מהר"ם שיק אורח חיים רכא

והנה התוס' כ' בסוכה דף ל"ז ע"ב ד"ה ומודה וכו'. דבמקום מצוה שרי איסור דרבנן בפס"ר יעויי"ש וא"כ א"ש ת"ב דאסור רק מדרבנן מותר פס"ר במקום מצוה אבל יוה"כ. די"ל דכל הנאה כה"ג אסור מה"ת. ובלא"ה הא כ' הב"י בסי' תקס"ז. בשם הסמ"ק דיש לאסור יוה"כ משום שמא יבלע וח"ש אסור מה"ת וגם כן כאן יש לחוש ולכך אסור ביוה"כ. ובגוף הדין אי אמרינן פס"ר בהנאה מותר שהקשה מעלתו. למה סתם הש"ך בסי' קמ"ב בסופו דאסור ולא הביא דעת הר"ן והרמב"ן. בסוגי' דריחא מילתא שכ' דמותר דלא שייך פס"ר בהנאה. הנה כבר תמה בטורי אבן מסוגיא ערוכ' ר"ה דף כ"ח מנודר הנאה ממעין דאסור לטבול בימות החמה עיי"ש: ולכאורה לפי מ"ש הרשב"א. המובא בב"י ביו"ד סי' קכ"ג לענין רחיצה ביי"נ דכל רחיצה כשתי' י"ל בשתי' הא אמרו מתעסק בחלבים חייב. מיהו המגיני שלמה בשבת דף ל"ט בשמעתין דמעשה שעשו אנשי טברי' הקשה עליו עיי"ש. ולפי ענ"ד יש לומר הרי כ' הב"י באו"ח סי' ר"ד. בשם אוהל מועד. בנאנס לאכול. דאע"ג דלא מסתגי דלא נהנה מ"מ הוי מעיקרא באונס. וסופו ברצון. וזה שייך באונס אבל במידי דרשות. בוודאי קשה איך רשאי אע"ג דבתחילה אינו רוצה מ"מ לבסוף לכל הפחות ניחוש אולי ירצה ויהנה ולכך נראה דדווקא באיסור דרבנן כסתם ייינם. או בהנאה דיוכל לסלקה בכל עת ורגע כבגדים כ' הר"ן כן אבל בטבילה שהנאה באה לו לאחר הטבילה, וא"א לסלקה מודה דאסור משום דאיכא למיחוש לסופו ברצון. כן נראה לפי ענ"ד ומיושב קושית הטורי אבן הנ"ל ולפי"ז גם הש"ך דמיירי באופן. שאינו יכול לסלק מן הדרך. והנאה ההוא. ולכך אוסר לכ"ע בפס"ר כן נראה לפענ"ד. ולפ"ז א"ש גם קושיא דלעיל. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שט"ז שיל"ת חוסט יום ד' כ"ב טבת תרל"ב לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה כש"ת מוה' וואלף סופר נ"י רב בביהמ"ד בעיר פעסט מכתבך קבלתי וכו' ואשר שאלתני ע"ד המנעלי' שעושי' מפילטץ של צמר. ועד עתה היו נוהגין לנעלם ביוה"כ ועכשו נתגלה שתוך כפות המנעל ניתן עור להחזיק התפירה ובקשת ממני לחוות דעתי אם אסור דהעור בא לחזקו וכדבר המעמיד או דלמא כיון דהעור בפנים. ועיקרו הוא מהלב"ד של פילטץ מותר לנעלן עכ"ל בקיצור. ולפי הנראה לכאורה. כיון שהמנעלי' הנ"ל הפוסזאהל הוא מעור הם אסורים. וכמש"כ הטו"ז באו"ח שהבתי שוקיים של בגד שהשוליי' של עור. אסורי' בת"ב. ובתשובת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ח פקפק על כל המנעלי' של לבד. ושהמחמיר תבוא עליו ברכה. וסיים על השוליים של עור בוודאי אסורין: ועיקר חילו מלשון הרמב"ם בפ"ג משביתות עשר דין ז' שכ' דמותר לצאת בסנדל של שעם. וכיוצא בו ומותר לכרוך בגד על רגליו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. ועיין שם ובמנעלי' כעין הנידון שלנו. כיון דעור תחתיהם. נראה דאין קושי הארץ נרגשת. והם בכלל מנעל ושם בתשובה האריך: ובאמת גוף דברי