מהר"ם שיק אורח חיים כא

אמנם אם הקלף שתחת עור הבתים דבוק שם בדבק נראה לי להתיר דהרי ביו"ד סימן ר"פ פסק הרמ"א דאם נקרע הס"ת ולדעת הרא"ש אפי' למעלה מג' שיטין אם דבקו בדבק המנהג להכשיר וכבר כתבתי דתפילין לא מצינו דחמירו בזה מס"ת ולכאורה אמינא דאפילו לדעת מהר"מ מר"ב שברא"ש בה' ס"ת שכ' דאין מועיל הדבק מיהו כתב הטעם משום דזה מושך לכאן וזה לכאן ואינו מתקיים וזה שייך בס"ת: אבל בתפילין הי' נראה דגם מהר"מ מודה וכ"ש כעין נידן שלנו דהוי סתימה דמעיקרא דעדיפא ומועיל אפילו לענין טריפות ולכאורה הו"א דאנן דנוהגין כדעת הפוסקים דבעינין תפילין מעור אחד לא סגי בסתימה. מיהו זה אינו דהמעיין במהרי"ק שורש קכ"ב יראה מבואר דאע"ג דלענין ס' אחד ולא שנים או שופר אחד ולא שנים לא מהני דיבוק אבל לענין להיות שלם מועיל דסתימה בטל לעיקר ומשוי' לי' שלם וכן כ' בספר הר המור להגאון מוהרר מרדכי בנעט זצ"ל בתשובה וגם ממקומו הוא מוכרע דהרי גוף הקלף שנותנים הסופרים תוך הבתים לחזק לא ידענו מאין יצא להם זה והיכן רשאין לעשות כן. הרי בעינין שהפרשיות יראו את האור לדעת מקצת הפוסקים והמרדכי העלה שטות בספק ועיין בב"י ססי' ל"ב שהביא דברי הרא"ש בזה. וע"כ משום דלחזק עור הבית הונח שם נעשה טפל והוי כחד כדאמרינן ג"כ ב"פ אלו עוברין לענין קבלת טומאה וא"כ גם לזה הוי כגופו כיון דאין הנקב מעבר לעבר כשר כן נראה לפענ"ד ובאמת לכאורה קשה לי על דברי שהמהרי"ק שם הקשה על המהר"מ דפסל בדבק מה יענה להירושלמי פ"ק דמגילה דתנא הלמ"מ שדובקין בדבק ולמה לא מוקי בתפילין ויותר תימה לי לדעת הרמב"ם וסמ"ג המובא במהרי"ק שם דהא דתניא בירושלמי דכורכין במטלית היינו בתפילין וא"כ למה לא מוקי גם אידך בבא בתפילין דהיינו שדובקין בדבק ועוד יותר שמהרי"ק שם כ' דלא קאי אתפילין אלא איריעות שבס"ת מיהו לשון זה נראה דקאי שלא לדבק עור הבתים או מב' עורות או פרשה שבתפילין של יד לכתחילה דהרי כתב דלענין היכא דבעינן אחד לא מהניא דיבוק מכל מקום הי' יכול לאוקמא לענין נקרא קלף של פרשיות דתפילין או עור הבתים דדובקין וא"כ לכאורה משמע דאינו מועיל גם בזה דבק. מיהו לא הבנתי שום טעם איך אפשר לומר כן ואלא וודאי הא דלא מוקי לה בתפילין משום דבתפילין לא תני בשום מקום דקריעה פוסל ואיך ישנה כאן דמועיל דבק. בדבר שאינו מבואר שום פסול. ואפשר דקריעה אינו פוסל בתפילין ולכך מוקי לה בס"ת דתניא דקריעה פוסל וקמ"ל דמותר לדבק: ובאמת קשיא לי טובא על הב"י שכ' דהרמב"ם פוסק לקולא משום דהוי מידי דרבנן. הא תנא בירושלמי הל"ממ דדובקין. וא"כ ע"כ הפסול היא דאורייתא וצ"ע על הב"י ויותר על הב"ח שכ' שגם להטור איכא למימר שהוא מדרבנן. אלא משום חומרא דס"ת החמיר וקשה הא הלמ"מ הוא ועוד נראה דאין זה ענין להא דפסלינן תפילין בב' עורות וכן נראה מהא דחלקו בין חדשים לישינים דעיקר הפסול בחשש שמא יקרעו יותר ויותר ויהיו כלין לגמרי וכן כ' בתשו' פנ"י הנ"ל. וע"י הדבק מועיל לחזק שלא יקרע יותר והוי רק מניעת פסול וכיוצא בזה כ' הנוב"י דאע"ג דבעינן המקוה ע"י הוי' טהרה אפי"ה אין פסול למנוע ההזחלה