מהר"ם שיק אורח חיים רכח

ושוב הרביעה שה ועז יחדיו. ממה שיצא אח"כ מביניהם דאז שוב אין איסור להרביע דהוי שוה בשוה כמו דאמרי' בפרידות דמותרין זה בזה. ולכך איצטרך קרא דלגבוה מ"מ אסור. וצ"ל דנהי דאמרינין בע"ז דף מ"ז דאם נשתנה האיסור מותר אפלו לגבוה משום מיאוס. אז בנשתנה מותר אבל אם הוא אסור אפילו להדיוט: כל היוצא מן הטמא טמא וכל היוצא מן האיסור אסור. ולא מקרי נשתנה א"כ דייק שפיר התם מדאצטרך קרא לגבוה. ע"כ להדיוט שרי דאי ס"ד להדיוט אסור. שוב לא מקרי נשתנה אפילו בכמה טעמים דכל היוצא מן האיסור אסור אלא ע"כ דלהדיוט שרי וצריך או לאסור לגבוה. וא"כ לפי האמת דהרכבת פירות הבא מן האילן אינו אסור אלא דהלבוש סובר דלמצוה אסור א"כ אילני סרק אסורין. רק הם בעצמם. אבל אם נשתנו דהיינו שנטל יחור ונטעו במקום אחר מותר לדעת הלבוש כמו דאמרינן בע"ז דף מ"ז דשינוי גמורה מועיל להתיר לגבוה והא דקי"ל באו"ח סי' י"ג דהמשתחוה לבהמה צמרה נפסל היינו משום דאינו שינוי גמורה לדעת הכ"מ ולדעת הפמ"ג דבעי' טווי' לשמה. אבל בעלמא שינוי מועיל בדבר שאינו אסור רק לגבוה וממילא לדעת הלבוש אם נטע יחור מיחור ונשתנה מותר. ולאינך טעמים אסור: ומה שהקשה מעלתו אם נימא כיון דהוי אינו מינו לא נקרא כלל אותו דבר. א"כ למה לי קרא או למעט כלאים גבי שלמים. הא יש נפ"מ דבכבש הי' מקריבין האלי' ובעז אין מקריבין האלי' א"כ איך נעביד בכלאים ולמה לי קרא ולפי ענ"ד לא קשה דהרי קי"ל דאין הקטרת האימורין מעכב וא"כ אפילו לא היו מקריבין האלי' אם כבר הקדיש כלאים לגבוה בוודאי הי' כשר לקרבן ולא היו מקריבין האלי' או שהיו מקריבין אותו לשם עצים לדעת ר"א בפ' התערובו' או כדיליף התם ממום בם לא ירצה הא ע"י תערוב' ירצה: וא"כ מכל הלין טעמים. בוודאי אנו צריכין. לחוש באתרוג המורכב ונהי דאתרוגים הבאים אצלינו זה שנים רבות. הם בחזקת שאינם מורכבים. אבל אם יבואו לנו מאיים אחרים. כבר כ' מרן הגאון זצ"ל שצריך להביא הכשר עליהן ולי נראה עוד שאם רואין אתרוג בלי בליטות ובלי חרוצין ועוקצין אינו שקוע יש לחוש עליו דכיון דיוצא מרוב אתרוגים אפשר דהוא מהמיעוט המורכבים. דנהי שכ' מרן הגאון זצ"ל דהנך סימנים לאו דאורייתא מ"מ רובם יש להם סימנים אלו. כן נראה לפי ענ"ד. ואחתום בברכה יהי ה' עמו וחפץ ה' בידו יצליח. דברי ידידו החותם בברכה ברכת שלום וברכת שמחת יו"ט. הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שכ"ז יצו ה' את הברכה להרבני המופלג בתורה כש"ת מוה' מרדכי ליב קליין נ"י בק"ק מיקלאש: זה איזה שבועות קבלתי מכתבו וע"ד אשר יצא מעלתו לדין בדבר חדש לומר דלמ"ד אין נשים סומכות רשות. ופרש"י ריש פרק המוציא תפילין דאית בי' משוה בל תוסיף. ורצה מעלתו נ"י לומר דלדידי' אסור לעשות מספק כגון לכסות דם מספק וחילו משאגת ארי' סי' ק"ה. שכ' לפרש הא דפריך בפ"ק דחגיגה על דממעטינן מזכורך טומטום. ופריך איצטרך קרא למיעוטי ספיקא