מהר"ם שיק אורח חיים רכד

הא אמרינין. דלאחר שבעת ימי סוכות אי לא מרח בטינא צריך להשיב העצים עצמם. א"כ אין ההפקר עולמות ולא שייך הפקר ב"ד הפקר (ואפילו לפירוש הריטב"א דדווקא אם תבע לאחר שבעה מחזירין הדבר בעין מ"מ הא סתמו הפוסקי' ומשמע דלעולם יצא. וגם מעשה דסבתא נראה דתבעה לאחר שבעה) ותימה על השעה"מ שכ' סוף הל' לולב דטעמא דהאי סבתא דמועיל קנין דרבנן. אדאורייתא משום דהפקר ב"ד. וזה תימה. כיון דצריך להחזיר אחר סוכות. והוי רק לזמן. ולא אמרינן כה"ג הפקר ב"ד הפקר וצ"ל דמפרש בהאי סוכה דריש גלותא דמיירי שהיתה ממורחת בטינא דאפילו לאחר סוכות א"צ להחזיר: ולפי ענ"ד לפי מ"ש למעלה לדעת הרמב"ם. דהטעם משום מחילה איכ"ל דמועיל ג"כ מן התורה. כיון דהחכמים ציוו להבעלים שימחלו את הגזילה. מסתמא מקיים בר ישראל דין שדנו לו החכמים משום תקנות השבים. דמצוה לשמוע דברי חכמים וכעין שהסביר הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין דאנן סהדי דרק יצרו אנסו ואפילו עומד וצווח דאינו מוחל וראה דאינו נאמן למשוי' נפשי' רשעיא. דאינו רוצה לשמוע לתקנות חכמים וזה נראה כוונת רב נחמן בסוכה דף ל"א דאמר פעותא הוא דא ואין לה אלא דמי עצים דהלשון משמע שהיא צווחה לאחר סוכות. ואמרה ר"ג וכלהו רבנן בסוכה גזולה יתבי ויהי' איך שיהי' מ"מ הו"א כיון שהיא פעותא. ואינה רוצית למחול. והפקר ב"ד לא שייך משום טעמים דלעיל ע"ז השיב ר"נ דפעותא הוא דא מ"מ אין לה אלא דמי עצים. דלאו כל כמינה או כשעה"מ דמשום דמרחה בטינא ושייך שפיר הפקר ב"ד וכדלעיל: ועתה נבוא אל הספק שנסתפק מעלתו. אי גם קודם סוכות. שאפשר עדיין לסתור סוכתו עשו ג"כ תקנות מריש. ולפיענ"ד פשוט דמיד משעת עשייתו איכא תקנות השבים דלא צריך למיסתר סוכתו. חדא מהא דאמרינן שם ה"מ בגו שבעה. אבל לבתר שבעה צריך לאהדורי בעינא. והו"ל למימר. אבל לבתר שבעה או קודם החג. דלבתר סוכות לא הוי רבותא. ועוד דאי אמרינן דקודם סוכות לא עשו תקנות מריש א"כ אותו שעשה הסוכה הוי סוכה גזולה ופסולה ורק כשבא אח"כ סוכות אז נעשית כשלו ע"י תיקון חכמים הוי לי' תעשה ולא מן העשוי ואיך סתמו הפוסקי' וכתבו דבגזל עצים נעשה סוכה. או בגזל כשירה דמטללתא. וגם מהא דפרש"י לעיל. אבל בגזל עצים ועשה סוכה. הכל מודים דאין לו אלא דמי עצים ופרש"י או משום שינוי או משום תקנות מריש ואי נימא דמריש הוי דווקא סמוך לסוכות. א"כ אין דינם שוה דמשום שינוי מועיל אפי' אם הי' הרבה קודם החג משא"כ תקנות מריש: ומטעם זה נמי נראה. דאיץ חילוק אם הגוזל עצים ועשה סוכה. אם הוא מחוייב מדאורייתא או לא. כיון דרוצה לקיים מצות סוכה. ואפילו אשה דאינה מחוייבת דהוי רשות. מ"מ מצוה עושה דקי"ל דנשים מברכין על מ"ע שהז"ג. דהוית כאינו מצוה ועושה מסתמא נמי יש לחוש דאי נטריח עלי' לא תקיים מצות השבה. וא"כ גם באשה. איכא משום תקנות השבים. דגם אצלה מקרי סוכה קבוע. אע"ג דאינה מצוה ועושה וזכר לדבר. מהא