ע"י דבר כזה שאין הוי' על ידי זה אלא מניעה וה"נ ומטעם זה ראוי שתועל הדבק מכל אלו הטעמים נ"ל שיש מקום לסמוך להכשיר תפילין הנ"ל וכן הסכים עמי הגאון הגדול מוהרר יוסף שאול ני' אבד"ק לעמבערג יע"א ולהרב הגדול הצדיק מוה' הילל ל"ש ני' כתבתי כנ"ל ועדיין נשאר תשובתו מעל ולכן אחרתי עד כה ( אח"ז קבלתי תשובה וכ' אלי שסופר של מרן הגאון זצ"ל ג"כ פוסל ונראה ששמע כן ממרן זצ"ל) כ"ז כתבתי ללמוד זכות על המקילין כן נראה לפענ"ד ומ"ש מעלתו ני' להשיג על מ"ש לו בתשובה (סי' צ"א) די"ל דאין בתפלה שלא בזמנה משום ברכה לבטלה וכ' שמדברי הרא"ש המובאים באורח חיים סי' קכ"ד שכ' דאם אין עשרה השומעים חזרת התפלה הוי כברכה לבטלה מוכח דלא כדברי ועוד האריך ואני אינו אומר קבלו דעתי אלא שכך נראה לי ומדברי הרא"ש ידעתי אבל מעלתו ני' לא דייק בדבריו שכ' רק שקרוב לברכה לבטלה וכ' הפרישה והובא בא"ר שבכוונה דייק לומר קרוב שבאמת אינו ברכה לבטלה. שהרי קי"ל דאפילו אם יצאו מהעשרה מסיים התפלה שהיו בהתחלת התפלה עשרה וגם פסק בסי' זה דאפילו חרש מצרפי' יעויי"ש ומדברי הפרישה הנ"ל מבואר דס"ל ג"כ כסברתו דאין לחלק לענין ברכה לבטלה בין הותחל כבר שחייב לפסוק ללא התחיל והיינו כמו הראי' שהבאתי מהרי"ף וגם המג"א סי' נ"ה ס"ק ח' כ' בשם מהרי"ל דלא נוהגין כדברי הרא"ש עיי"ש ואפשר מטעם שכתבתי דבכה"ג לא חשיב ברכה לבטלה ובוודאי מצוה לשמוע ותבוא עליו ברכה ואחתום בברכה יהי ד' עמו דברי ידידו הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה כ"ב החיים והשלום להאברך הרבני המופלג בתורה החרוץ מוה' אהרן שמואל ני': מכתבו קבלתי וכו' ומה ששאל בסופר שלקח עורות שאינם נעבדים ואינם נשחרים לשמן ונתן רצועות לתפילין ומכרן לאחרי' אי נימא דחשיד גם על התפילין הואיל ולענין רצועות תשובת באר עשק מתיר בעורות סתם. אלא דכל הפוסקים חולקין עליו ועוד מספקא לי' אי מחזיר העורות למים עד שיתקלקלו ויעבדם וישחירם שוב לשמה אי מהני ודעת מעלתו ני' להתיר עפ"י דברי המג"א סי' ל"ג ס"קז אמנם כבר ראו עיניו דברי הבני יונה ביו"ד סי' רע"א ושם בארוך שפתיו ברור מללו דמדברי הרא"ש סוף ה' ציצית מבואר דכל העיבוד בעינן לשמה וגוף הדבר נראה דבמחלוקת תליא דשם בהרא"ש מבואר דבעל העיטור ס"ל כהרא"ש וגם לענין כתיבה מצינו פלוגתא בכיוצא בזה עיין מג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ג כתב דבעינן דכל התיבה והאות יכתב כדינו. ובאה"ע ססי' קל"א פסק הרמ"א דלא כמהרד"ך אלא אם בתחלה לא אמר לשמו ולשמה וחתם מקצת. ואח"כ אמר כשר וכן פסק בסי' קכ"ה סעי' ז' לענין חק תוכות והפר"ח שם בסי' קכ"ה האריך והעלה לדינא דבעינן כולה לשמה וכן נראה. דבזה יש לישב מה שהקשו סתמא דש"ס אהדדי דבסוכה (דף ט') אמרו דלכך בעי' טווי' לשמה משום דכתיב גדילים תעשה לך. לך לשם חובך ובמנחות דף מ"ב ע"ב אמרינן עלי' דשמואל תנאי הוא וקשה הא ציצית שאני דגלי קרא ולהנ"ל נראה לי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל כלהו ס"ל דגלי קרא אלא דרב סבר דרק חדא מלתא מרבינן ומה דגלי גלי וא"כ ה"ה