מהר"ם שיק אורח חיים רכו

מיושב לתקיעות דמעומד שכולם מצוה אחת הוא מהן דרבנן ומהן דאורייתא. מכל מקום מצוה אחת הן. ולכך ס"ל להרי"ף בסוף מס' ר"ה. וכן פסקו בסימן תקצ"ב דאין צריך לחזור ולברך משא"כ בב' מצות. כיון שכבר נגמרה הראשונה השיחה ששח מקרי הפסק: כיון דאי בעי לא עביד יותר או באין לו שני' אינו עושה רק הראשונה וקיים המצוה כדינו אם שח גלי אדעתי' שנגמרה לו המצוה ולכך הוי הפסק. כן מבורר ברא"ש סו"פ כיסוי הדם עיי"ש דין ו': ולפי"ז צריך לחלק הא דשח באמצע סעודה אמאי לא יהא חשוב הפסק ובשחיטה אמאי חשיב הפסק הא גם בשחיטה. אי בעי שחיט עוד ואי בעי לא שחיט ולהוי כשח באמצע סעודה. וצ"ל משום דלסעודה קובע עצמו לאכול ויש קבע לסעודה ולכך שיחה לא הוי הפסק. משא"כ בהפסק בין שחיטה לשחיטה. וסברא הנ"ל מבואר ג"כ בפוסקים לענין אחר. עכ"פ לדעה זאת במצוה היכא דתרי מצוה אינהו כגון תפילין או שחיטה. וכן גבי מילה קי"ל בסי' רס"ה ברמ"א שם היכא דסח בין מילה למילה צריך לברך שנית. כיון שגמר כבר מצוה הראשונה הן אמת שצריך לבאר קצת אמאי ביו"ד סי' רס"ה לא הביא רק דעה זו דצריך לחזור ולברך שנית ושם בסי' י"ט הביא המחבר גם דעה שני'. דאם סח בין שחיטה לשחיטה אין צריך לחזור ולברך וצ"ע ועכ"פ בנידון דידן אפילו פוסקים דס"ל דאם סח בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק וצריך לברך היינו דווקא משום דבשחיטה אין קבע. אבל באכילה יש קבע וא"כ בסוכה דהוא אוכל ויש קבע וכ"ש אם עדיין לא אכל שיעור סעודה. ואכל רק אכילת עראי. אז חשיב כמצוה אחת. ואין צריך לברך פעם שנית. וכמו בשופר שהבאתי לעיל. ועוד הארכתי בזה. ואין מקומו כאן להאריך. וזהו הוי טעם אחד: ועוד יש בה טעם שני דהרי הגג שנועלים ופותחים הם של עץ שכשר לסכך בו. אלא שע"י שהם קבועים אדוקים ומחוברים ע"י מסמורים ונעשו כעין נסר אחד. ואסור לכסות בו מדרבנן. משום גזירת תקרה. אבל מה"ת. גם כשהוא נעול יוצא באופן זה ידי מצות סוכה ואפילו לפי מ"ש התוס' בסוכה דף ג' ד"ה אמרו לו ב"ש וכו' דהיכא דמדרבנן אינו יוצא. גם מדאורייתא לא קיים המצוה. ועיין בפנ"י ואני הסברתי דבריהם כיון דעבר על דרבנן הוי כמצוה הב"ע ואפילו איסור דרבנן מבטל המצוה. מיהו זה שייך אם עבר אבל בשעת הדחק אמרינן בסוכה דף י"ד ע"ב. דמותר לסכך בנסרי' אפילו יש בהם ד' ואין לך שעת הדחק גדול מזה שהגשם יורד והולך וא"א לו אלא שיצא מן הסוכה או שינעול הגג. ובכה"ג נראה דאם ישב שם קיים המצוה מדאורייתא. אפילו כשהגג מכוסה בנסרים ונהירנא כד הוינא טליא ראיתי בספר אחד הנקרא שמן למאור על הלכות סוכה. מהגאון מוה' מאיר גלוגא זצ"ל שכ' באמת שגם אם צריכין לנעול הגג צריכין לישב שם. ועתה הספר אינו תחת ידי ועכ"פ נראה דעדיין לא פסקה המצוה לגמרי דהיינו אם היא עשיי' באופן דלא שייך בנעילת הגג פסיל סוכה תחת הסוכה באופנים המבוארים בסוכה דף ט' ע"ב. וא"כ אם פותח אח"כ כשפסקו הגשמים אינו צריך לברך עוד הפעם דהוי רק כגמר המצוה. ובפרט שהוא לא יצא משם. אלא שסגר הגג. א"כ הרי