הרמב"ם תמוהי' לי שכ' טעם ובש"ס יומא דף ע"ח וביבמות דף ק"ב משמע דדווקא במנעל תליא מלתא אי אקרי מנעל או לא. ואי אינו מנעל אפילו כרוך סודר עב מאוד ונהנה ומתענג ממנו אינו אסור. שהרי פריך שם. ותענוג בלא מנעול ביוה"כ מי אסור. והא רבה כריך סודרא וראיתי שבס' ערוך לנר ביבמות דף ק"ב תמה עליו בזה ומשם נמי מוכח דאפילו אם אית בי' כתותין של עור שרי. לפרש"י שם על תירוצו של אביי וכ"כ שם הריטב"א דמוכח מהתם. דהכל תלוי במנעל ויותר קשה לי. דלפי לשון הרמב"ם הנ"ל. נראה דביוה"כ לאו במנעל תליא מלתא דמנעל לא כתיב ביוה"כ. אלא תליא אם מרגיש קושי הארץ. שהולך יחף וא"כ קשה למה דחק רבא. ביומא דף ע"ח לומר דכ"ע מנעל הוא קב הקיטע הוי לי' לתרץ דלעולם לר"י לא הוי קב הקיטע מנעל ואפי"ה מודה ביוה"כ דאסור גם לר' יוסי משום דאינו מרגיש קושי הארץ וצ"ע: ואפשר לומר דהרי כבר הקשו התוס' וכל הראשוני' דרבא סותר עצמו דביומא תי' דגם לר"י הוי קב הקיטע מנעל וביבמו' דף ק"ב רבא עצמו אמר דלר"י לא מקרי מנעול ואסור לחלוץ בו ונראה דזה הוא דהי' קשיא לי' להרמב"ם וס"ל דהגמרא עצמו מרמז לן סברתו של רמב"ם. לחלק בין יוה"כ לחליצה דשם ביבמות דף ק"ב ע"ב. אמרינן ראי' לרבא. דאי לא תימא הכי קשיא יוה"כ איוה"כ: וביאר הריטב"א הרי כבר יש ראי' מקו' ראשונה. ולמה צריך קו' חדשה מיוה"כ איוה"כ. ותי' משום דאפשר לחלק ולומר דביוה"כ לאו במנעל תליא מלתא כמו בחליצה והיינו כסברת רמב"ם הנ"ל וכיון שקאי שם לסברא זו. שוב א"צ לומר כתי' רבא ביומא דגם לר"י הוי מנעל. ואי חשוב מנעל תליא בפלוגתא דר"י ור"מ ולכך שם לפי הסברא ההוא. שפיר קאמר מדרישא ר"מ וכו'. משום דלפי האי דאי לא ת"ה נשאר הדבר בפלוגתא דר"מ ור"י ופסק הרמב"ם כהאי דאי לת"ה. משום דלפי הנ"ל כל הסוגיא גריר אח"ז. ועכ"פ לפי"ז להרמב"ם פסקינן כרבי יוסי. ולא חשיב מנעל כ"א של עור ואיכא למימר דיליף מן ואנעלך תחש מיהו יוה"כ לאו במנעול תליא מלתא. אלא בדבר שמרגיש קושי הארץ וא"ש. וא"כ נידון שלנו נראה דאסור לדידי'. דאינו מרגיש בו הארץ כיון דיש בשוליי' עור: איברא דעדיין הדבר קשה בעיני לפי תירוץ הנ"ל. דלמה הניח הרמב"ם סוגיא מפורשת דיומא דף ע"ח שהיא במקומה ביוה"כ. ופסק כהאי דאלת"ה דיבמות. והכלל אצלינו דסוגי' דבמקומה עדיף ולכך נראה לי לישב בדרך אחר קושיא הנ"ל על הרמב"ם דלעולם ס"ל להרמב"ם דיוה"כ וחליצה ואינך תליין בהדדי אלא דקשיא לי' להרמב"ם דהרי קי"ל דחליצה בסנדל של עץ. או בסנדל של לבד ואינך חליצתם פסולה. וקי"ל דהוי חליצה פסולה ופסלה מן האחין וחשבי' לה מדרבנן חליצה לפסול א"כ חשבינן ליה מדרבנן כמנעל. והרמב"ם סובר בפ"א משביתת עשור דין ה'. דגם נעילת סנדל. הוא אסור מן התורה ולכך קשיא לי' דגם הנך יהיו אסור מדרבנן ותי' כיון דמרגיש בהו קושי הקרקע ועינוי הליכות יחף לכך לא גזרו מדרבנן כאן דקפיד אעינוי: ועפי"ז י"ל נמי ב' הסוגיות שהקשו התוס' דרבא סותר עצמו דביומא