשיב על פלפולו בזה. הנה קשה לי על מאי דקי"ל באו"ח סי' תרע"א: דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן אף דכבר פסק הרב רמ"א בסי' תרנ"ו. דא"צ לבזבז אפילו על מצוה עוברת יותר מחומש. א"כ נראה דעדיף מצוה דרבנן משום פירסום ניסא ממצוה דאורייתא. א"כ קשה למה פסק הרמ"א בסי' תרפ"ז דאם אין שהות לעשות שתיהן אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה. והא מגילה או הדלקת נ"ח. לכאורה עדיף ממצות עשה דאורייתא: והנה מעלתו חקר למה באמת לא יהא מחוייב לעשות מ"ע המוטלת עליו בשביל ממון. וכ' שמא"ר סי' כ"ה ס"קא איכא למימר דמיירי ביכול לקיים המצוה ע"י השאלה והביא ראי' מקדושין דף כ"ט. דאמר ר"י הכל מודים דכל היכא דליכא אלא ה' סלעים דהוא קודם לבנו דמשמע דאף אם הוא עני ואין ברכושו יותר. אפי"ה מוטל עליו לקיים מ"ע דפדיון בכור. ועוד ראי' מעירוכין דף כ"א דממשכנין חייבי עולות ושלמים. ולזה צריך אני לברר הדברים. הנה שורש הדין הזה הוא בב"ק דף ט' ע"ב דקאמר שם הידור מצוה עד שליש ופריך הגמ' ומאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי אתרמי לי' תלתא מצוותא לחייב כולו ביתו. וכתבו בתוס' ד"ה אילימא משמע דא"צ לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפי' לא ימצא בפחות וכו' וכן הביאו משם כל הפוסקים. ואני הקשיתי דלכאורה גם הא דקי"ל דבמצות ל"ת צריך לבזבז כל ממונו מנ"ל הא הרי בע"ז ילפינן מקרא דבכל לבבך ובכל נפשך. דצריך למסור את נפשו ואת ממונו מדכתי' גם ובכל מאודך ואמרו חכז"ל משום דיש בני אדם שממונם חביב עליהן יותר מגופן. ומדצריך קרא בע"ז. משמע דבשאר מצות ל"ת א"צ לבזבז כל ממונו. ואין לומר דילפינן מהתם דהרי בע"ז הדין ג"כ דיהרג ואל יעבור ובשאר מצות לא אמרינן כן. וא"כ ליכא למילף משם. ואכתי מנ"ל דצריך לבזבז כל ממונו וצריך לומר כיון דאיצטרך וחי בהם ולא שימות בהם דבשאר מל"ת אינו צריך למסור נפשו משמע דאי לאו קרא. היינו אומרים דאף בשאר מצות צרי למסור את נפשו. וא"כ כיון דלענין מסירת ממונו. לא מצינו צריך לפטור בשאר מצות ל"ת ממילא נשאר כמו בע"ז דכתיב ובכל מאדך ושפיר אמרינן דעל מצות ל"ת צריך לבזבז כל ממונו: וממילא נשמע כיון דל"ת חמיר מעשה. א"כ לא נוכל למילף עשה מהתם ולכך אמרינן דא"צ לבזבז כל ממונו בשביל מ"ע לא מבעי' אם העשה הוא בשב וא"ת וודאי דא"צ לבזבז כל ממונו אלא אפילו אם העבירות העשה הוא בקום עשה ג"כ דעת הרבה פוסקים דא"צ לבזבז כל ממונו וכמו שהביא הפ"ת ביו"ד בסי' קנ"ז ס'קד בשם ס' חומות ירושלים. דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבוז ממונו. הוא דדין עשה הרבה ימנע ממנו בסיבת עניותו לכן התירו שלא לקיים פ"א ע"ד שאמרו חכז"ל חלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה עיי"ש. ולהנ"ל בלא"ה כיון דחזינן דהוצרכה התורה לכתוב. ובכל מאדך גבי ל"ת ממילא נשמע דעשה דהיא קיל מל"ת. א"צ לבזבז ממונו אמנם עדיין הא דכתבו התוס' דיותר מחומש א"צ לבזבז לכאורה אין לו מקור: אמנם בירושלמי בפ"ק דפאה שם מבואר שורש הדברים. דתנא התם נאמר כבד את אביך וכו' מהונך. ממה שיחנך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' ציצית