הוא יושב ומצפה מתי יפסוק הגשם. והוי הדין כמו באפיקומן כששכח לברך אמרי' דאתרא דרחמנא סמכי' וה"נ סמך עצמו שהשי"ת יסלק הגשם ובוודאי א"צ לברך שנית. כן נראה לי פשוט מנאי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שכ"ו בעזהי"ת יום ה' פ' כי תשא תרל"ו לפ"ק פה חוסט יע"א: החיים והשלום וכל טוב ושמחת פורים. להרב הגדול מופלג בתורה וביראה דיון המצויין בהלכה. כש"ת מוה' משה ליב ליטש ראזענבוים נ"י בפרעשבורג יע"א: מכתבו וגם ספרו מתא דירושלים. קבלתי זה איזה שבועות ואמינא לפר"מ תודה על אשר כבדני בספרו ותשואות חן חן לו: ויברך ה' אותו ויפיצו מעיניתיו חוצה. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן יהי' ולהראות לכבודו הרמה שלעת הפנאי אני רואה בספרו. אמרתי להביא לפניו מה שנראה לפי ענ"ד. בענין אתרוגי' המורכבי' שראיתי שהאריך מעלתו נ"י בענין זה והנה פר"מ נ"י כתב על דברי תשובת מהר"מ אלשיך סי' ק"י. שכ' דאתרוגים המורכבים פסולים שנטעו יחור של אתרוג בתוך אילן של לימונע וכיוצא בזה ואמרינן בסוטה דף מ"ג ילדה שסבכה בזקינה בטילה ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' ר"ז ביאר היטב כוונת האלשיך. דממנ"פ יש לפסול מטעם זה יעויי"ש. ומעלתו כ' דאיכ"ל דהא דאמרינן דילדה בזקינה בטילה היינו במין במינו משא"כ בשאינו מינו. והביא ראי' מן הירושלמי. ונראה מדברי מעלתו דמין בשא"מ גרע. משום דאינו מתאחה כולי האי: ובאמת בירושלמי פ"א דכלאים מבואר מלשונו דהנפיק ממין ושא"מ ג"כ עיקרו כזקינה דהרי הירושלמי אשר מובא בר"ש שם משנה ד' הרכיב אגוז ע"ג הפרסק וכו' מאי נפיק מנהון קורדו פירסקיא וכן מבואר מלשון הרא"ש והרע"ב על שוזפין ורימוני' דאעפ"י שדומין זה לזה הם כלאים זה בזה. ופי' הרע"ב שהשוזפין הם באים מזיתים שהרכיבו עם רמונים והשופין דומין לרמונים. עכ"פ חזינן דהילדה בטילה בזקינה. והיוצא ממנה דומה להזקינה ואמרינן בהדיא בירושלמי בערלה פ"א ה"ב גנין שהרכיב אילן מאכל באילן סרק מונים לערלה משעת נטיעת הזקינה ופליגו ר"י ורשב"ל ר"ל ס"ל דדווקא בפירות שהם באים ע"י מחשבה למאכל ור"י סובר אפילו ערבה ופריך שם על ר"י מברייתא דאין מרכיבין ואם הרכים תוך שלשים קודם שביעית יעקור וכו'. ומבואר משם דלר"י לעולם ילדה בטלה בזקינה הן באילן מאכל שהרכיבה באילן סרק. והן אם הרכיבה באילן מאכל אפילו מין בשא"מ. דאל"כ הוי מצי לאוקמי' הברייתא בשא"מ: ובאמת ברמב"ם בפ"ו ממע"ש. דברים אלו סתומים מאוד. ואינו מביא שם בביאור דין ילדה שסבכה בזקינה אלא דממילא מובן מהא דייחור שיש בה פירות וסבכה בזקינה וכבר עמד הטו"ז ביו"ד בסי' רצ"ד סעי' ט"ז ס"ק כ"ד על לשון המחבר שהוא מלשון הרמב"ם. וכן נראה מדברי הר"ן ס"פ כל הצלמים שביאר דברי רש"י שם שהטעם שילדה שסבכה בזקינה בטילה הוא מטעם זוז"ג אלא דזה וזה גורם ג"כ מטעם ביטול: ובזה אני מיישב דברי הרמב"ם שלכך לא הצריך להביא זה. דס"ל לפרש דילדה דבטילה בזקינה כפשוטו משום ביטול וקשיא לי' תיפוק לי' משום זוז"ג וס"ל לתרץ דבא