תי' דלכ"ע מנעל קב הקיטע. וביבמות קאמר דאתיא דווקא לר"מ ונראה לישב עפ"י הנ"ל. דלכאורה קשה לפי הנ"ל מאי פריך ביומא דלמא מודה ר"י ביוה"כ דאסור לצאת בקב הקיטע דדלמא טעמא כדלעיל מדרבנן חשבי' לי' מנעל להחמיר משא"כ להקל בשבת בוודאי אוקמי' לר"י אדינא דאורייתא ולא חשיב מנעל ומאי קושיא: ונראה דר"י קאמר רק דאוסר. היינו מדרבנן. ולא נקט מחייב דהרי אמרינן בפ' המצניע. המוציא ברגליו פטור דהוי כלאחר יד וא"כ אין כאן. אלא איסור דרבנן. ואי מדרבנן חשבינן לי' כמנעל. אמאי אסר ר' יוסי ממנ"פ מה"ת הרי שרי ומדרבנן דגם כלאחר יד אסור הא מדרבנן חשוב מנעל ומותר ממנ"פ. זהו הוא דקשיא לי': וע"כ דס"ל דגם מדרבנן אינו מנעל ולמה אסור ביוה"כ. ועל זה מתרץ רבא. דלכ"ע הוי מנעל לר"מ מן התורה ולר"י מדרבנן והא דאסור ולא אמרינן ממנ"פ משום דחיישינן משום דשלפא ואתא לאתויי וא"ש: והא דאמרינן דלר"מ מה"ת חשוב מנעל היינו כיון דלדידי' אין חשש דלמא משלף. והוי לקיטע כדרך הוצאתו. להוציא קב ברגליו. וכמ"ש התוס' בשבת דף י"א ע"ב ד"ה ואם יצא וכו' בכיוצא בזה. וא"כ ע"כ חשיב מנעל מדאורייתא. דאל"כ חייב עליו. משא"כ ר"י דאמר רק דאסור ולכך שפיר קאמר רבא ביבמות דלר"מ רשאין לחלוץ בו. דמה"ת מנעל משא"כ לר"י וא"ש ולפי תירץ זה ג"כ להרמב"ם אסור מדרבנן במנעלים של שעם וכנידון שלנו וכן סנדל של עץ מרגיש הארץ אבל מן התורה בעי' דווקא של עור ואפשר דיליף מתחש כדלעיל: ולפי"ז מיושבי' דברי הש"ע דאינו מביא סברת הרמב"ם דנפ"מ לדינא לפי הנ"ל ולפי מ"ש הפ"מ הנ"ל דאיכ"ל דעד כאן לא קאמר הרמב"ם כן אלא לטעמי' דסובר דנעילת הסנדל אסור מה"ת ביוה"כ אבל הרא"ש והטור לטעמייהו והמחבר דנהי דבסי' תרי"א יישב ותי' דעת הרמב"ם. דמה"ת כל העינויים. מכל מקום כאן בסי' תרי"ד כיון דגם להרמב"ם אסור רק מדרבנן סתם כדעת הטור וסמך בדרבנן על דעת הפוסקים דנעילת סנדל דרבנן כן נראה לפי ענ"ד טעמו ועפ"י הנ"ל מיושב נמי הא דפסק בהג"הה בסי' ש"א סעי' ט"ז דבסנדל של עץ מותר לצאת בו. דבדרבנן הוצאה ברגליו בסנדל של עץ. דאין אדם שאינו קיטע רגיל בו והוי כלאחר יד ואסור מדרבנן סמך שפיר על הנ"ל דבדרבנן חשוב מנעל ומותר ממנ"פ כן נראה לפי ענ"ד נכון וא"כ לכאורה בנידון דידן. ג"כ לפי הסכמת הש"ע יהא מותר: מיהו כבר כתבתי דהטו"ז בסי' תקנ"ד כ' דאם השוליים של עור אסור וכן כ' שאר האחרונים. וא"כ בנידון שלנו אם מונח עור כנגד כל השוליים אסור באמת ודברי הטו"ז לכאורה קשים לי הרי התה"ד התיר לעמוד על כרים של עור ופסקו בש"ע והביא ראי' לזה. מדברי א"ז שכ' במנעל הקרוע מותר לצאת ביוה"כ. וקריעה היינו מלמעלה. וע"כ הא דיוכל לצאת. היינו שמחזקו ע"י שום דבר על רגליו וא"כ ה"ה אם דבר המעמידו על רגליו הוא בגד או פילץ יהא מותר אפילו אם תחתיו עור וראיתי בדברי האו"ז הגדול בפנים שהביא ראי' לזה. מירושלמי פרק בני העיר הלכה ב' דקאמר אפי' יראים רשאין לצאת במנעל הנפחת מיהו בקרבן עדה