דאמרינן בביצה דף ל"ד ע"ב דתינוקת שטמנו לאכילת שבת קובע. אע"ג דאינם מצווים. אפי"ה קובע וה"נ אע"ג דהוי רשות. מ"מ מצוה דרשות ג"כ קובע. כן נראה לפי ענ"ד: ומה שפקפק דלמה בבנה ברשות חבירו שלא מדעת חברו. והבעה"ב תקף אותו והוציאו וכו' ועוד האריך בזה. לא אדע מה קשיא וכי אדם שהניח חפצו ברשות חבירו. שלא ברשות חבירו. הכי רשאי הבעה"ב להשתמש בו הרי הוא שולח יד ושואל שלא מדעת גזלן הוא. וה"נ נהי דחבירו עשה שלא כדין. במה שבנה שם שלא מדעת חברו. מ"מ אין רשות לבעה"ב לפנות מהם וישיבת סוכה הוא הנאה כשאר דירה וכיון שהקרקע שלו קנאו ע"י חצרו ונעשה עליו כגזלן. ומכ"ש אם תקף את חברו. והוציאו לחוץ הוא כגזלן. ומ"ש דבזה מיושב קושית התוס' דל"ל לך. ת"ל דהוי מצוהב"ע הנה זה דעת שמואל ריש לולב הגזול לפי' פנ"י מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ויכול לשאול יוצא נמי בגזול אבל ר"י פליג עליו ועל ר"י הקשו התוס' כן נראה לפי ענ"ד: תשובה שכ"ב עוד להנ"ל ומה ששאל עוד ממני אם ישראל רוצה לאכול בסוכת חבירו ואין הבעלים רוצים להניחו אם כופין כמו בשאר מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו. ונראה דבוודאי הדין אמת דהב"ד כופין את האדם לקיים את המצוה וגם מחוייב האדם אם אפשר לו. לסייע את חבירו שיעשה מצוה הוא מחוייב בזה מצד ערבות. והרמב"ם בה' תשובה מונה זה בין כ"ד דברים המעכבין את התשובה ואחד מהם המונע את חבירו מלעשות מצוה. והב"ד מחוייבים לעשות קיום לתורה ולהוכיח עוברי עבירה. כדפריך ביבמות דף פ"ח אי תרי ותרי צריכא למימר דדופנו יעויי"ש בפרש"י דאפילו בספק ואפשר דיליף זה ושמרתם את המצות. כדאיתא ביבמות דף כ' או דיליף מקרא. דארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כדפי' הרמב"ן בחומש פ' תבא מספרי דהיינו במי שאפשר לו להקים את התורה. והא דאצטרך בר"ה דף ו' לרבות מועשית ומיקריב אזהרה לב"ד שיעשוך אפשר הואיל דמיירי בנדר שבדה מעצמו מלבו. או כיון דאפשר למיתשל עלי' צריך קרא בפני עצמו. ואפשר עוד. דמהתם באמת יליף לכל התורה כולה: מכל מקום במצוה שאינה מונחת אקרקפתא דגברא אלא שמצוה לסייע לחבירו משום ערבות דהוי גופי' למשמרת ולסייג לתורה לא מצינו שכופין ובלא"ה הרי זה לסייע את חבירו לדבר מצוה הוא בכלל גמילות חסד ואם בחסד הגוף מצוה לסייע לו מכ"ש שמצוה לסייע לו לעשות מצוה שזוכה על ידה בעוה"ז ובעוה"ב וגמילות חסדים הוא מהדברים שנמנו רפ"ק דפיאה. מאלו שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז וכו' מקרא דרודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וא"כ הוי מצוה שמתן שכרה בצידה ומצוה שמתן שכרה, בצידה אין כופין עלי' ויעויין בתוס' בכתובות דף נ"א ע"ב בטעמא דלמה כופין על הצדקה:. ועוד כבר כ' הריב"ש בתשובה סי' ט"ו. דאפילו במצות פ"ו לא רגילו חכמים לכוף ופסקו בש"ע אה"ע סי' א'. וכ' שם הטעם משום דדברים אלו מרבין