מהר"ם שיק אורח חיים רט

דקאמר בר"ה יכתבון ר"ל אפילו הנך דנכתבים בר"ה היינו הצדיקי' אפי"ה ביוה"כ יחתמון גמר דין ממש בכל דברים התלויים בשותפות והלח"מ בפ"ג מה' תשובה דין א' עמד מה מועיל שיקול מדינות. כיון דאח"כ נשקל כל העולם כולו ותי' דנפ"מ אם אח"כ נשאר העולם בינוני. נשארה המדינה על דינה בפ"ע ובזה יש לישב הלשון בשמנה עשרה בזכרונות ששינה ואמר ועל המדינות בו יאמר. ולא נקט כתיבה וחתימה משום דאכתי תלוי ועומדת על משפט כל העולם ויש לפרש נמי עפ"י ש"ס דיבמות דבציבור אפילו לאחר גמ"ד דהיינו חתימה אמרינן בר"ה דף י"ח דגז"ד דציבור מתבטל. ולכך מקרי רק אמירה וכדאמרינן ביבמות הנ"ל דמקרי רק רשום ולכך אמירה מקרי וא"ש וה' יתן הטוב מנאי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ש"א ב"ה יום ו' עש"ק פ' עקב תרל"ח לפ"ק פה מרחץ ווישק יע"א: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי התורני המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' יעקב יוסף גינז. יושב בשבת תחכמוני בק"ק סיגוט יע"א: מכתבך קבלתי ומה ששאלתני. בדברי ספר יראים שער היראה אות ח' על הקרא דפרשת עקב ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד וכ' הס' יראים וז"ל פי' קשיות עורף. חישב בלבבו. שלא ליוצרו ומשעה שמחשב עובר בנא תקשו, וכתבת שהדברים אינם מובנים וע"כ שיש שם איזה ט"ס וגם כל מוני המצות לא מנו לאו זה עכ"ל בקצרה ולפי ענ"ד הדבר פשוט עפ"י מה שאמרו חכז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה והרמב"ם בה' תשובה פ' כ' דעל מעשה העבירה יכול לשוב בקל. אבל על הרהורי עבירה קשה להשיב מפני שהרגיל עצמו בו ואין לו מעצור עיי"ש. ולדעתי זה כוונת הקרא לדעת הס' יראים להשמר ממחשבות רעות שאז לא יהי' יכול לשוב בתשובה שלימה. אם לא יהא נשמר ממחשבו' רעות. כי אלו המחשבות הם מקשים ערפו כמבואר בפ' תשא. שאמר השי"ת על בנ"י ואתם עם קשה עורף. וממיל' ע"י שנקבע בלבו המחשבות הרעות אז יתרבה הקושיות עורף ויתקשה לבו לשוב בתשובה שלימה לד'. וזה פירש הקרא לדעת הס' יראים ומלתם את ערלת לבבכם. דהיינו המחשבות הרעות והזרות שמתאוה לבו של אדם יחתוך אותו במהרה. כדרך שמלין וחותכין הערלה. כן יחתוך ויכבוש המחשבות הרעות שהלב מתאוה. ומלתם הוא לשון חיתוך וכוונת הס"י שהשי"ת מצוה אותנו שאם יעלה על לב אדם תאוה זרה שהוא נגד רצון הבורא שתיכף ומיד שתבוא אותו המחשבה בלבו יזהר האדם לחתוך אותה ולסלקה מלבו וכעין שהמפרשים ביארו הל"ת של לא תתאוה אשת רעיך. עבדו ואמתו ושורו וכל אשר לרעיך דהיינו שלא יקבע המחשבה. ליטול את הדברים ההם עיין בדבריהם. כמו כן מזהיר הכתוב כאן ומצוה אותנו שכל המחשבות הזרות ימול האדם ויחתוך דאם לא יעשה כן יהא קשה לו התשובה יותר ויותר ולפי"ז מאי דסיים וערפכם לא תקשו עוד הוא לנתינת