בתפילין. נהי דגלי בקלף הפרשיות דבעי' לשמה מקרא דכתבו לכם הכתוב בס"ת ותפילין ומזוזות אתקשו לס"ת עיין ברמב"ן במלחמות בסוכה דף ט' אמרי' דווקא קלף של כתיבה אבל לא של בתים. דשל בתים לא צריך לשמה. אבל שמואל סובר כיון דגלי לך דבעי' לשמה כל עשייתו ותיקונו בעי' לשמה ממילא לדידי' ה"ה בתפילין כל תיקוניו בעינן לשמה וא"ש ב' הסוגיות וכעין זה ראיתי בפנ"י בסוכה שם:. והנה מלשון הש"ע באו"ח סי' י"א סעי' א' וב' נראה מבואר דאם טוואן שלא לשמן אפילו שזרן לשמן פסולים והיינו כהרא"ש סוף הלכות ציצית וא"כ סבר כל דבעי' לשמן בעינן כל עשייתו ותיקונו לשמן וא"כ קשה איך פסק באה"ע סי' קל"א דאפילו אם בתחלה לא חתם לשמה אם בסוף חתם לשמה כשר הא בעינן כל תיקוניו לשמה וקשיא דברי הש"ע אהדדי וצריך לחלק בדוחק דיש חילוק בין מעשה אחד לב' מעשים דוודאי גם בטוי' אם בתחלה לא כוון לשמה ולבסוף עשה לשמה מועיל ואפילו אם בטוי' אינו מועיל היינו משום דכל משהו ומשהו הוא דבר בפני עצמו וכמ"ש בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קע"ה ושזירה דבר אחר הוא אבל כתיבה וכתיבה עדיף ועדיין צ"ע דבכל משהו ומשהו כתיבה נמי חלק בפני עצמו הוא וא"כ ע"כ צריך לחלק בין ב' מעשים למעשה אחד וע"כ לא קאמר הרא"ש אלא אם עבדו שלא לשמה וגירר לשמה הוא דאינו מועיל אבל אם עובד עצמו עשה בסוף לשמה מועיל. וא"כ אפילו להרא"ש אפשר אם מחזיר העורות למקום שמתקלקל עיבודן ומעבד אותם שנית איכא למימר דמהני מיהו בס' בני יונה כתב עוד דאיכא למימר דווקא תחלת העיבוד בעי' לשמה שהוא העיקר וא"כ גם בכה"ג שמחזיר אותם למים בוודאי עיקר עיבודן אינו מסתלק וא"כ עיקר עיבודן לא הי' לשמן ובטו"ז בסי' רע"א סק"ג ג"כ מסתפק בזה והעיקר נראה דכל העיבוד הצריך בעינן לשמה וכמו דקי"ל לענין ציצית דכל עשייתן הנצרכות בעי' לשמה. והא דמותר להרא"ש אם עבד גוי. וישראל עע"ג היינו משום דהישראל נתן לו העורות ואמר לו שיעבדן לשמן והוא לוקח ממנו ועושה רצון ישראל ונותן לסיד מיד א"כ מוכחא מילתא כשם שמקיים צווי הישראל בזה שנותן בסיד כך הוא מקיים רצון ישראל שנותנין לשם ס"ת וכאלו פי' בהדיא ולכך אפילו אם אח"כ מעבד סתמא כיון שבתחילתן פירש לשם ס"ת שוב סתמא כשר וגוי מעבד סתמא והפ"מ ח"א סימן מ"ה הקשה גם בגט יהי' כשר אם עומד עליו מתחילה ועד סוף. ולפי ענ"ד הכא שאני כיון דלוקח לידו העורות ומקוים רצון הישראל בזה מוכיח לכל הפחות מחשבתו מתוך מעשיו על תחילת העיבוד וגוי בזה כקטן דאמרינן בחולין (דף י"ב) מחשבה אין להם מעשה יש להם. וה"ה בגט מה שלוקח הקלף והקולמוס ומתחיל מיד מעשיו מוכיחין שעושה על דעת הבעל ומיהו הוכחה זאת אינו אלא מתחילתו אבל אח"כ כשכותב אין מעשיו מוכיחין שעושה על דעת הבעל. ולכך בגט דבעינן מפרש דווקא שעושה לשמו ולשמה וסתמא פסול. לכך גם עע"ג פסול דגוי עושה מסתמא סתמא אלא א"כ מעשיו מוכיחין וזה רק בתחילה אבל בס"ת דבעינן רק שיפרש בתחילה אבל אח"כ סתמא כשר דנהי דסתם עורות לא הוי לס"ת. אבל כיון שכבר פירש מתחילה שוב סתמא כשר. ולכך מכשיר בגוי ומיושב קו' הפ"מ ודברי הרא"ש