מהר"ם שיק אורח חיים רי

לכות בני אדם. מדלא כתיב בלשון יסר ואפי"ה מצינו דאם לא קיבל ולא שמע בנחת ילבין את פניו. וכמ"ש הרמב"ם שם וכמו שעשו כל הנביאים וילפינן לה במו"ק דף י"ו מנין שמקללין ומורטין שערותיהן ומכים את העובר עבירה שנאמר וכו' ואין הנביא רשאי לחדש דבר. וע"כ גמרא גמיר לה מהלממ"ס וא"כ הוא גופי' תקשה. למה משמע קרא בהיפוך בפרט די"ל דלשון תוכיח. בא למעט דדווקא בדרך תוכחה: אמנם לפי האמת דהקרא מיירי אפילו תלמוד לרבו. א"כ אצטרך למכתב דדווקא בלשון תוכחה וכמ"ש הריטב"א בדרך כבוד. כמ"ש למדתנו רבינו. דאפילו בן אינו רשאי להיות שליח ב"ד להכות את אביו כמבואר במכות דף י"ב וכ"ש תלמיד לרבו. וא"כ איכא למימר. דבאמת מלשון תוכיח משמע אפילו מאה פעמים. דאפי' עד הכאה ובאינו רוצה לשמוע. וא"כ קשה בכה"ג הא אפילו בדרך יסורין. ולמה נקט תוכיח. וע"כ אמרינן דאפילו תלמיד לרב בכלל. ושם בעינן דוורא בדרך תוכחה. ושני הדרשות עולות בקנה אחד: ויותר נראה דמשום מ"ע של תוכחה. הי' סגי בדברי' רכי' ורצויי' אבל מצד החיוב הב' היינו מכח הערבות. אנו מחוייבים להשתדל למחות בכל האופן שיועיל ונראה שזה עיקר שקשר וחייב הקב"ה להטיל עלינו הערבות לטובת ישראל ומצד אשר אהב אותם שכל אחד יעורר את חברו לטוב שראה והביט הק' ברוך הוא את כל הדורות וראה שהרשעים יהיו להם לשון מדברת גדולות באמרם שפתינו ומעשינו אתנו. ואין אדון לנו לייסר או לקנוס אותנו ומה לכם ולנו אם אנו עוברים על התורה. וד' נתן בחירה וחפשית לאדם ולזאת הביא הקב"ה וקשר אותנו בברית הערבות. ולא לאדם לבדו דרכו. אלא על כל העדה ולזאת הרשות. והחיוב ניתן להוכיח ברוב כח ועוז בעוברי עבירה להסיר ההיזק מרבים. ולזאת מצות תוכחה: שנאמרה קודם שבאנו בברית הערבות בהר גריזים נאמרה המ"ע בלשון תוכחה אבל לאחר שקבלנו הערבות נהי שבתחילה. נשאר החיוב עלינו כאשר קבלנו מן הנביאים להוכיחם אף בדרך כפי'. ונידוי כפי האפשר באופן המועיל. וגם זה בכלל המ"ע של התוכחה: שגם זה בירור הדבר. שמברר לו שחטא רבים יפגיע והחיוב לסלק הנזק. בכל אופן שאפשר ומי יעיז פניו לומר שהחיוב עלינו לשתוק. ולהיות כאיש נדהם וכאלם לא יפתח פיו בראותינו סכנה לנפשינו וזהו הוכח תוכיח את עמיתך. ולזאת החיוב עלינו למחות בעוברי עבירה בכל אופן שאפשר: ובזה מובן היטב מחלוקת הראשונים. וב' שיטות בזה. דהנה לכאורה יש סתירה בעירוכין דף י"ו אמרו מצות תוכחה עד הכאה וכו' או קללה או נזיפה וביבמות דף ס"ה אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה. שלא לומר דבר שאינו נשמע. וביאר הרא"ם בספר יראים סי' ל"ז בוודאי כל שאנו יודעים שאינם מקבלים התוכחה אין להוכיח בין שעושים בשוגג או במזיד דכשם שאמרו מוטב שיהיו שוגגין. ה"נ נאמר מוטב שיהיו מזידין בלי התראה. משיהיו מזידין ועוברין. עם התראה עיי"ש. אבל אם יש ספק אם יועיל התוכחה. אז חייב להוכיח אפילו עד מאה פעמים ואפילו עד הכאה. אם יש ספק לדעתו דאפשר שיועיל. וזה ג"כ דעת הסמ"ג המובא בהג"מ פ"ו מדיעות ותימה ששם כ' בשם הרא"ם: דפליג על הסמ"ג וברא"ם בס' יראים