טעם. דעוד הוא לשון יותר ויותר דהיינו אם לא תחתכו מיד. המחשבות זרות ע"יז יתקשה ערפכם מלשוב ויתקשה עוד יותר ויותר ושייך זה ללאו דלא תתאוה הנ"ל דבאמת עיקר הלאו הוא בעניני העריות והגזל שנפשו של אדם חומדתן. וע"ז נאמר הל"ת דלא תתאוה אבל בכאן מזהיר ומוסיף. שגם בשאר מחשבות הרעות העולות על לב האדם שצריך האדם לחתוך אותם ולהרחיקם ולא לתת להם מקום להיותם נשארים בלבו וגם זה בכלל הל"ת של לא תתאוה ואין זה ל"ת בפני עצמו: וראיה לזה דאם נימא דבא הכתוב להזהיר ולתת לא תעשה על כל המחשבות זרות ורעות. א"כ ל"ל הלאו דלא תתאוה אשת וכו' דהיינו דברים של עריות וגזל שנפשו של אדם חומדתן אלא וודאי דזה אינו לאו בפ"ע. וגם מצינו דדרשו בכמה מקומות: דאת הוא טפל. כמו שאמרו את בשרו את הטפל לבשרו וכדומה ולכך א"ש מה שלא מנו מוני המצוות זה לל"ת בפ"ע כן נראה לפי ענ"ד פשוט ונכון דברי רבו הדורש שלומו ומברכו בברכה המשולשת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ש"ב בעזה"י יום ו' עש"ק תרל"ח פה מרחץ ווישק יע"א: החיים והשלום וכל טוב לתלמידי הרבני המופלג בתורה כש"ת מוה' אברהם יהושע פריינד נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק סיגעט יע"א. מכתבו קבלתי ואם אמנם שאין אני משיב אלא בדבר המוכרח מ"מ באתי להשיב לו על מה שהקשה על ספר מנחת חינוך והחינוך בעצמו במצוה ק"ב שכ' דלהרמב"ן המצוה של ואכלו אותם אשר כופר בהם אינה נמנית כלל למ"ע. ותמה ע"ז שאין זה כלל כוונת הרמב"ן שכוונתו רק דמצות נתינה לא שייך בקדשי גבוה דמשלחן גבוה קא זכו ולפי הפשטות דבריו נכונים. אבל באמת כבר כתבתי הפירוש בדבריהם וגם ישבתי הקושיא של המנחת חינוך. כי המעיין בל' הרמב"ן בשרשיו שורש י"ב דסילק כל מה שמנה הרמב"ם למ"ע עבודת חטאת ואשם ושלמים וכו' והרמב"ן השיג עליו דאין זה ראוי למנות למ"ע בפ"ע. דהכהנים מוזהרים לעבוד העבודה מקרא דכתיב ועבדתם וכו' עבודת מתנה אתן את כהנתכם וכיוצא וא"כ כל מה שהוא עבודה הם מחוייבים לעשות ואין חילוק בין מעשה עבודה של שלמים או חטאת הכל הוא אחת: וממילא כיון. דאכילת חטאת ואשם. וכיוצא בזה הוא מעכבת. דשייך לעבודה ובב"ק דף ק"ט ע"ב קרינן לאכילה. דהיינו אכילת בשר קדשים עבודה עיי"ש פרש"י. וא"כ האכילה בכלל אותו מ"ע היא ראוי' להיות נחשבת. ולא להיות נמנה למ"ע בפ"ע. להרמב"ן. ויעויין היטב בשורש י"ב ובמנין המצות סי' פ"ט. וימצא כן. זה כוונת החינוך וקשיא לספר מנחת חינוך כיון שמונה הרמב"ם כל חלקי העבודה למצוה אחת. ראוי' ג"כ שגם האכילת קדשים יהא בכלל ואין הכוונה דאין הנתינה מצוה דזה פשיטא:. כיון דכבר הבעלים הקדישו אותו לחטאת. שוב אינו של הבעלים. אלא דקניא לכפרה כדאית' בחולין דף מ' ע"ב ופשיטא דלא שייך נתינה. אלא דמצות אכילת קדשים עצמה. הוא בכלל שאר עבודות להרמב"ן: ולפי ענ"ד לישב