ופירש השאג"א הואיל וספיקא הוא. א"כ אסור משום ספק בל תוסיף כדאמרינן גבי מתן אחת במתן ד'. ליתן מתן ד' עובר על בל תוסיף. וה"נ כן. ומזה למד דהה"ד לענין שאר ספיקות ובאמת אין הנידון דומה לראי'. דבלא"ה דברי השאג"א תמוהים איך אפשר דדבר שהוא ספק והא אסור משום בל תוסיף הרי כתב הריטב"א בסוכה דף ל"א וכ"כ הש"ג בר"ה וכן כתבו שאר פוסקים דמה שעושה משום ספק לית בי' משום בל תוסיף דהרי אינו עושה רק מספק. וגם א"א לומר דיהא בו משום ב"ת דהרי הדין דמשום ספק צריך לעשות. א"כ אינו מוסיף על דברי תורה אלא דכך הוא הדין תורה: ותו קשיא דהרי בהדיא אמרו בחולין דף פ"ז ע"ב. דר' יוסי דן דכוי אין מכסין דמו ביו"ט מק"ו. כיון דאין וודאה דוחה שבת ק"ו דאין ספיקה דוחה יו"ט. ואמרו לו תקיעת שופר יוכיח דאין וודאה דוחה שבת וספק איש ספק אשה דוחה. ואמרו שם דר' יוסי לטעמי' דסובר נשים נמי תוקעין דנשים סומכות רשות ומינה דתנא דאמרו לו סובר אין סומכות רשות ואפי"ה ספק איש ספק אשה תוקע ודוחה יו"ט. וא"כ מבואר דאפילו למ"ד אין סומכות רשות. היינו בדליכא ספיקא אבל מספק עושה וקשיין דברי השאג"א: ונראה דבאמת גם האי דנתן ד' במתן א' דאסור ליתן מ"ד משום בל תוסף ק' להבין. דאפילו אי אמרינן דב"ת לא בעי כוונה לכוון בכוונה הפכיות. וכבר הביא זה בפמ"ג בא"ח בפתיחה כוללת שלו ח"א אות ל"ט וכ' דצ"ל דהא דאמרי' דאם עושה בלא בכוונה. לא מקרי ב"ת היינו אם אינו מאגד ומקשר דבר שמצוותו עם דבר שאינו מצוה אבל אם מחברן בדבר שצריך אגוד. ה' חוטין בציצית ה' מינים בלולב. אע"ג דאינו מכוון להוסיף מ"מ הא מוסיף הוא וה"נ כיון דהמתנות צריכין להיות על המזבח ובמזבח אגודים יחד הוי כאגודים ומחוברים ומכאן למד השאג"א דה"ה בראי' בעזרה דצריך כל זכורך לבוא בעזרה והעזרה מחברן ואם יבואו נשים או אפילו ספק כגון טומטום אסור משום ב"ת דכלם יחד מאגד ומחבר דבר שבחובה בדבר רשות כמו שביארתי בהערותי למנין המצות וכל זה התם. משא"כ בכיסוי הדם מספק בוודאי רשאי ומחוייב לכסות גם למ"ד אין נשים סומכות רשות. ורק על דרך הנ"ל. אפשר להבין דברי הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות תפילין הובא בטו"ז באו"ח סי' ל"ד. שה' דמותר להניח ב' זוגות תפילין דרש"י ור"ת ומכוון דאותן שאין מצוותן יהא לשם רצועות. וכ' דב"ת אינו אלא אם עשה חמש פרשיות וכ"כ הטור בסו' ל"ד וקשה הא הטור כ' בסימן תרנ"א דדווקא אם מכוון להוסיף עובר וכמ"ש המג"א בסי' תרנ"א ס"קכז דאפילו בזמנו בעי כוונה לדידן דמצות צריכות כוונה ואפילו לפי מ"ש הא"ר שם בס"קלח לדעת הרא"ש מ"מ אם מכוון להיפוך אינו עובר. וא"כ כיון שמכוון שיהא הבית האחר לשם רצועות א"כ לכ"ע אינו עובר על ב"ת. ועכצ"ל כיון דמחבר יחד אפילו בלי כוונה עובר על ב"ת וכדי שלא תימא דהראש מחברן. ע"ז כ' הרא"ש והטור דזה אינו. אלא דוקא אם עשה ה' פרשיות ומחברן עובר אפילו בלא כוונה על ב"ת דאסור לחבר חובה בנדבה או משום