מהר"ם שיק אורח חיים רל

דדינא ולא אוקי אחזקה לא בעי' חזקה לעירוב. וא"כ אפילו לדעת הפר"ח אין לברך, וא"כ ליכא למימר. כמ"ש מעלתו נ"י דא"ר לשיטתו בזה דאפילו לשיטתו אין לברך מכ"ש לדעת הרמב"ם לפי הנ"ל ואין כאן ספק כלל דלהרמב"ם וסייעתו וה"ה להפ"ח וסייעתו אין לברך כי אם לדעת הר"י ולדעת הב"י: ועפ"י מ"ש לעיל נראה לי לחלק דע"כ לא אמר רבינו יונה דעל ס' מצוה מברכין. אלא בברכת המצות שם שייך סברתו כדלעיל כיון דמחוייב במצוה מה"ת מספק א"כ הברכה הוא חיוב וודאי כיון שצריך לעשותו אבל בברכה שאינה ברכת המצוות. אלא כעין ברכת ק"ש ואמת ויציב דהוי ברכות שתקנו חכמים. בכה"ג גם רבינו יונה מודה דלא מברכין. אלא מטעם הרשב"א שהביא המג"א סי' ס"ו. או מטעם הפר"ח. וא"כ א"ש ספיקו דמחצית השקל. והי' זה שלום מנאי הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שכ"ט בעזהי"ת חוסט יום ו' עש"ק פ' תולדות תרל"ז לפ"ק: יצו ה' את הברכה החיים והשלום להבחור המופלא ומופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון הבקי כבוד שמו תפארתו מוה' ישעי' זילבער שטיין נ"י: מכתבו קבלתי בעתו ובזמנו זה איזה שבועות. ואני אדם מוטרד ואין לי פנאי להשיב בפלפולים. אלא לפי שראיתיו שהוא מופלג ובקי טובא בתורה לקחתי עתה מעט פנאי להשיב על מקצת דבריו. הנה ראשית הפלפול הוא על דברי החכ"צ סי' ק"כ שם השיג על תשובת מהר"מ מינץ באתרוג יפה שאבדו אותו דמהר"מ אינו מחייב לשלם. אלא עבור אתרוג הכשר למצוה וראיותיו מב"ק דף ע"ח ע"ב. והחכ"צ כ' דמהתם אין ראי' דעולה למכור מצד עצמה אינו ראוי אבל אתרוג ראוי למכור וכן בס"ת וכיוצא בזה והקשה מעלתו הא הסוגיא בב"ק קאי לר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריותו הרי הן כשלו ויוכל למוכרן כמו לר"י הגלילי דס"ל קדשים קלים ממון בעלים כדמשמע בב"ק דף ע"ז ואפי"ה מסיק דא"צ לשלם רק דמי עולת עוף עכ"ד. ואם אמנם שאין אני כדאי להכריע בין המר"מ מינץ להחכ"צ. מ"מ נראה כהחכ"צ. וכן מבואר מלשון הראב"ד המובא ברשב"א. ובשיטה מקובצת שם דף ע"ח. דכ' דלר"ש כיון שהוא כשלו בוודאי אם גנבו צריך לשלם לו דמיו ממש. ורק לענין הכפל קא מבעי' לי' וגם לפי הרשב"א דס"ל דגם על דמי השור קא מבעי' מיירי בנאבד מן הגנב. ולכך נהי דהגנב חייב באחריות קא מבעי' לי' דלא עדיף מבעלים עצמן. אע"ג שחייבין באחריותן סגי בקרבן עוף ה"ה לגבי גנב ומבואר מדבריהם דאם אכלו או האבידו בידים בוודאי חייב לשלם כלו ולכהפ"ח בוודאי מוכח כהחכ"צ ובלא"ה נראה לי לענין אתרוג דהוי דמים גמורים. דנהי דהמ"ל בפ"ד מה' אישות הביא להסתפק באם קידש אשה באתרוג שבשאר ימות השנה אינו שוה פרוטה ורק עתה שהוא ראוי למצוה שוה פרוטה אם שווי' המצוה הוי דמים או לא: ומעלתו נ"י הקשה דברי המל"מ אהדדי דהרי הספק הזה יש לפשוט ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות ממרים דזקן ממרא נעשה אם נחלק על הב"ד. בדבר שאפשר לבוא לידי חיוב חטאת. וכ' שם דלענין לולב וכיוצא בזה. אם נחלקו אי כשר או לא לא נעשה עי"ז ממרא ואי תימא דע"י שיווי למצוה היא מקודשת. א"כ מושכחת לה בזקן ממרא שאמר שהאתרוג כשר והב"ד אמרו שאינו כשר. והוא קידש בו אשה. וא"כ לפי דברי הזקן הוא מקודשת וכבר נאמר זה בנוב"י מהדו"ת סי' ס"ז ותי' שם דכבר רמז הרמב"ם זה בלשונו שם עיי"ש וקשיא לי' למעלתו הרי להמל"מ עצמו בפ"ה מאישות הביא מזה דאי' לענין אי מעות של מקח טעות הוי כמו גזל וע"כ דלא ס"ל כהנוב"י וא"כ גם הכא הי' יכול למפשט ספיקו: ולפי ענ"ד גוף האיסתפקתא של המל"מ הי' נ"ל פשוט דהשיווי ע"י מצוה הוי ממון ממש. דהרי אמרינן סוכה דף ל"ט ע"א הלוקח אתרוג בשביעית ביותר מכדי מזון ג' סעודות. אסור למסור לע"ה. והקשה התוס' בד"ה יותר וכו' דמשמע מכאן דהוא שווה יותר ממזון ג' סעודות ממעילה דף כ"א וכו' יעויי"ש ותי' דשם איירי באתרוג פסול. אבל כשר והדר וראוי לברכה דמיו יקרין והפנ"י הקשה על זה דמשמע דמצד שיווי המצוה חשיב דמיו והוי דמי שביעית ומנ"ל זה דבשביעית כתיב לאכלה וכו'. וא"כ מכח קושיתו מכל הסוגיא שם מוכח דמאי דשוה למצותו הוי דמי שביעית ובקידושין דף נ"ו ע"ב דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ואיתא בירושלמי דלכך אינו תופס לפי שאינו דמיהן. וא"כ באתרוג דמצוה דכל דמיו נתפס בקדושת שביעית הוי דמיהן וא"כ נראה דשיווי חפץ ע"י מצוה הוי שיווי ממש ואע"ג דאפשר לפי מ"ש הפנ"י דרק מדרבנן לא חלקו. זה קשה דלגזרו גזירה לגזירה באיסור דרבנן שיגזרו ליתן לע"ה שמא יאכל אחר הביעור או לתוס' שמא יקנה בהמה טמאה וכיוצא. אלא וודאי דמדינא אית בי' קדושת שביעית א"כ מוכח דשיווי מצוה חשיב דמיו: ובלא"ה מסברא קשה לי להבין כיון דקי"ל לענין הקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו כדאיתא בעירוכין דף כ"ד. וכיון דבשעה זו הוא שוה כך וכך למה לא נימא דצורך מצוה לא גרע משאר צורכי עוה"ז. וגדולה מזו דעת הרמב"ם. דהא דאמרינן בקידושין דף י"ב דחוששין שמא שו"פ במדי הוא מדאורייתא אם יש לו דרך לשם ולר"ן שם בקיבלה עלה בשו"פ. ומטעם זה נראה דלא הוי מצי המל"מ לפשוט ספיקו מזקן ממרא דהתם לפי דברי הב"ד דפסול: מ"מ לדעת הרמב"ם הוא ספק מקודשת. ולפי דברי הזקן ממרא עולה הספק לוודאי קידושין לדידי'. ובכה"ג לא מצינו דנעשה זקן ממרא. וגם ברוב השנים אין לו שוי' אלא מה שהוא שוה ובכל מקום אזלינן בתר רוב אלא דכאן אזלינן בתר מקומו ושעתו וכדלעיל וא"כ נראה דמטעם הנ"ל לא פשט המל"מ ספיקו מזה משום דבלא"ה הוא ספק קידושין להרמב"ם כן נראה לי ליישב קושיתו. שהקשה דדברי המל"מ סותרים וכ"ש לפי מ"ש הנוב"י הנ"ל דאין משם ראי' ולעולם נראה לי כדלעיל דשיווי המצוה לא גרע משאר צורך. ובאותו שעה הלולב שוה לפי ערכו. ובוודאי מקודשת כן נראה לפי ענ"ד ונראה לי עוד ראי' לזה מהא דאמרינן בקידושין דף ח' ע"א דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן אע"ג דלא הי' שוה ה' סלעי' כיון דרב כהנא הי' ת"ח ואין דרכו לילך בלא סודור. מקרי שוה לדידי' ובוודאי דכן הוא נמי הדין בארבעה מינים. דגנאי הוא למי שיוכל ויכולת בידו שיקנה לו ארבעה מינים ואינו קונה אין זה כבודו אדרבה גנאי הוא לי' וא"כ לדידי' שוה וכשם דאמרינן שם דמקרי שוה ה' סלעים ה"נ שוה בדמי השער שבשוק. אלא דלפי סברא זו הי' אפשר לחלק בין איש לאשה דאשה אינה מצוה. אמנם מהא דפדיון הבן דאמרינן כיון דשוה לרב כהנא מצד כבודו חשבינן זה. כאלו הי' שוה גם לאב ה' סלעים. אע"ג דבאמת אינו שוה דאל"כ האיך קיים האב מצות פדיון הבן דצריך ליתן פדיונו ה' סלעים וראי' לזה מש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' ה'. דהיכא דשוה לשום אדם אפילו לאדם אחר מקרי שוה. וה"נ כן ויעויי"ש בש"ך ס"קה דפקפק על זה ואני אמרתי לישב שם דברי הרמב"ם. עפ"י דברי הר"ן בקידושין י"ב. ולפי מה שביאר הב"ש כסי' ל"א דדבר שבשום מקום שו"פ או כיוצא בזה אז אפילו במקום שאינו שו"פ מועיל קבלה. וא"כ לדידן דקי"ל כשמואל בקידושין דף י"ב דחוששין שמא שו"פ במדי וא"כ בסודור נמי איכ"ל דיש לחוש שמא שוה ה' סלעים במדי ואז אע"ג דאינו שוה כאן מהני קבלתו והוי ספק פדוי ואמרי' הממע"ה ואינו צריך לפדות אח"כ עצמו מספק כדאיתא בסי' ש"ה בכמה ענינים כן י"ל בכוונת הרמב"ם שם. וא"כ לענין קידושין כאן כיון דלגברא שו"פ ויותר מפרוטה לפי השער ממילא האשה שקבלה בשו"פ בתורת קידושין. בוודאי מקודשת כן נראה לפי ענ"ד. ולפי"ז איכ"ל דאפי"ה זקן ממרא לא נעשה עי"ז כיון דאין הדבר תלוי בהוראתו לחודא. אלא דהדבר תלוי גם כן בקבלת ראשה. אם רצונה לקבלה עלי' בשו"פ או לא דמיא להא דדרשינן בסנהדרין פ"ז מקרא דכי יפלא דבר וכו' דבכהאי גוונא הוי רק חצי דבר. כמו דדרשינן בעלמא כנ"ל. ואפ"ג דהאשה וודאי מקודשת לפי הוראת הזקן ממרא אם קיבלה מ"מ זקן ממרא לא נעשה על ידי זה משום דהדבר תלוי גם בקבלתה כנ"ל: והנה מעלתו הקשה כיון דהסוגיא דב"ק אזלה אליבא דר"ש א"ס גם זה יוכל למכור שורו שהקדיש לעולה כמו לריה"ג בקדשי' קלים. ולפי ענ"ד דאין הנידון דומה. דבלא"ה כבר הקשה בקצה"ח בסי' ר"י וכן הקשיתי אני במקום אחר קודם שראיתי דברי הקצה"ח דאיך ס"ד. דיכולין למכור קדשים קלים או לקדש בהן אשה דהרי נאמר לא תוכל לאכול בשעריך ודרשו חכז"ל במכות י"ז דאם אכלו קודם וכו' יעויי"ש עובר בלאו וקי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו'. גם איסור הנאה במשמע וא"כ לר"א בק"ק אף דאין בהם מעילה אסורין בהנאה מן התורה. עיין מל"מ בפ"א מה' מעילה. וא"כ איך ס"ד דלריוה"ג יהא מותר למכור קדשים קלים. ואפשר דתופס דמים גם כן. ועכצ"ל הא דיכול למכור היינו או דמוכר שיהא לצורך הקדש ואינו רוצה ליהנות מן הדמים או שמוכר על אחר זריקה ושחיטה שאז פוקע איסור הנאה ואע"ג דעדיין אינו בעולם. כיון דהוא בידו מקרי דבר שבא לעולם כדאיתא בקידושין דף ל"ג: ואפשר דאפילו אם מוכר אותו מהשתא כיון דיוכל למכור על אחר שחיטה וזריקה שאז מותר לו והוא שלו שוב לא מקרי נהנה כעין דאמרינן דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ובמקום אחר הארכתי בזה. ובכה"ג דווקא הוא דשרי למכור לריוה"ג ולדעת הפנ"י בב"ק דף ס"ו. גם לריה"ג אסור מדרבנן וקשה עליו מפסחים דף פ"ט סע"ב. וכן הקשה מעלתו נ"י וצריך לומר דעל