מבואר בהיפוך. וזהו דעת הס"ח בסי' תנ"ג אלא שתי' הסתירה קצת באופן אחר דעד הכאה היינו ברגילין ומצויים בהדי הדדי. ועפ"י חילוק של ס"ח הי' נ"ל להסביר דנהי דללץ אין להוכיח. מ"מ אסור להחזיקו ולהחניף לו. כמ"ש רש"י בסנהדרין דף ע"ה. ריש ע"א. והוי כמסייע ע"ע. ולכך אחין וקרובין הרגילין זה עם זה צריך להוכיח אפי' אינו שומע דאל"כ הוי כמחזיקו: ומ"ש בבן לאב עד ההכאה ע"י שמדבר לו קשות דבן לאב. אסור לבזות כמ"ש למעלה. והמג"א קיצר בהעתקתו לדברי ס"ח. דהרואה בפנים בס"ח. יראה דמיירי ביודע שאינו שומע. ולפי מ"ש הג"מ נראה דגם הרמב"ם סובר כן. דכל שיודע שאינו מקבל. כשם דלית בי' משום ערבות ה"נ לית בי' מ"ע דמצות תוכחה עכ"פ לפי שטה זו כל שיודע בוודאי שלא ישמעו לו. א"צ להוכיח. ואדרבה אסור להוכיחו אמנם במה יודע לו זה לדעת השל"ה בריש ספרו. ע"י שיודע שזה לץ. ואין זה נחשב לעון בעיניו. ולפימ"ש המעיל צדקה בתשובה סי' י"ט בדבר שנהגו מנהג רע בפרהסי'. או בשאר אומדנא דמוכח טובא מקרי דבר שאינו נשמע ומצוה שלא לאמרו: שטה ב' הוא דעת הנמוק"י ביבמות דף ס"ה וזה נראה שהוא דעת הרא"ש בביצה דף ל"א ופסקו ברמ"א באו"ח סי' תר"ח. דבדבר שאינו נשמע אפי"ה במזיד נהי דנראה דבכה"ג לית בי' ערבות מ"מ משום מ"ע דהוכח איכא והוסיף הרא"ש משמי' דבעל העיטור והר"ן הביא זה בשם איכא מ"ד. דבדבר ויותר ובזה המפורש בקרא אפילו בשוגג חייב. אפילו בכה"ג להוכיח וטעמו נראה דס"ל. כיון דמפורש בקרא הוי כמזיד שגגת תלמוד עולה זדון ובמזיד אפילו אינו נשמע חייב להוכיח. והא דאמרינן כשם שמצוה וכו'. כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמ' כ' הנמוק"י דהיינו לרבים כן הוא הגי' בנמוק"י עיי"ש. ונראה דט"ס הוא דצ"ל כמ"ש הד"מ וברמ"א דגירסתם הוא ברבים. ובזה מיושב דל"ק. מה שהקשה בערוך לנר דהא הגמרא יליף ואל תוכח לץ וטעמו נראה עפ"י מ"ש למעלה דמצד מצות תוכחה דווקא ביחידות ובדברים ריצויים אלא משום חיוב ערבות רשאי לבזותו. וכיון דבכה"ג ליכא ערבות. אין להוכיחו ברבים וא"ש. אבל ביחידות או באופן דלית בי' ביזוי או שאר יסורין מחוייב להוכיחו ממ"ע דהוכח באמת שם ר"פ במה. משמע כשיטת הרא"ם. דדווקא משום קטרוג דלפניהם אינו גלוי נענשו והא אמרינן בעלמא דבעידן רותחא מענשינן אעשה. אלא וודאי דעשה אין כאן ולכך נאמר וממקדשי תחלו להראות דלאו משום רותחא ומשום עשה אלא משום ערבות: אמנם נראה לפי ענ"ד דעל מומרים לחלל שבת בפרהסי'. או מומר לע"ז או מומר להכעיס שדינם כגוי לאנשים כאלו אין כאן מ"ע של תוכחה. בוודאי ערבות דהיינו ביש בידינו למחות ולעונשם בעונש המגיע להם. וודאי החיוב עלינו דעיקר ערבות בקרא דהנסתרות וכו' והנגלות בפ' נצבים. מיירי בעובד ע"ז דהיינו לעונשם בעונש הראוי אבל במצות תוכחה. דכתיב לעמיתך. וזה הרי הוא כגוי לכל דיני התורה. ואפילו לגר תושב כ' רש"י בסנהדרין דף ע"ה ריש ע"א דממעטינן לי' מלעמיתך וא"כ ה"ה וכ"ש מומרים שהם דינם כגוי דאין עלינו מ"ע של תוכחה ובאמת אפילו במומר לתאבון בשער עבירות או רשע בדברים אחרים צריך עיון מנ"ל מ"ע של תוכחה. שהרי