קושית ס' מנחת חינוך. עפ"י גמרא ביבמות דף מ' ע"א, דפריך ל"ל קרא דמצות תאכל דכתיב גבי מנחה הא כבר כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. ופשיטא לי' לגמרא אע"ג דזה כתיב גבי חטאת ה"ה לכל הקדשים ולכל המנחות ולחה"פ אלא דחידש בחטאת אשר כופר בהם דע"י אכילה הבעלים מתכפרין אבל באמת הקשו כל הקרבנות זה לזה בפ' צו בקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה וכו' יעויי"ש בתוס' יבמות שכ' דהמ"ע של ואכלו הוא על הכהנים של אותו משמר. או על הכהנים של אותו בית אב. והקרא דכתיב במנחה הוא שיאכלו לשם מצוה עיי"ש וא"כ גם לרמב"ן א"ש מה דלא סילק המצוה של ואכלו. וגם מצות תאכל דכתיב גבי מנחה משום דגילה לן קרא דמצוה דווקא על אותו משמר. או על אותו בית אב שיעשו לשמה לכל מר כדאית לי' וגם לומדין מזה דאפילו בקדשים קלים הוי האכילה מצוה משום דהקשו כל הקרבנות כן נראה לפי ענ"ד ואחתום בברכה משולשת ויהי' ה' עמו ויברך אותו ואת ביתו. דברי רבו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ש"ג לברר דין מצות תוכחה הרמ"א ביו"ד סי' של"ד בסופו כ' אע"ג שחייב אדם למחות בעוברי עבירה. וכל שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיעמדו עליו על גופו ועל ממונו וביו"ד סי' קנ"ז כ' ומכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך למחות וא"ל להוציא ממונו על זה ובחו"מ סי' י"ב דין א' כ' ויש מי שכ' דמ"מ נוהגין עכשו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות עכ"ל. והנה לשון הרמ"א משונה בסי' של"ד כ' דאין צריך להוציא ממונו על זה ובחו"מ כ' במקוה שיש סכנה. וביו"ד סי' קנ"ז כ'. דבמקום שיש חשש סכנה. אין צריך להוציא ממונו על זה ויש בלשונו סתירה. ובפ"ת בסי' קנ"ז ס"קה הביא בשם תיבת גומא דצריך להוציא ממונו על זה והביא שם בפ"ת דבלבוש מבואר: דא"צ להוציא ממונו והבכור שור בסוטה דף מ"ז צווח על מה שלומדין מדברי הרמ"א הנ"ל להקל מלמחות בעוברי עבירה. דכוונת הרמ"א היינו דווקא בברי היזקא עיי"ש שהביא ראיות: וכדי לבוא לכוונת רמ"א נקדים לבאר מ"ע של תוכחה. והשיטות שיש בה. הנה בב"מ דף ל"א ילפינן מהוכח אפילו מאה פעמים ומתוכיח אפילו תלמוד לרב והרמב"ן והר"ן הקשו דבעירוכין ילפינן מתוכיח אפילו מאה פעמים. ונראה דעלינו מצות תוכחה. משום ב' טעמים. א' משום מ"ע דהוכיח תוכיח והב' משום ערבות. שקבלו ישראל בהר גריזים. ובהר עיבל בארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ויש נפ"מ בשורש ב' החיובים דהנה מצות תוכחה כ' הרמב"ם במנין המצות ובה' דעות הוא בנחת ובדברים רכים ונכנסי' תוך הלב בכל פעם בריצוי אחרת. ולא ילבין פניו. וכ' בס' התורה והמצוה (והוא פירוש על התורת כהנים מהגאון מלבם) דלשון תוכחה בלה"ק כך הוא משמעות שלו בדרך בירור והוכחה בדברים המושכות