קטטות ומריבות. וה"נ אם יכפוהו. שהוא מוכרח להניח לשונאו לאכול בסוכתו. הרי זה ירבה קטטות ומריבות. ובלא"ה הרי יהא נמנע משמחת יו"ט עי"ז אם יכופו אותו להניח לשונאו לאכול אצלו. או כיוצא בזה ושמחת יו"ט הוא מ"ע דאורייתא. כ"ז כתבתי לפלפל בגוף הדין: אבל בנידון שלנו לא ידעתי כלל מקום לזה דהרי לענין סוכה קי"ל בסי' תר"מ סעי' ד'. דא"צ לילך לאכול בסוכת חבירו ונהי דבלילה הראשונה נראה. בוודאי דמחוייב לילך לסוכת חבירו דלא עדיף ממצטער ותימה על המג"א ר"ס תרל"ט שתמה בזה שהרי נפ"מ ללילה הראשונה. מ"מ הא קי"ל בסי' של"ט דאין דנין. ואין מכין בשבת וביו"ט כדאיתא בהג"ה באו"ח בסי' של"ט דאין חובשין ע"כ לענין לילה הראשונה נראה דאין נפ"מ בפלפול הזה ורק כתבתי לדון במקום אחר. והנראה לפיענ"ד כתבתי ואחתום בברכה ויהי ה' עמו. וחפץ ה' בידו יצליח דברי החותם בברכה המשולשת ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שכ"ג בעזהי"ת עש"ק ויקרא תרל"ח לפ"ק חוסט: החיים והשלום וכל טוב. לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' חיים סופר נ"י אבדק"ק מונקאטש יע"א: זה איזה שבועות שכבדני פר"מ נ"י בספרו מחנה חיים ח"ג על או"ח ואמינא לי' תודה. ותשואות חן חן לו. יתן ה' שיפוצו מעינותיו חוצה להרחיב גבול התורה והמצות. וחפץ ד' בידו יצליח ולפום ריהוטא ראיתי איזה תשובות מה שיש לי לפלפל בהם ויבואו כאן לפנינו: בתשובותיו סי' מ"ט רצה שם לחלוק על מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל שהתיר לאחד שנפסל אתרוגו בחוה"מ ולא' הי' לו אתרוג כשר לנוי סוכה והתיר ליקח האתרוג הכשר. מן נוי הסוכה לכבד להאחר כדי שיהא לו ד' מינים לצאת בהם כראוי ומעלתו הרבה להשיג על זה ואם אמנם לבסוף מסיק וכ' שמבטל דעתו נגד דעת מרן בעחת"ס זצ"ל. מכל מקום עלי לבאר קצת טעמו של מרן הגאון בעחת"ס זצ"ל. ותמהני על פר"מ נ"י שכ' דהא דקי"ל. דמדליקין מנר לנר היינו במצות שוות. אבל מצוה אחרת כגון בנידון הנ"ל ממצות הידור סוכה לארבעה מינים זה לא מצינו והביא סייעתא לזה מדברי הר"ן שם בפרק במה מדליקין. ותימה לי עליו הרי מבואר בש"ע או"ח סי' תרע"ד דמדליקין מנר לנר הן מנח לנר של ת"ת או לנר של חולה. שצריך לנר או שאר נרות של דבר מצוה. אע"ג דבוודאי אין כל המצוות שוות אפי"ה מותר. וגם הר"ן לא כתב. אלא דאם לומד אצל נ"ח דאסור להשתמש לאורה א"כ אם משתמש לצורך מצוה. א"כ הוי כמבטל נר חנוכה. וא"כ לא קיים מצות חנוכה כלל. דמיירי תוך שיעור וא"כ הוא מבטל נר חנוכה אבל היכא דאינו מבטל המצוה הראשונה וודאי אפילו אם המצוות אינן שוות ג"כ רשאין: ואדרבה בר"פ בני העיר דקי"ל דמעלין בקודש. אפי"ה בשווין מבעי' לי'. אי רשאין למכור ס"ת כדי לקנות ס"ת אחרת שהיא חדשה ממנו ובש"ע או"ח סי' קנ"ג הביא בסעי' ד' ב' דיעות בזה ומהתם נראה לי דמיושב ג"כ פקפוק ב' של מעלתו נ"י שכ' עד כאן לא שמענו. אלא שלא זכה המצוה הראשונה באותו דבר