באונאה דכתיב ג"כ לעמיתך הביא הרמ"א בחו"מ סי' רכ"ח סעי' א' די"א דאינו חייב באונאת דברים. אלא ליראי ה' ולשומרי מצותיו. דדרשינן לעמיתך. לעם שאתך בתורה ובמצות. וא"כ ה"נ דכתיב לעמיתך בתוכחה ובמדרש באמת דריש גם כאן לעמיתך שעמית בתורה ובמצות. והמרש"א בחידושי אגדות שם ביבמות כ' גם כן כן ונהי דבמצות תוכחה. דרשינן אפילו מאה פעמים ואפילו עד הכאה. ואיך שייך זה בירא ה'. ז"א דהרי משאול ילפינן בעירוכין דף ט"ז והרי שאול צדיק הי' וע"כ כל שעמיתו בשאר דברים בתורה ובמצות שפיר מקרי לעמיתך אבל ברשעים באופן דלית בי' משום ערבות כגון שאינס רוצים לשמוע ואין בידו למחות בהם דסובר הרמ"א דאפי"ה חייב משום מ"ע דהוכח בכה"ג נימא דברשעים פטור וצ"ע ואפשר אפילו באינו מקבל תוכחה אפי"ה איכא מצות תוכחה. שהרי אמרו דהעולם נידון בתר רובא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מתשובה דין ב' ודין ד' ונראה דהיינו עולם הישראלי וכמו שאמרו חכז"ל אין ברכה ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל ועל זה כיון המדרש תנחומא בפ' ראה אנכי נותן לפניכם דעד שלא נתנה התורה הי' הדור נלקה בחטא של אחד. משא"כ לאחר שנתנה התורה והיינו כמ"ש העקידה. אשר יובא אי"ה לפנינו לקמן דמי שנפרד מישראל שאינו בכלל. וא"כ כיון דגם הרשע בכלל ישראל ונידון בכללו והוא משתכר. ויש לו חלק במצות ובמעשים טובים ובתורה שמקיימים הצדיקים והכשרים המכריעים העולם. ובהיפוך שאר ישראלים נפחתים ונחסרים על ידו. לזה שפיר יש לקרוא אותו לענין תוכחה עמיתך שעמית אתך בתורה ובמצות ואתי שפיר אבל כל זה רק במומרים שאין דינם כגוי. אבל במומרים שדינם כגוי ויצאו ופירשו עצמם במעשיהם מכלל ישראל כבר ביאר בעקידה. בשער ע"ח בפ' קרח. שזה הי' תפילת משרע"ה האיש אחד יחטא שפירש עצמו מן הכלל ויצא מן השלשלת וחיבור ישראל שהם כאיש אחד ובגוף אחד אחוזים זב"ז. שאחד נפגע ע"י חבירו. אבל זה שפי' מן הכלל אינו שייך לנו ואין מתחשב עמנו ואין לענוש לאחרים בעבורו. ומה לו ולנו ואינו קרוי עמיתך והשי"ת הסכים עמו. ואמר שרק זאת החיוב עלינו לעשות סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים ובזה לא יגיע אליכם שום רעה. וכ' הבעהע"ק שם שמזה נהגו אבותינו לנדות המורדים והפושעים. ועתה שנוטל הכח מאתנו מאת המלכות מ"מ בלי שום נדוי החיוב הזה עלינו לסור מעל אהלי האנשים הרשעים וכו' ולא יאונה לנו כל און וא"כ אם אין בידינו למחות. והם מומרים לכ"ע אין עלינו מצות תוכחה: ועתה נבוא לדברי מהרי"ו ומהרי"ו עצמו איננו בידי לעיין בו: והנה דבריו נראים שהם מילתא בטעמ' דאין חיוב עלינו משום מצות תוכחה להוציא ממון שלנו שהרי קי"ל באו"ח סי' תרנ"ו דמשום מ"ע אין לבזבז יותר מחומש וא"כ משום מ"ע של הוכח תוכיח אינו מחוייב להוציא ממונו אלא שאכתי י"ל דאיכא חיוב ערבות. וכאלו הוא עשה. מיהו זה חייב ה' אותנו באלה ובשבועה ומסתמא לא עדיף משבועה. והרי קי"ל ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב דשבועת אונסין מותרת. וכ' הב"ח והטו"ז שם. והמג"א בסי' תרנ"ו דאע"ג