לאשמעי' דאפילו למ"ד זה וזה גורם אסור אפי"ה בטלה. וא"כ כיון שכבר פסק באגוז של ערלה שנטעה שהיוצא ממנה מותר משום זה וז"ג. ממילא מובן דזוז"ג מותר ולכך לא הוצרך להביא את זה בפירוש בתוס' ביאור: ובזה אפשר ג"כ לישב. מה שלא הביא הרמב"ם ג"כ תי' הש"ס. בסוטה דף מ"ג. דאם נטע ילדה בילדה שהיא עומדת לסייג ולקורות דאז גם הילדה חייבת בערלה וא"כ ס"ל דלדידו דקי"ל זה וז"ג מותר. אין סברא לומר דאם נטע ילדה של מאכל בתוך ילדה לסייג ולקורות דתחתונה פטורה מן הערלה והייחור העליון המורכב בו הי' ראוי להיות חייב אלא כיון שהפירות הגדלים בהייחור באים ויונקים מכח איסור ומכח היתר ראוי שיהיו לדידן מותרים דבזוז"ג אפילו אם ההיתר ראוי להיות איסור ג"כ אמרינן זה וז"ג מותר כדמוכח בפסחים דף כ"ז גבי עצי הקדש ובעבו"ז דף מ"ט. וא"כ הסוגיא בסוטה. ע"כ קאי דזוז"ג מהני רק משום תורת ביטול ובזה שפיר יש לחלק אם אפשר להיתר להיות איסור כמו שהביא הר"ן שם הא דנבלה בטלה בשחיטה. ועכ"פ מדברי הר"ן אנו למדים דהטעם דילדה בטלה בזקינה עיקרו להתיר משום זוז"ג. וא"כ מאי לי מינו. ומה לי בשאינו מינו הרי זוז"ג מותר אפילו הב' גורמים אינם מין אחד. כן הי' נראה לי נכון: וא"כ לפי מה שהסביר מרן הגאון זצ"ל דברי מהר"מ אלשיך דמכח שהילדה בטלה בזקינה לא מקרי הפרי פרי עץ הדר זה שייך גם במין בשא"מ דקי"ל דזוז"ג מיחשב אותו כאלו לא בא מאותו דבר וא"כ נכונים דברי מהר"מ אלשיך. ושפיר כ' דאתרוגים המורכבים פסולים משום דילדה בטילה בזקינה ועכשיו נבוא לטעם שני שכ' המג"א סוסי' תרמ"ח דטעם דאתרוגי' המורכבים פסולים משום דלא נקרא בשם אתרוג כלל והוא כמו פרי אחרת וביאר היטב המחהש"ק שם. עפ"י דברי הרמב"ם דשם אתרוג קבלה לנו ממשה רבינו עה"ש. וכוונתו נ"ל לבאר. דלענין מצוה ולענין גבוה קי"ל כל דבר שיש לו שם לוי' אין יוצאין בו אלא א"כ השם לוי' בא לו ע"י המקום. כדאיתא בסוכה דף י"ג לרבא דקיימ"ל כוותי' לגבי אביי ועיי"ש בתוס'. והיינו ע"כ: כיון דאית לי' שם לוי' ע"כ לאו היינו כמו שכתוב בתורה ומזה מוכח לענין מצוה בעי' דווקא כברייתו ממש בלי שום שינוי וכבר הבאתי לעיל דברי הירושלמי בהרכיב אגוז ע"ג הפרסק נפיק מביניהון קורדו פרסיקיא. וכיוצא בהן באידך מורכבין. וממילא אין יוצאין בו כיון שהוא מרכיב אתרוג בשאר אילנות ע"כ אית לי' איזה שם לווי' וממילא אין יוצאין בו: ובזה. אני מישב הקושיא שהביא שם הטו"ז ממאי דאמרינין שה ואפי' מקצת שה. וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ מקצת אתרוג אית בי' נימא אתרוג ואפילו מקצת אתרוג. ולפי ענ"ד נראה לחלק בין מצוה שהתורה צוותה לעשות ובין דבר שאסרה התורה דהיכא שצוותה התור' להביא איזה דבר כגון אתרוג וכיוצא וודאי צריך להביא רק אתרוג וודאי וברור. שיהא כולו אתרוג בלי שום תערובת אבל היכא דאסרה התורה איזה דבר אפילו לא הוי רק מקצת ג"כ אסורה. ועכ"פ כיון דמקצת איסור אית בי' כגון חלב דעיזי כרכוז מספקא לן בחולין דף ע"ב אי הוי בהמה או לא אע"ג דאית לי' שם לוי' אסורה וכן במתנות