מהר"ם שיק אורח חיים ריא

דלענין ל"ת שלא לעבור צריך לבזבז כל ממונו מ"מ לענין שבועה אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע (מיהו הריב"ש בסי' שפ"ז כ' דווקא אם בשעת חלות השבועה הוא אונס אבל הש"ך בסי' רל"ב לא כתב כן) וכתיב נמי האדם בשבועה פרט לאנוס ומסתמא גם שבועות ואלות הערבות לא החמיר הקב"ה יותר מן שבועה ולענין שבועה סגי אונס ממון וחלה בנו מיהו דווקא אונס ממון רב דידי'. אבל בשביל חסרון טובה לא מקרי אונס כדאית' שם ברמ"א וא"כ נראה כמ"ש מהרי"ו. דכדי למחות בעוברי עבירה א"צ להוציא את ממונו דהרי החיוב בא מארור אשר לא יקים את דברי התורה וארור בו שבועה. ובשבועה א"צ לבזבז ממונו וכ"ש גופו ונראה ראי' לזה ממה שאמרו דמצות תוכחה. לחד מ"ד עד נזיפה. ולחד מ"ד עד הכאה. ולמה לא אשמעינן חידוש דאפילו עד הפסד ממון חייב להוכיח. ושם איירי ג"כ מכח חיוב ערבות. וע"כ כמהרי"ו: אמנם זה א"ש אם יהא לו וודאי היזק ממון רב או צער גופו ובנו אבל אם הוא רק ספק היזק דנהי דבספק נפשות. בודאי א"צ למחות דספק נפשות דוחה הכל אבל ספק ממון לענין שבועה לא שמענו והוי לכל הפחות ספיקא דאוריית' ואיקבע איסורא ואפילו להרמב"ם נראה דמה"ת להחמיר. נהי דספק מסירה לגוים איכ"ל דהוי כספק נפשות דלמסור ביד גוים. חשבינן לי' כתואימכמר וכספק נפשות אבל שאר היזק ממון מספיקא עדיין נשאר החיוב. מצד ערבות וגם מצד מ"ע. ועיין בפ"ת ביו"ד סי' רל"ב ס"קיא לענין גיזום אי חשוב אונס ותשובת פמ"א שהביא אינו בידי. ומ"מ אפשר אי אמרינן כדעת הסמ"ג דבאינו שומע אין כאן מצות תוכחה וא"כ הא דמחויב להוכיח. מסתמא הוא רק מכח ספיקא. כמ"ש בשבת דף אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכיון דאיכא גם ספק היזק ממון. הוי כעין ס"ס והוי כרוב דנהי דאינו יכול להתהפך. מ"מ יש ב' צדדים להתיר: וזה נראה כוונת רמ"א ביו"ד סי' של"ד בתחילה כ' דבשביל למחות א"צ להוציא ממונו. דהיינו באיכא וודאי הזיקא אבל בספק ממון. עדיין לא פטרו דהרי להרמ"א לשיטתו באו"ח סי' תר"ח דלא פסק כסמ"ג ממילא בספק ממון בוודאי עדיין נשאר החיוב אפי"ה הביא דהעולם נהגו אפילו בחשש צער גופינו ומאודינו וסמכו על ס"ס הנ"ל ולא קשה מהראיות של הבכור שור דהיתר זה שייך דווקא היכא דהוא משום ערבות דדינו כשבועה דפטור באונס ממון וצער וחולי גופו ובנו אבל אין להורות או להודות ולהחזיק עוברי עבירה. וכמ"ש רש"י בסנהדרין דף ע"ה רע"א הנ"ל. או להחניף להם. ולכהפ"ח הי' להם לומר לינאי הדין דמחוייב לעמוד. והם החניפו מכ"ש הא דגיטין דר' דוסתאי. מסר להם חפץ של חברו. דהוי מזיק בידים בוודאי בריא היזיקא. וא"כ להרמ"א לשיטתו היכא דיש חשש סכנה אפילו מצד ספיקא. א"צ למחות. אבל היכא דאין חשש רק היזק ממון צריך למחות. אא"כ יש וודאי היזק ממון ובזה מדוייק היטב לשון הרמ"א בסימן קנ"ז דשם כ' הדין. ולא מה שנהגו ולכך כ' או חשש סכנה. או וודאי היזק ממון. משא"כ בסי' של"ד שכ' הסמיכה במה שנהגו אפילו רק חשש ממון מתירין לעצמן. מטעם הנ"ל שלא למחות: וכל זה לענין עבירה שבין אדם למקום. אבל לענין דין ומשפט. בדין שבא לפני דיינים ולאחר שידעו היכן הדין נוטה. או בדיינים קבועים חייבה אותם התורה לעשות משפט והזהיר בלאו דלא תגורו מפני איש. ואפילו וודאי היזק ממון חייב לעשות משפט כי אלמלא כן יתרבו ערוצי ארץ. והמשפט לאלקים הוא. ושונאי בצע דרשו חכז"ל. אפילו שורף גדושו. ובלא"ה כיון דאיכא לאו דלא תגורו שלא יכניס דבריו ממילא באיסור לאו צריך לבזבז ממונו. ובריב"ש סי' שפ"ז דעתו דאפילו בלאו דשב וא"ת הדין כן. דלא כפרמ"ג סי' תרנ"ו דמסתפק בזה. וא"כ אין ההיתר אלא פ"נ ואפילו פ"נ דעת הספרי דצריך שלא יירא אלא דהעולם נוהגין וסומכין על פי' רש"י עיין בב"ח ולכך שפיר קאמר הרמ"א. דנוהגין שלא למחות היינו לענין משפט משום פ"נ ולשון הרמ"א מזוקק וא"ש. וכל מקום שא"צ למסור נפשו ורואה חילול השם. ורוצה לקדש שמו של הקב"ה. אם השעה צריכה לכך מותר כדאית' ביו"ד קנ"ז עיי"ש חילוקי דינים בזה. והנראה לפי ענ"ד כתבתי: תשובה ד"ש שיל"ת חוסט עש"ק ד' ניסן תרל"ב לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מוה' חיים סופר נ"י אבדק"ק מונקאטש יע"א: מכתבו קבלתי. וראיתי קנאת ה' צבאות בוערת בו על הרשעים שחיללו שם שמים. ובמרד ובמעל בפומבי כפרו באמונת משיח ובמלכות בית דוד ובנין ביהמ"ק ודעת פר"מ נ"י להחרימם ולנדותם מכל ענינים אפילו שלא למול בניהם. וכבר כתבתי לו דעתי בזה אז וגם עתה ופר"מ נ"י תמה עלי בזה והאריך בדברי מהרי"ק ורשב"א ורמב"ם במורה שכתבו כיוצא בזה. ומי לא ידע שזה דין מפורש. ביו"ד סימן של"ד. אבל תמהני וכי שכח מעלתו נ"י שמטעם המלך ושריו אסור ליתן חרם ונידוי ואנו מצווים ועומדים לשמור פי המלך. ואני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים נאמר. וכבר הי' מעשה רע כזה. גם בימי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. ותבע כזה גאון אחד להחרימם ולנדותם. והשיב כנ"ל יעויין בחת"ס ח"ה סי' פ"ט. ובלא"ה בבעלי אגרופין. מסתפק בברכ"י סי' של"ד אם יש לנדותם וראי' מגמרא פסחים דף נ"ג. עכ"פ השתא נסגר פום אריוותא: ובאמת אפילו אי רשאין מטעם המלך לא אדע אם רשאין להוסיף בנדון כזה שלא למול בניהם. דהרי שורש דין זה וטעמו הוא כדאית' בתשובה לרמב"ן סי' רמ"ד. דמשום מגדר מילתא רשאין לעשות אפי' לעבור על ד"ת. ומובא בש"ך שם בסי' של"ד ס"קיט ובתוס' יבמות דף צ' ע"ב ד"ה ולגמר מיני'. הקשו מנ"ל בסנהדרין דף פ"ט דלאלי' שמעו משום דנביא מוחזק. דלמא משום מגדר מילתא ותי' דאי לאו משום נביא מוחזק לא היו מאמיני' לו דירא בזה משום מגדר מילתא שיבוא אש מן השמים ויתקדש שמו של הקב"ה יעויי"ש. וא"כ בנידון הרמב"ן הנ"ל ג"כ מי יודע שיהי' בזה מגדר מילתא במה שאין מלין את בניו ונדחה הוודאי חיוב על כל ישראל. דמילה הוא חיוב על הכל ונתפוס הספק וצ"ל דשם מיירי דהוא רק פוקר בדבר אחד ואינו מומר לכה"ת כולה אנן סהדי שאם לא ימולו את בנו ישיב מדרכו הרעה. וכל זה בגוונא דמיירי בש"ע אבל בנידון שלנו שהם כופרים בעיקרי האמונה. והם מומרים לכה"ת כולה והמצות