ותפילין. אם יש לך אתה מחוייב בכולן ואם אין לך אין אתה מחויב באחד מהן אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון. ובין אין לך הון. כבד את אביך וכו' ואפילו אתה מחזיר על הפתחים משמע להדיא דבשאר מ"ע. א"צ להחזיר על הפתחים אם אין לו ושם קודם לזה מביא הירושלמי דשיעור חומש למצוה הוא מתקנת אושא וגם ר"ג שהי' קודם תקנות אושא הלכה זו הי' בידם. אלא ששכחוהו ויליף לה התם מקרא. דכתיב כבד את ה' מהונך ומראשית תבואתך. אלא דפליגו התם לחד מ"ד מחוייב לבזבז חומש. ולחד מ"ד שליש וכלהו ילפינן מהתם שם הוא שורש הדברים: אמנם מבואר שם דדווקא במצוה שאינה כנגד אחרים. אבל במצוה שהוא כנגד אחרים הו"ל כבעל חוב. ומני' אפילו מגלימא דעל כתפי' וזה הוא הטעם דכיבוד אב ואם צריך להחזיר על הפתחים משום דהוי כפריעת חוב עיי"ש. ומזה אנו למדין לישב מ"ש מעלתו על הא דאמרינן בקידושין. דצריך לפדות את בנו התם שאני משום דשם חייבי' רחמנא ליתן לאחרים. היינו לכהן בשביל פדיון בנו,. והו"ל כפריעת חוב ואם לא נתן נשתעבדו נכסיו ע"כ מחוייב לשלם חובו בכל מקום שיהא וכן במחצית השקל ובחייבי עולות ושלמים דממשכנין אותו ג"כ הטעם הנ"ל. שנתחייבו נכסיו בשביל חוב שעליו וע"כ צריך להחזיר אפילו על הפתחים ולשלם מה שהוא מחויב: ואמרתי דיש להסביר מדוע שחייב לעשות נגד אחרים. אמרינן דצריך להחזיר אפילו על הפתחים הוא משום דבשלומא המצוה שהוא חייב בציווי הקב"ה. אמרינן חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל במצוה שהוא מחוייב נגד אחרים. א"א לומר כן דמחשבתו הטובה לא יועיל לאחרים והנה הטעם דפירסום נס הוא לפרסם כבוד ה' ית"ש וגם להראו' חשיבות ישראל כדאמרינן גבי מנורה שנר המערבי הוא עדות לישראל שהשכינה שרוי' ביניהם והוא כדבר שחייב נגד אחרים. ע"כ אמרינן בזה דאפילו כסותו צריך למכור ולעשות המצוה ואפילו מגלימא דעל כתפו וכנ"ל. ומיושב בזה קושיא שהובא בתשובת מהרי"א זצ"ל דוודאי מצוה דאורייתא חמיר טפי ואפי"ה אם אין לו אין צריך למכור כסותו כיון דבאמת חישב לעשות וכו' אבל בנר חנוכה דהדלקת נר חנוכה לפרסם וכל כיוצא בזה הלוא זה הוא נגד אחרים ע"כ פסק שפיר הרמ"א דחייב למכור אפילו כסותו כדי לקיים את המצוה: ומ"ש מעלתו לתרץ משום דאיכ"ל הטעם. דבדרבנן הוי מצד ל"ת דלא תסיר א"כ בכל מצוה דרבנן יהא מחוייב למכור כסותו וע"כ דלא החמירו חכז"ל בשל דבריהם יותר מבשל תורה. וגוף הדבר אי מצוה דרבנן תליא בלא תסיר כ' הרמב"ן בשרשיו למנין המצות שורש א' וב' דתליא בפלוגתא דאמוראי בשבת דף כ"ג דל"ת דרבנן אסמכי' אלאו דלא תסיר אבל עשה דרבנן מוסמך על שאל אביך ויגדך ומה שהעיר אם רשאי להחמיר על עצמו יעיין בב"ק דף ט' ע"ב דאמרינן שם עד שליש משלו יותר משליש משל הקב"ה עיי"ש ויש בזה פירושים דנראה מהם דיכול להחמיר ולהוסיף והכלל אם אין לחוש שיבוא לידי ביטול ע"י זה משאר מצות ואפילו בעניני ביתו. בוודאי יכול להחמיר ולהוסיף וגם למצוה יחשב אבל אם יש לחוש שיבוא עי"ז לידי איזה ביטול מצוה אחרת. בוודאי אין רשאי להוסיף כנ"ל ואחתום בברכה המשולשת. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: