מהר"ם שיק אורח חיים רכט

יתבינן ולא מברכין א"כ מוכח דספק מצוה אין מברכין והכ"מ הביא שם דהרמ"ה השיג עליו חדא למה חשב שמיע"צ ספק דאורייתא לענין סוכה ויו"ט שני ספק דרבנן יעויי"ש ותו דבשמע"צ לענין סוכה טעם אחר יש כי היכא דלא לזלזולי וגם הוי תרתי דסתרו אהדדי יעויי"ש: ולי בלא"ה הדבר תמוה. דאיך אפשר לומר דלכך אין מברכין על סוכה בספק שמיני כדעת הרמב"ם וא"כ ע"כ הרמב"ם קאי על הזמן שקידשו עפ"י הראי' דהי' ספק. ולכך הביא ראי' דהשתא אנו בקיאין ורק מנהג אבותינו ולכך אין מברכין. וע"כ דמיירי מזמן שקידשו עפ"י הראי' וא"כ קשיא לי טובא דא"כ איך מברכין ביום ראשון של סוכות דכמו דשמיני ספק ה"נ יום ראשון הוא ספק ואי על ספק מצוה אין מברכין א"כ איך מברכין ביום ראשון דסוכות הא הוי ספק ( ובאמת אני כתבתי במקום אחר דאפילו בזמן שקדשו עפ"י הראי' הי' עיקר יו"ט ראשון ולא שני דברוב שנים אלול חסר. ואמרינן בר"ה דף כ' אדר הסמוך לניסן ואע"ג דהאי מ"ד איתותב. מ"מ כ' הפנ"י שם דאפילו לפי מה דאיתותב. מ"מ רוב פעמים אדר הסמוך לניסן חסר. וא"כ כיון דידעינן פסח ידעינן שבועות דהוא לעולם ביום החמשים לספירה. וא"כ אפילו בזמן הראי' הי' עפ"י רוב יום הא' עיקר ורק מדרבנן חששו למיעוטא וא"כ איכ"ל דהקילו במת ביו"ט שני ולכחול עין אפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי'. וכן משמע בש"ע באו"ח סי' תצ"ו: ובזה ישבתי דברי אגודה שהביא הפ"ח בסי' תצ"ו דאוסר לכחול עין ביו"ט שני דאיכ"ל דסובר דדווקא אמימר לטעמי' דסובר בביצה דאפילו בר"ה ביצה מותרת ביו"ט שני. וע"כ דלא חייש בזה למיעוטא. וה"ה בכל יו"ט בזמן שקידשו. עפ"י הראי' הי' מותר מת ולכחול ביו"ט שני. ולכך מכ"ש דהשתא שרי. אבל לדידן דקיי"ל בר"ה דביצה אסורה. וכמי לדידן ר"ה ה"נ בזמן שקידשו עפ"י הראי' כל שארי יו"ט וא"כ ה"ה לכחול עין הי' אסור בזמנם וא"כ השתא דמנהג אבותינו בידינו גם השתא דבקיאין אסור חוץ ממת שהקילו לעולם זה ישבתי במקום אחר באריכות. ועכ"פ לתשובת הרמב"ם הנ"ל דמייתי ראי' מספק שמיני ע"כ לא ס"ל כן דאל"כ לעולם לא הי' ספק גמור ומנ"ל בספק גמור. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה): ונראה דקושיא חדא מתורץ באידך דהנה אע"ג דהרמב"ם סובר דעל ס' מצוה אין מברכין. מ"מ מודה דעל ס' יו"ט מברכין היינו מטעם שתיקנו חכמים לעשות יו"ט. א"כ אפילו קמי שמיא גליא דהיום חול מ"מ מצוה דרבנן עשה כיון שכך תיקנו חכמים וכמ"ש הרמב"ם בשבת שם והובא בר"ן והנה לכאורה יש נפ"מ אם מברכין ביו"ט משום דעת רבינו יונה הנ"ל או כדעת הרמב"ם דהנה לכאורה יש לדקדק מ"ש דפריך והרי יו"ט שני. ומ"ש יו"ט שני דנקט דהרי בזמן שקידשו עפ"י הראי' יו"ט הראשון ספק כמו שני והו"ל למפרך סתם מיו"ט של גליות ותו מאי משני דלמא אתי לזלזולא א"כ גם בדמאי נימא כן. דיזלזלו בו אי לא יברך ומאי סברא לחלק בין יו"ט לדמאי אדרבה האוכל טבל הוא במיתה משא"כ יו"ט ונראה דמהי"ת יזלזלו אם לא יברך כיון דאנן קיימינן השתא דעל ס' מצוה אין מברכין א"כ ממילא ידעו דהא דאין מברכין היינו משום דספק הוא אמרינן הכא. והכא לחומרא לענין ברכה מחמירין דלא יברך: אמנם ביו"ט שני כיון דביו"ט ראשון היו מברכין ובשני אי לא יברכו שפיר הוי זלזול ויכריחו דע"כ אתמול הי' יו"ט ולא היום. ולא יקיימו תקנות חכמים. וכי תימא הוא גופי' תקשה למה באמת יברכו ביו"ט ראשון. י"ל דמזה א"א להקשות. דדלמא סובר אביי כנ"ל דאפילו בזמן שקידשו שעפ"י הראי' הי' יו"ט הראשון עיקר וא"כ א"ש דאביי דסובר דלא כדעת רבינו יונה ואפילו כדעת הרמב"ן לא ס"ל דאפילו היכא דתיקנו חכמים על ס' דאורייתא אין מברכין ולכך לאביי אין מברכין על דמאי ואביי קשיא לי' מיו"ט שני מכח כ"ש דמיו"ט ראשון י"ל דהוי עפ"י רוב וודאי. אבל מיו"ט שני קשיא ותי' שפיר. כיון דאתמול ברכו והיום לא יברכו הוי זלזול. ולא יקיים תקנות חכמים והוצרכו חכמים לתקן לברך: ועפ"י האמור מיושבים דברי הרמב"ם בפ"ג מחנוכה. שכ' טעם יו"ט שני כי היכא דלא אתי לזלזולא והקשה הלח"מ שם. ובאמת גם על הש"ס קשה דמאי משני רבא רוב ע"ה מעשרין. וכי יו"ט שני דהוי רק מנהג אבותינו עדיף מדמאי. וכמ"ש הכ"מ בסוף ה' ברכות. אבל להנ"ל א"ש דהנה הצל"ח בביצה דף ו' ע"א הביא דברי הרמב"ם דעד אביי ורבא קידשו עפ"י הראי' והוכיח שם דבימי רבא לא קידשו עפ"י הראי'. ולפי דעת הרמב"ם בתשובה יהא מוכרח דרבא רק בהא פליג עלי' דאביי דרבא סובר דבזמן שקידשו עפ"י הראי' הי' יו"ט של גליות ספק דאורייתא וכדעת הרמב"ם ולכך הוכרח ע"כ לומר דדמאי שאני דרוב ע"ה מעשרין ופליג עלי' דאביי וסובר דהיכא דתיקנו חכמים על הספק נמי מברכין דאל"כ תקשה יו"ט של גליות בעת שקידשו עפ"י הראי' וליכא למימר משום כי היכא דלא אתי לזלזולי כלל כיון דלא יברכו בשניהם אין כאן זלזול. וידעו דספק הוא כמו בדמאי. וע"כ דדבר שתיקנו על ס' דאוריי' מברכין ודמאי שאני משום דרוב ע"ה מעשרין ויו"ט שני בזה"ז. דדמא א לדמאי שפיר נוכל לומר כי היכא דלא אתי לזלזולא. וכמו שכתבתי ורק בחדא פליג עלי' דאביי דסובר דאפילו בדבר שתיקנו על ספק דאורייתא לא מברכין ורבא סובר דמברכין. ולכך שפיר כ' הרמב"ם ביו"ט שני הטעם משום זלזול דרבא לא פליג על זה. רק על יו"ט של גליות בעת שקידשו עפ"י הראי'. וא"ש כל דברי הה"מ שם מקו' לח"מ: ועפי"ז יש לומר נמי דהרמב"ם מודה דהא דס' שמיני אין מברכין על סוכה הוא כמ"ש הרי"ף כי היכא דלא לזלזל בי' דהרמב"ם הולך ברוב הפעמים לדעת הרי"ף רבי'. והרי"ף כ' כן בפ' לולב וערבה. רק דסובר כיון דהתם בסוכה רב ור"י הוא ובזמנם קידשו עפ"י הראי' וא"כ הי' ספק גמור לדעת הרמב"ם. וא"כ אי ס"ד כדעת רבינו יונה דעל ספק מצוה מברכין מצד וודאי וכנ"ל. א"כ אין כאן זלזול אפי' אי יברך על סוכה ידעו דמספק הוא. ולכך אזלינן הכא והכא לחומרא וצריכין הם לשמור יו"ט וגם לישב בסוכה (ואפילו תרתי דסתרו לא הוי דוגמא שכ' מהרי"ט והובא בפ"ח סי' ק"י בכללי ס"ס לענין ס' ממזר דאפילו תרתי דסתרו אהדדי מותר. כיון דמשום וודאי הוא) ועכ"פ לא יהא כאן זלזול ליו"ט דידעו כי משום ספק צריך לשמור תרווייהו וגם לברך לפי שיטה זו וכמ"ש למעלה וע"כ צ"ל דעל ס' מצוה דאורייתא אין מברכין וא"כ שפיר יש לחוש אי יברך בסוכה יסברו דוודאי ז' הוא. דאל"כ אין ראוי לברך ויזלזלו. ולכך אין מברכין בס' שמיני. משא"כ ביו"ט ראשון שפיר מברכין לא מבעי' אצלינו אלא אפילו בזמנם דאף ע"ג דעל ספק מצוה אין מברכין מ"מ היכא שתיקנו חכמים על ס' שפיר מברכין וכסברת הרמב"ן הנ"ל ואתי שפיר כל דברי הרמב"ם בעזה"י והנה שיטה ג' הוא דעת הפר"ח וסייעתו בשם הכ"ג ודרישה. דהיכא דהספק אם נתחייב כלל אין מברכין. אבל היכא דגברא בר חיובא. אלא דהספק. אי כבר נפטר מברכין וסברתם יש לומר כי הם סוברים כדעת הרמב"ם דעל ס' מצוה דאורייתא אי מברכין דאי קמי שמיא גלי' דפטור אין כאן מצוה. והא דאנן מחוייבין לימול לאנדרוגינוס או לכסות דם כוי היינו מספק אבל היכא דכבר נתחייב בוודאי וספק אי כבר נפטר אוקי לגברא בחזקת חיוב ואין ספק מוציא מידי וודאי, וא"כ כיון דאוקי גברא אחזקתי'. א"כ חזקה הוא דאורייתא וחייבין לעשות מצד וודאי אפילו קמי' שמיא גליא, דכבר נפטר מ"מ הרי הנותן התורה כ' בתורתו דעל חזקה מחייבין לגברא. וא"כ נתחייב עדיין בוודאי ושפיר מברכין: והפר"ח ייחס סברא זו גם להרמב"ם בתשובה. ומטעם זה לא אדע מה דנתקשה לי' למעלתו בכ"מ סוף הלכו' ברכות, שכ' דלהרמב"ם כל שמחוייב במצוה מצד ספק חייב לברך. ומעלתו נ"י הקשה דהרי רמב"ם פסק באנדרוגינוס דאין מברכין על מילתו ולא אדע מה קושיא דלמא סובר כפ"ח דהרי הפ"ח ייחס סברא זו להרמב"ם ובאמת על הכ"מ בלא"ה לא קשה מידי שהרי מסיים ומה שיש לדקדק עוד על זה כתבתי בפ"ב מהלכות ק"ש ושם הביא בשם הרשב"א הקושיא מאנדריגנוס וא"כ הכ"מ בעצמו הקשה כן על עצמו: אמנם דברי הב"י בסי' ס"ז תמוהין יותר. וכבר הקשה הלח"מ בפ"ג מה' חנוכה שכ' בהדיא דהרמב"ם סובר כהר"י וביו"ד סי' כ"ח כ' בהדיא דפליג על ר"י ולפי ענ"ד נראה דהב"י והכ"מ סובר דלולא דברי הרשב"א אפשר לומר. דרמב"ם סובר כר"י דעל ספק מצוה דאורייתא היכא דמחוייב לעשות מן התורה מברכין רק דהרמב"ם לטעמי' דסובר דס"ד מה"ת להקל. ורק מדרבנן להחמיר ולכך לא מברכין וכל זה היכא דלא איקבע איסורא. אבל היכא דכבר נתחייב וודאי והספק רק אי נפטר א"כ איקבע איסורא ומן התורה להחמיר ולכך מברכין בס' קרא ק"ש וכו' ובס' אנדרוגינוס וכוי אין מברכין וא"כ כוונת ב"י דהרמב"ם סובר בזה כר"י דהיכא דמחוייב מה"ת מצד ספק חייב לברך. אלא דכל חד לשיטתי'. ולכך לענין כוי פליגי. אבל לענין ספק קרא ק"ש לא פליגו וא"ש: ועתה נבוא לנידון דידן בלולב ביו"ט ראשון בין השמשות כיון דמחוייב ליטול לדעת הר"י הנ"ל מברכין וה"ה אי נימא כמו שכתבתי לדעת הב"י דבעי' איקבע הא בין השמשות נמי איכא איקבע אמנם לפי מ"ש בסברת הפ"ח דמטעם דאוקי גברא אחזקתי' א"כ בביהש"מ גם להפר"ח ולא"ר אין לברך דהפ"ח ובפמ"ג בפתיחה לה' טריפות הביא הש"ג דבספיקא דדינא לא שייך דנימא דאוקי אחזקה דמשום חזקתו לא נשתנה הדין וספק בין השמשות מלבד שהוא ס' במציאות הוא נמי ספיקא דדינא דהרי קי"ל כר' יוחנן בשבת דף ל"ה ע"א דהלכה כר"י לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה: ובזה אמרתי לישב קושית התוס' שם דף ל"ד ע"א ד"ה שניהם וכו' דאיכ"ל דהא דבעי' חזקה. היינו משום דיש לו חזקת תחום ביתו כנגדו כדאיתא בעירובין דף ל"ו. אבל בביה"ש דהוי ספיקא