מילה הוא על אפם וחמתם וישמחו כי יהי' להם טעם ואמתלא שלא למול את בניהם. וע"כ לא אאמין שיהי' בזה מגדר מילתא: ואפילו אנשים שאינם רעים כולי האי ואינם כופרים בתורה. אפי"ה בזמן הזה שדבר כזה. שלא למול את הבן משום רשעת האבות הוא בעיני ההמון דבר זר ואכזריי ואינו ראוי לפי דעתם ושכלם וזה גורם שמדברים עוד תועה יותר. על הרבנים שבדור הזה ובלא"ה יש קטגוריא בין ת"ח ובזוזי בתר בזוזי. וע"י דבר זה יהי' לרשעים אחיזה יותר ואם אמרו חכז"ל ביומא ק"ב על שאול שאמר קטנים מה חטאו. שיצא כת קול. אל תהי צדיק הרבה. אבל שיהי' בדבר כזה קידוש השם. ומגדר מילתא בזמן הזה זה לא יעלה על לב ועל זה הבאתי דברי מהרלב"ח שאמר שבדבר שרחוק בעיני ההמון. כאמונת הגלגל אין לדרוש ברבים מזה ק"ו לנידון שלנו שלא יהא בזה קידוש השם. ומיגדר מילתא ופר"מ נ"י תמה עלי מאי ענין זה לכאן ולדעתי הדברים ברורים ועכ"פ כעין נידון שלנו שהם מומרים גם למצות מילה כמומר לכל התורה רק שמתביישים לומר כן. נלע"ד פשוט דאין לגזור זה שעי"ז נהי' להם כמסייעים לרצונם: ועתה אבוא לטעם הג' שכתבתי לפי האמור למעלה דהא דיכולין לגזור שלא למול וכיוצא בזה והוא משום דלמגדר מלתא: רשאין לעבור על ד"ת ובח"מ סי' ב' מבואר דדווקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום רבים עליהם יכולים לעשות זה. והטור כ'. דגם בגדול הדור בעינן דווקא כעין ר"נ דהוי חתנא דבי' נשיאה וממונה והב"ח פקפק על זה. ובכנה"ג כ' דגם ברי"ו איכ"ל כוונתו כן. וביש"ש בב"ק פ"ט סי' ז' נראה דמפרש כן. ואפילו נימא. דבגדול הדור לחודא סגי נראה דהיינו בכפופים אליו ועל זה אמרתי דמי נתן לנו כח לגזור עליהם במדינה אחרת שיאמרו מי שם אתכם לשופט וכו' ובימי מרן הגאון ז"ל בעל חת"ס. כשיצאה הלהב בתחילה מהכופרים כאלה והרימו ג"כ יד באמונת ביאת המשיח כמו אלו. האסיפו וקבצו דעות. מכל גדולי הדור מכל המדינות מאונגארין. ופולין ודייטשלאנד. ואיטלי' ומעהרין גדולים שכל העולם היו כפופין אליהן. ואפי"ה סיים שם מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל ואלו הי' דינם מסור בידינו הי' דעתו להפרישם מעל כל גבולינו לא יתנו מבנותינו לבניהם ומבניהם לא נקח לבנותינו. כי היכא דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו ויהי' עדתם כעדת צדוק. ובייתוס וכו' יעויי"ש וכזה כתבתי להדרת גאונו וגם כתבתי עוד להרבנים הגדולים. שראוי לעשות כן. כי נראה דמדינא אין לשדך עמהם משום חשש ממזרות כידוע. ועתה מה שהביא ממהרי"ק ורשב"א ומורה לא ידעתי דמי פקפק על גוף הדין. ועל הנידון שלנו אנו דנין. וכאשר בררתי זהו טעמי וב"ה שכוונתי בזה לדעת רבינו הגדול זצ"ל. וזה דעתי וכל הנידון שלהם אין סתירה לדברי ועדיין צריך אני לברר. מה שתמה והפליא על מה שאמרתי על דבריו שכ' שיהא אסור ליקח רופא. מהנכנסין לבית תפלתם. וכתבתי ע"ז דמנ"ל זה. וגם הכניסה עצמה מנ"ל וכוונתי כנ"ל כיון דאין רשאין להחרים מנ"ל איסור זה. ותו דאפילו לשיטתו הי' לו לומר המתפללין שם ומקבלין נוסחותיהם ומתחברין עמהן