דאינו רואה את האויר וכדאית' בסנהדרין דף פ"ח אבל אם אין מחברן אפילו שניהם בראשו בפעם אחד. מהני כוונה הפכיות לכל הפחות ועכ"פ הוא הדין בנידון שלנו כיון שאין חיבור וודאי לכ"ע רשאין מצד ספק לכסות כמו שהוכחתי. וגם. לפי סברתו נראה ג"כ דאין דמיונו עולה יפה. דעד כאן לא קאמר השאג"א אלא בדבר שהוא באמת מצוה והמעשה שלו מוכיח שהוא מצוה כגון הנחת תפילין או ראיית פנים וקרבן בעזרה שהוא מעשה המצוה איכ"ל דאפילו מכוון שלא לשם מצוה לא מהני. כיון דהמעשה מוכיח שהוא עושה מצוה דברים שבלב אינם דברים לבטל הוכחת המעשה. אבל במכסה דם בהמה איזה מעשה מוכיח יש שעושה מצוה. דאולי לנקר חצרו הוא עושה ואפילו אי ברה"ר הוא מכסה. עכ"פ אינו מוכרח דכוונתו למצות כיסוי. ובכה"ג אזלינן בתר מחשבתו ואם אינו מכוון למצותו לכ"ע אינו עובר על ב"ת וא"כ אם מכסה רק משום ספק ואינו מכוון להוספה לית בי' משום ב"ת. דהרי המעשה וחלקיו דהיינו דם הבא מעלמא מבהמה. אינו דומה לדם חי' ועוף. ולכך מסתמא מותר דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שכ"ח בעזהי"ת עש"ק כ"א אייר תר"ד לפ"ק יערגין יע"א: יתענג על רוב שלום וכו' הרב המופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון כש"ת מוה' פייש נ"י. יקרתו הגיעני וכו' ועל דברי תורה אשר בדק לן מעלתו נ"י במג"א סי' תרנ"ב ס"קא שכ' בביה"ש דיום ראשון דסוכות יטול וגם בשאר ימים יש להחמיר ליטול ולא יברך והמחהש"ק מסתפק האי ולא יברך אי קאי גם על יום ראשון ומעלתו נ"י קשיא לי' פשיטא דקאי גם על יום ראשון כיון דהמג"א בסי' ס"ז הביא בספק קרא ק"ש דהא דיחזור נמי לברך היינו משום דמעיקרא כך תיקנו. ובסי' תקפ"ה פסק ספק אם תקע יתקע ולא יברך אפילו ביום ראשון א"כ ס"ל דעל ספק מצוה דאורייתא אין לברך וא"כ ה"נ לא יברך ומה שהביא ראי' מא"ר שם בסי' תרנ"ב דמשמע דמברך אין ראי' דהא"ר לטעמי' דמביא לעיל בסי' ס"ז. דעת הדרישה והפ"ח דהיכא דהמנוה היתה חיוב עליו וודאי וספק אם נפטר חייב לברך וא"כ י"ל דה"ה כאן. משא"כ להמג"א לשיטתו דלי' לא ס"ל כן. א"כ פשיטא דגם כאן אין לברך עכ"ל בקיצור: ובאמת גם לפי ענ"ד נראה כן ומ"מ גברא רבא אמר מלתא. יש לישב מקום הספק שלו ובתחילה נציע השיטות הנה בדין הזה יש ג' שיטות הרב רבינו יונה בפרק מי שמת סובר דכל שיש כאן ספק מצוה דאורייתא. א"כ מחוייב לעשותה וכיון שמחוייב לעשותה מחוייב ג"כ לברך וסברתו נראה אע"ג דברכה הוי דרבנן מ"מ הברכה הוא וודאי מחוייבת וכיון דמצד ספק צריך לעשות אפ לו אי קמי שמיא גליא דפטור מן אותה מצוה מ"מ כיון דלו הוא ספק א"כ הוא מחוייב ומצווה לעשות אותה. וא"כ החיוב ברכה הוא וודאי דכל מקום שהוא מחוייב לעשות תקנו חכמים ברכה ואין כאן ספק ברכה אלא וודאי ברכה וזה דעת הראב"ד בפ"ג מה' מילה דין ז' אמנם הרמב"ם שם פליג וסובר דעל ספק מצוה דאורייתא אין מברכין והכ"מ שם הביא תשובת הרמב"ם. וראיותיו משמיני עצרת דיתובי