מהר"ם שיק אורח חיים רכ

גבול רעך שכבר זכה בו הרב הגדול דפ"ח וכבר האריך וביאר מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ר"ל כן ומסיים שם דהמקפחו הוא גוזל וחומס וכן הסכים הגאון מק"ק לעמבורג נ"י בספרו שואל ומשיב ח"ב סי' ל"ג ואפילו דברים שלא באו עדיין לעולם נקנים בתורת שכירות הרב כמ"ש שם ובלא"ה מעשה רבים מועיל אפילו בדברים שלא באו לעולם כמו קנין גאבעלא מטעם שכולן נשתעבדו לזה ומצד מנהג וסטימתא וכמ"ש בספר זכור לאברהם חלק חו"מ אות ד': ואעפ"י שדין הזה לפי ענ"ד ברור אפי"ה אין אני חושד להרב ר"פ נ"י שעושה כן במרד ואולי יש לו שום אמתלא מיהו אפי"ה הוא עובר על לאו מפורש בתורה ולא תחללו את שם קדשי וביאר הרמב"ם במנין המצות ל"ת ס"ג שבכלל הלאו הזה אם אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה ועושה פעולה אחת שנראה בעיני המון שהוא עבירה ואינה ראוי לנכבד לעשותה אפילו הוא באמת מותר הרי הוא חילול השם וא"כ אפילו אם באמת לא הי' זה השגת גבול אפי"ה הרי ההמון מחזיקים אותו להשגת גבול והוא בכלל חילול השם שגדול עונו כ"ש שכבר ביארנו הסכמת אחרונים שהוא באמת השגת גבול וגזילה וגם חילול השם אם הרב עושה כן ועובר בלאווין הרבה. ולזאת התמוה גדולה בעיני על הרב מוה' נ"י איך לא שת לבו גם לזאת ויסלף דברי צדיקים הנ"ל ואחר שבררנו כל זאת הנה אע"ג דשמוע בין אחיכם כתיב ואולי יש לו טענה אפי"ה אסור לו להורות שם ולקפח משם פרנסת הרב הגדול דפ"ח מטעם שבררנו: ואם אחרי שמוע לו גם את זאת אפי"ה יחזיק בדרכו הרי אמרו חכז"ל בפרק אין מעמידין לא תשתעי מיני' דאיבו דאכיל לחמא דארמאי וביאר שם הר"ן אע"ג דלא פשטה גזירת הפת ולכך לא משמתינין לי' אפי"ה אסור לומר דבר שמועה מפיו ואסור לשמוע הוראה שלו וגם קי"ל ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ח' דת"ח שאינו הולך בדרך טובה אפילו הוא ת"ח אין שומעין הלכה מפיו. ועתה הנני מקוה שאם ישמיעו להרב הנ"ל את הדברים הנאמרים יחזור מדרכו ואם יכבד לבו אסור לשמוע הוראתו גם מצד הדין דלא למטיי' לסייע בו חלילה בארור משיג גבול רעהו וארור אמרו חכז"ל בפ' שבועות העדות בו נידוי ח"ו עד שיבררו ב"ד צדק מב' הצדדים ויצא כנוגה צדקם וה' יברך אתכם בשלום בקשו שלום ורדפוה ויהי ה' עמכם השוחר טובתכם: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה שי"ד בעזהי"ת יום ה' לסדר נח תרל"ט חוסט יע"א: החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה כש"ת מוה' יוחנן ווייס נ"י רב דקהל ארוטידאקסין איפאלישאג יע"א: מכתבו קבלתי ואם אמנם שאין אני משיב לשואלי דבר מ"מ כיון שהפציר בי במכתבו. אמרתי למלא את משאלותיו: ולהשיב בקצרה. ע"ד השאלה. בבעל מלחמה אחד שניתן לו רשותו לילך על ב' ימים לביתו. והי' זה בעיוה"כ והחשיך לו בדרך. ולא הי' שם מנין והלך משחשיכה לביתו. ושאל מעלתו איזה תשובה יקבל עליו וגם שהאיש הי' מאז שוחט. ולא נשמע עליו דבר עבירה. ועתה לאחר סוכות השיג מכתב. כי הוא חפשי ממילטער אם הוא רשאי לשוב לעבודתו. להיות עוד שוחט: הנה מבואר בטואו"ח סוסי' של"ד דהמחלל שבת אפילו באיסור תחומין צריך להתענות ארבעים יום אפילו באיסור דרבנן ובאהע"ז סי' קכ"ג אית'. דיוה"כ הוא כשבת לענין מי שחילל יוה"כ בפרהסי' הוא כמומר לכל התורה כולה ועיין בפמ"ג ביו"ד סי' ב' שהביא ג"כ זה יעויי"ש אלא דבנידון שלנו יש לדון כיון שזה הלך להתפלל במנין ביוה"כ אפשר לדונו. כמו טעה בדבר מצוה. ועשה מצוה דקי"ל טעה בדבר מצוה. ועשה מצוה פטור מקרבן חטאת מיהו כבר כתבתי במקום אחר על הקושיא שמקשים איך גזרינן על תקיעת שופר בשבת שמא יעבירנו. הא הוי טעה בדבר מצוה ואמרתי דנהי דטעה בדבר מצוה פטור. אבל איסור דאורייתא איכא. אלא דפטור מחטאת כדפרש"י בשבת דף קל"ז ע"א ד"ה אלא מע"א וכו' שכ' שם רש"י מדכתיב תורה אחת וכו' והשתא ממילא איכ"ל דאיסור דאוריי' ממילא איכא באמת וע"כ שפיר גזרינן שמא יעבירנו: וכן י"ל הטעם בשבת דף כ"ג שאמרו. דלכך אין מדליקין בשמן שריפה בשבת אע"ג שמדליקין הנר בע"ש ואין בו משום שריפת קדשים בשבת ויו"ט אפי"ה סבר רבה דאסור משום דמתוך שמצוה עליו לשורפו גזרינן שמא יטה והנה התוס' בשבת דף כ"ה כתבו. דמצוה לשרוף תרומה טמאה מן התורה משום דאקרי קודש וא"כ קשה אמאי גזרו משום שמצוה עליו לבערו משום שמא יטה. ומאי יהי' אם יטה הא הוי טעה בדבר מצוה ופטור. וע"כ דאיסור דאורייתא איכא. וע"כ שפיר גזרינן שמא יטה. וא"כ בנידון זה אפילו הוי טעה בדבר. דהי' סובר. דכדי לילך למנין מותר לילך חוץ לתחום ולפי לשון השאלה. נראה דמזיד הי' או אומר מותר דהוי קרוב למזיד ליש פוסקים. וע"כ לפי מאי דקי"ל סוסי' של"ד הנ"ל דצריך להתענות ארבעים יום וה"ה הכא ואין צריך להתענות רצופים מבלי הפסק אלא די להתענות שני וחמישי. וכיוצא בו עד שישלים מ' יום. או אפילו ע"י פדיון ממון ג"כ מהני והיינו חי"פ לתענית כמבואר שם ובאותו יום שמתענה או פודה את התענית צריך לומר הוידוי וישיב לה': ומאותו טעם שעשה כן משום שטעה או אמר מותר בשביל זה אין לפסלו משחיטתו אם הוא בלא"ה הולך בדרכי ה' והולך בדרך הישר, ויודע הדיני' וצריך שיהי' לו גם כן קבלה. ולבוא בכל עת הראוי לפני הרב אשר הוא תחת דגלו. כי בעוה"ר שכיחי שוחטים כאלה שאינם חוזרים תמיד הדיני' ועי"ז הם שוכחי' ואפילו לאמן את ידם שכיח הוא שישכחו ואם אינם שייכי' החששי' הנ"ל אצל השוחט הזה. מותר לו להיות שוחט. כן נראה לפענ"ד ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדו"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה שט"ו להרב המופלג בתורה החרוץ ושנון ובקי כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י אבדק"ק קאטה יע"א: ע"ד, אשר בדק לן מעלתו נ"י על מ"ש הא"ר והפמ"ג בהלכות יוה"כ דאם יש מילה ביוה"כ יעשה המציצה בלא יין דלכאור' זה הוא כמו לעיסת עצי קנמון באו"ח סי' תקס"ז. ונהי דבש"ע פסק שה דווקא ביוה"כ אסור אבל המג"א מסיק. דגם בשאר תענית ציבור אסור. א"כ גם כאן למה לא הביאו דגם בשאר ת"צ אסור. כמו דאסר שם מגמע ופולט עכ"ל בקצרה והנה לדעתי יפה כוונו רבותינו דהנה באמת מגמע ופולט מבואר לעיל סי' תקס"ז דמקרי רק הנאה ובאמת בתה"ד סי' קנ"א כ' דגם שיעור רביעית עיקרו במגמע ופולט הנאה. ולדבריו צריך ביאור למה בתענית יחיד מותר לגמוע ולפלוט פחות מרביעי' משום דהנאה לא קיבל עליו. וא"כ גם בכדי רביעי' יהא מותר לגמוע ולפלוט וצ"ע ולולא דבריו הייתי אומר משום חששא שמא יבלע איכא חשש יותר ברביעית ויהי' איך שיהי'. איתא בש"ס דמגמע ופולט מקרי הנאה. וכ' התה"ד סי' קנ"ח ברוחץ פיו במים דאינו מתכוון ליהנות כלל שרי בתענית יחיד אפילו ביתר מרביעית ובתענית ציבור כשר וראוי דלא ירחוץ פיו עיי"ש: ולכאורה טעמו ונימוקו כיון דהוי רק הנאה ואינו מתכוון שרי כמו כל דבר שאינו מתכוון ואע"ג דלכאור' הוי פס"ר ואף דכ' הר"ן בשמעתין דריחא מילתא דבהנאה אינו אסור פ"ר. הש"ך בסוסי' קמ"ב ביו"ד הביא סתם לאסור פס"ר בהנאה ועיין בסמוך לחלק. ונראה דהתה"ד לטעמי' דס"ל בסי' ס"ד דפס"ר בדרבנן שרי ולכך לא אסר משום פס"ר ולפי"ז לכאור' קשה המג"א לשיטתו בסי' שי"ד ס"קה דאוסר בדרבנן פס"ר וא"כ למה הסכים כאן להרמ"א דמתיר לרחוץ פיו בתענית יחיד ונראה דעיקר טעמו לסמוך על גוף דברי תה"ד דמים שאני ואין כאן הנאה ומ"מ מ"ש לא כשר בתענית ציבור להתה"ד לשיטתו קשה למה הא פס"ר בדרבנן שרי' ובשלמא ביוה"כ ות"ב נראה דאסור מדינא דלא גרע משאר רחיצה דבכל אברים אסור ולשון לא כשר קשיא ביוה"כ ות"ב. אבל בשאר ת"צ. צריך לומר דאסור רק משום מ"ע וגזירה אטו יוה"כ ועכ"פ מציצה דג"כ אינו מתכוון. אפילו לרחיצה ואסור רק משום הנאה באינו מתכוון תליא בהנ"ל.