מהר"ם שיק אורח חיים כ

כיון דהרמב"ם בה' ס"ת וכן בש"ע יו"ד סימן ר"פ פסק בנקרע בין דף לדף דכשר ומסתמא גם בתפילין כן דהא תנן דאין בין ספרים לתפילין וכן הביא בפ"ת שם. וא"כ נהי דהשינון של הבתים הן כגוף הכתב שבתוכו אבל בנקרע בזויות לא גרע מנקרע בין תיבה לתיבה דכשר להרמב"ם ובלא"ה הרי חכז"ל אמרו וכי להוסיף על הטריפות וכן מסתמא דאין להוסיף על הפסולין והרמב"ם בה' תפילין מנה ח' דברים שהן הלמ"ס: בגמ' דפני טבלא קיימת אבל להרמב"ם דקאי על מושב התפירה ומשום התפירות מנ"ל לאסור קרע בעור הבתים לדבריו וגם מלשון פני הטבלא קיימת ולשון קיים כ' הר"ן בחולין דף נ"ח גבי תולפים שאינם מתקיימי' י"ב חודש בשם הראב"ד דלשון אינם מתקיים דנעשין כעפרא וא"כ פני הטבלא קיים היינו שממשו קיים. וכשם דלמאן דמפרש דקאי אמושב התיתורא הכוונה דווקא על קריעה אבל נקב אינו פוסל שהרי נקבים עושים בידים כדי לתפור ואין מקפידין אם הנקב גדול יותר מעובי החוט מזה נראה ג"כ דגם לפי' הנמוק"י והב"י דקאי על עור הבתים אין הנקב בכלל וא"כ נהי דהנקב שע"י חיכוך אפשר דדינו כנקרע מ"מ לדעת הרמב"ם דנראה דמכשיר בנקרע העור העליון אין לפסול מטעם הנ"ל זהו דעתי ועתה אבוא למה שהשיג פר"מ ני' עלי על מ"ש דיש מקום להתיר מצד סתימת הפיטערונג וכתבתי שאפילו לדידן דאנו פוסלין תפילין משני עורות סתימת נקב אינו פוסל דבטל לגבי עיקר והבאתי ראי' ממהרי"ק שורש קכ"ב ומלשון תשובת הר המור וכ' פר"מ ני' שהם לא כוונו לזה ואני אומר הרי הוא דין מפורש באו"ח סי' תקפ"ו סעי' ז' וח' דשופר שניקב ונסתם במינו דכשר וביאר שם הר"ן ומובא בב"י דבטל אצלו ואע"ג דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' אלא וודאי דע"י סתימה לא מקרא ב' שופרות: ה"נ לא מקרי שני עורות דבטל אצלו וא"כ משום שני עורות אין לאסור מיהו עדיין נשאר השגה ג' שהשיג פר"מ ני' עלי ממ"ש בתשובת הר המור סי' א' דחיבורי אדם אינו חיבור ואין לדמות וכן במל"מ פ"יב מטומאת צרעת דין ו' כתב לחלק בזה ותמיהני הרי לא דמיתי ענין לענין אלא בס"ת ותפילין עצמן בקלף שכותבין עליו פסק הרמ"א ביו"ד סימן ר"פ דנהגו להתיר ע"י דבק והוא מירושלמי פ"ק דמגילה דתניא דהלממ"ס דדובקין בדבק וכורכין במטלית ולסה"ת קאי אס"ת ולהרמב"ם קאי אתפילין נמי וניהו דהריב"ש בסי' ל"א החמיר גם בס"ת ולדבריו נוטים דברי הב"ח בתשובה סי' קל"א אבל התשב"ץ ח"ג סי' ר"ז התיר לדבק בס"ת וכ' שגם הריב"ש עצמו הסכים. והריב"ש תמה למה לא הביא הרמב"ם לדין זה דדובקין ולפענ"ד הרמב"ם לשיטתו אזיל דהוא פסק האבעי' דנקרע בין דף לדף לקולא וכ' הב"י הטעם משום דהוי אבעי' בדרבנן. וק"ל אי דין זה דנקרע הוא רק פסול דרבנן איך תני בירושלמי דהלכה לממ"ס הוא דדובקין בדבק הא כל האיסור הוא רק מדרבנן ואיך אפשר שיהי' הלממ"ס על זה ולכך הוכרח הרמב"ם לפרש דברי הירושלמי אתפילין ואתי' כר"י במנחות דף ל"ד ע"כ דצריך לדבק וממיל' אנן דקי"ל כר' יוסי דא"צ לדבק ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה אבל לדינא גם הרמב"ם מודה דדיבוק מועיל כן נרא' לפענ"ד. ולהב"ח שכ' ביו"ד סי' ר"ע דגם להטור קריעה מדרבנן קשה לי מהירושלמי דאמר הלמ"מ. והרא"ש בהלכות ס"ת מפרש כהס' התרומות. ועכ"פ יש הרבה דיעות דמועיל דיבוק. ומה שהשיג מהמרדכי הובא במחהש"ק ריש סימן ל"ג. במרדכי לא נמצא דמיירי שמדבקין אלא שמכניסין הקרעים לפנימה. ואפילו נמצא כן הרי בש"ע י"ד סי' ר"פ מביא דיעות בזה. ובאו"ח סי' תקפ"ו סעי' ח' מביא ב' דיעות לענין דבק אי מועיל. ולכאורה ק"ל על דברי המחבר. דשה בסי' תקפ"ו מביא דיעה הא' בסתם שהוא לפי הכלל אשר בידינו נראית להמחבר לעיקר דאפילו נסדק רובו מועיל דבק ואין בו חשש משום ב' שופרות ולא משום אינו מתקיים ועומד ליקרע. וביו"ד סי' ר"פ לא הביא דעות הפוסקים דבקריעה מועיל דבק ומ"ש קריעה מנסדק. וגם אין סברא לחלק דהתם בשופר הוי רק תשמושי מצוה וכאן תשמושי או קדושה עצמה דלענין שיהא אחד ע"י החיבור אין סברא לחלק בין מצוה לקדושה וצ"ע. ואפשר דבס"ת דבעי' גלילה וזה מושך לכאן וזה לכאן וכמ"ש הרא"ש בה' ס"ת בשם מהר"מ מר"ב. לזה החמיר טפי וא"כ בתפילין נראה דגם להב"י מועיל סתימה בדבק וקלף וכמו"ש בשופר: ועוד. כ' פר"מ ני' השגה ד' דאיכא למימר אפילו למ"ד דדבק הוי סתימה וחיבור היינו קלף בקלף דהוי רך ברך. משא"כ קלף דבתים עם פיטערונג שהוא קשה איכא למימר דאין מתחבר ולא הוי סתימה וגוף הסברא היא ישרה ושורשה בשבת דף נ"ח ריש פרק במה אשה. דרך ברך חיבור טפי מכל מקום התם מיירי במהדק קשה בקשה או ברך ולא מהדק כמו רך ברך אבל בדבק הרך מתדבק בקשה ונעשה אחד. דהרי מטלית ע"ג קלף הוי רך בקשה ובשלמא לפירש הנמוק"י וב"י מבואר כן והתיר במהרי"ק סו' קכ"ב וביו"ד סי' ר"צ התיר בקלף על גבי הגויל ובשופר מועיל סתימה קשה בקשה. נראה מבואר דאין לחלק לדינא בזה ולכך נראה לי בנידון שלנו דנקב לכ"ע שרי ובקריעה לדעת הרמב"ם כשר. ולדעת האוסרין יש לומר דסתימה מועיל וכבר כתבתי שח"ו לא עלתה על דעתו להכשיר מה שפסל מרן הגאון זצ"ל אלא שתור' היא וצריך אני להציע דברי כמ"ש במכתבי הראשון ואחתום בברכה יהי ה' עמו ויאושר כוחו וחילו לתורה ולעבודה דברי ידידו הדו"ש: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה כ"א שיל"ת חוסט עש"ק לס' בשלח תרל"ג לפ"ק החיים והשלום וכ"ט להרב המאוה"ג כש"ת מו"ה חיים צבי ווינקלער ני' אבד"קק ראצפערד יע"א: מכתבו קבלתי זה איזה שבועות ובו נשאלתי ע"ד תפילין שע"י חיכוך נתקלקלו וניקבו הזויות מעור החיצון. אלא שבתוכן יש שם קלף מדובק קיים הסותם הנקב ששמע שהרב הגדול הצדיק מוה' הילל ל"ש. מרעיש על זה ופוסל ולמעלתו נראה דכשרים דלא מצינו בתים שנקבו פסולין אלא בנקרעו מחמת קלקול העור איתא באו"ח סי' ל"ג דפסולין עכ"ל בקצרה הנה אי משום הא לא הי' אפשר להתיר דוודאי לדעת הנמוק"י בה' תפילין שכתב דעור הנתקלקל בין הבתים ב' או ג' פסול משום דסופו למשוך הקרע על פני עור הבתים. מבואר מלשונו דעל פני עור הבתים אפילו בכ"ש פוסל וכן כ' הב"י שם דבעינן שיהא עור הבתים שלמים וכן כ' רמ"א שם דעור פני הבתים בעינן שיהיו שלמים ובספר סת"מ להגאון מוהר"ש קלוגער זצ"ל בסי' ס"ו כ' בפשיטות לאסור וכן העתיק הרב הגדול בעל ספר קסת הסופר בספרו שם וכן ראיתי ושמעתי בימי חורפי לאסור והפ"י בתשובה סי' יו"ד האריך ג"כ לאסור תפילין ש"י הנקרע על פני העור דבעינן פני עור הבתים קיים אפילו לפרש"י ושאר המפורשים שפני הטבלא קיימת היינו עור התיתורא: אמנם אחר העיון נ"ל ללמד זכות על המקילין בזה דלפי הנראה דגוף הדין דנקרע עור פני הבית פוסל תליא ברברבתא דלדיעה השני' בש"ע שם סימן ל"ג דמפרש דקאי על התפירות. ופני הטבלא היינו התיתורא והוא דעת הרמב"ם לדידי' נראה דס"ל דקריעת העור על פני הבית אינו פוסל וראיתי בהגהו' לבושי שרד שהקשה על הש"ע למה לא הביא הרמ"א גם לדיעה שני' דבעינן עור פני הבתים שלמים עיי"ש שתירץ שסמך על סעי' א' ולי הדבר קשה כיון דלרמב"ם אינו מרומז בש"ס דיש שום פסול בקריעה ומנ"ל לומר שפסול ותו דהרי באמת קשה למה פירש הרמב"ם וסייעתו דקאי על התפירות ולא על העור שתהא שלם שכן משמע טפי פשטות לשון הש"ס ואלא וודאי משום דס"ל דאין פסול בקריעה בשלמא תפירות הן הלכה למ"מ ולכך בעינן גם פני טבלא היינו התיתורא קיימת דאל"כ אין קיום לתפירה אבל עור קיים לא מצינו לו הלממ"ס ולא שום מקום בש"ס לפי' הרמב"ם ובאמת הטור סיים גם לפי' הרמב"ם דקאי על התפירות ואפי"ה סיים בנקרע העור פוסל וכ' הב"ח די"ל בין הבתים וקשיא עליו מנ"ל הא ותו ק"ל הרי במנחות ל"א קמבעי בנקרע יריעה בין התיבות או בין דף לדף מאי ופסקו הרמב"ם לקולא ודין זה דנקרע היריעה נראה אע"ג דאתמר בס"ת ה"ה בתפילין דהרי קיי"ל דקדושת ס"ת חמירא מקדושת תפילין ועוד תנן בפ"ק דמגילה אין בין ספרים, לתפילין ומזוזות וכו' וכן מצאתי שכ' הפ"ת בסי' ר"פ בשם ס' חמודי דניאל וקדושת עור הבתים ס"ל להרז"ה בפ"ק דסוכה דף ט' דקילי מקלף ס"ת ותפילין הנכתב עליהם ודעת רמב"ן שם במלחמות דדינם שוה לענין עיבוד לשמה כיון דשינין כתובים בהם עכ"פ לא חמירא מקלף דס"ת וא"כ כיון דבקלף דס"ת פסק הרמב"ם דאם נקרע בין תיבה לתיבה או בין דף לדף להקל. א"כ נהי דעור הבתים דשינין שבו הוי כמו הכתב בס"ת מ"מ אם נקרע שלא במקום השיני"ן נראה דלא גרע מבין דף לדף או מבין תיבה לתיבה וכיון דפסק שם להקל לכך לא מצי לפרש כאן לענין יריעות העור דכיון דבס"ת כשר קו"ח בעור הבתים דוודאי כשר לכך פי' בתפירות וא"כ הטור לשיטתו דפסק בסי ר"פ ביו"ד דהאבעי' להחמיר לכך ה"נ פסק להחמיר לענין קריעה ובזה מיושב נמי לשון הרמ"א דבש"ע יו"ד סי' ר"פ בש"ך סק"ד מבואר דדעת ש"ע נוטה להקל בדעת הרמב"ם. ולכך גם כאן לא כתב דלדעת שיטת הרמב"ם דקאי בתפירות יש פסול בקריעת עור פני הבתים כן נראה לפענ"ד נכון בעזה"י דהרי הב"י כתב שם טעמא דהרמב"ם דפסק לקולא הוא משום דגוף הדין דקריעה פוסל בעור וקלף דס"ת הוא דרבנן וא"כ נראה דה"ה בתפילין כן נראה לפי ענ"ד בכוונת הש"ע אליבא דהרמב"ם ומכל מקום לפי הנראה לדיעה הראשונה שהוא העיקר פוסל קריעה