מהר"ם שיק אורח חיים רח

תשובה רצ"ח עוד להנ"ל מעלתו הקשה על דברי החינוך מצוה ק' שכ' המפרק חיבור חושן מן האפוד בשעת עבודה לוקה מלאו זה. ותמה עליו דשעת עבודה מאן דכר שמי' בקרא דלא יזח. ועוד דבמכות דף כ"ב ע"א פריך ולחשוב נמי דבשעת חרישה עבר משום לא יזח. ואי ס"ד דבשעת עבודה בעי' בשעת חרישה. איך הוי שייך עבודה עכ"ל. ובאמת דברי החינוך תמוהין. דבכל מוני המצות שראיתי לא כ' שום אחד כדבריו והנראה לפי ענ"ד לאחר העיון לישב. דבשורש לאו זה פליגו בכוונתו הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש סובר המפרק החושן מן האפוד דרך השחתה עובר בלאו זה ולאו דווקא שלא יזח מחשב האפוד אשר הוא דבוק בו. ע"י הרכיסה מטבעותיו לטבעות חשב האפוד אלא סובר דעיקר האיסור דלא יזח נמי למעלה: דמודבק החושן בשרשרות בכתפי האפוד דרך השחתה. וטעמו דסובר. דלא יזח הוי כמו לא יסח. כמ"ש הרמב"ן. וא"כ כוונתו לאסור נתיצה: ונתיקה דרך קלקול ככוונת לשון יסח ועיקר האיסור על המפרק ונותץ: אמנם החינוך נראה דסובר דיזח הוא משורש זחח כמ"ש הרד"ק וביאורו שלא יגבה החושן מן חשב האפוד שע"י הרכיסה בפתיליו. הוא מודבק אבל כשאינו מודבק. הוא מוגבה ממנו. וזה אסרה התורה ולא יזח. היינו מלשון משרבו זחיחי הלב וכו' ולפי"ז עיקר האיסור על המלובש בו ואינו מודבק הוא עובר. דפשוט אם מפרק ורוצה לחלוץ החושן והאפוד דשרי. דאל"כ האיך הי' חולץ וע"כ דשרי לפרק ואיסורו רק שלא יהא מלובש כשהוא מפורק ועכ"פ נראה אפילו אם מפרק שלא ע"מ לחלוץ אינו לוקה המפרק. דהוי ה"ס דשמא יחלוץ. וע"כ עיקר המלקות. הוא על המלובש בו בלא רכיסה: וזה למדתי. מדברי הריטב"א. במכות דף כ"ב ע"א. שכ' דקושית הש"ס שם הוא רק לר"ח דמתני' דכל זמן שהוא מלובש עובר ע"ש. ומדלא מפרש דבשעת חרישה ניתק הרכיסה של כה"ג כשם דפריך שם בכה"ג שמחק השם ואינך. וע"כ דסובר דבשעת הפירוק אינו לוקה. ועיקר האיסור הוא כשהוא מלובש בו ועפ"י האמור נראה דזה כוונת החינוך הנ"ל. דסובר כנ"ל. דהמפרק א"א לחייבו דהוי התראת ספק רק המלובש. וע"ז כתב דשפיר משכחת לה דהמפרק אפילו אחר לוקה מלאו זה כגון שמפרק בשעת עבודה שא"א לחולצן ועובר המפרק מלבד האיסור שעובר המלובש בהן. דאז לא הוי התראת ספק. שע"כ יעבור המלובש. כן נראה לפי ענ"ד כוונתו נכון: ועוד. הי' אפשר לומר בכוונתו ע"ד הנ"ל דהנה לפי האמור דהמלובש עובר והרמב"ם סוף הלכות כלאים פסק. דכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים. וא"כ י"ל דשלא בשעת עבודה אם נתפרק לו הרכיסה א"א להלקותו משום לא יזח דכבר עובר משום כלאים. ואין איסור חע"א ונהי דאיסור לא יזח הוי מוסיף דהרי מוסיף דאפילו בשעת עבודה אסור מ"מ יש לדון לפי מ"ש התמים דעים. סוף פסחים דאם אוסר בפסח עצמו מצה. לא חשיב כולל דהרי התחיל באיסור עיי"ש. והובא בח"י באור"ח סי' תפ"ה. וא"כ יש לדון דה"ה לענין מוסיף הנ"ל. אמנם בהיפוך כשנתפרק בשעת עבודה. עובר אפילו שלא בשעת עבודה ואפי"ה עובר נמי משום כלאים. דהרי זה הוא עובר משום אבנט דהוי כלאים. וא"כ לפי"ז הי' אפשר לומר בכוונת החינוך הנ"ל דהמפרק בשעת עבודה היינו דבשעת עבודה אם נתפרק אז עובר אח"כ. אפילו שלא בשעת עבודה ולוקה מלאו זה אבל אם שלא בשעת עבודה נתפרק אינו לוקה מלאו זה דכבר חייב מלקות. משום לאו דכלאים. וזה הי' מדוקדק בלשון החינוך. מ"מ מסוף דבריו שכ' שאפי' אשה עוברת מוכח כתי' הראשון ומכל מקום א"ש: תשובה רצ"ט עוד להרב הגדול הנ"ל: מה שהעיר מעלתו עוד על דברי הרמב"ם בפ"ט מכלי המקדש שכ' הק"י והובא במל"מ שם דבמעיל הקורע עובר אפי' אם קורע ע"מ לתקן אבל בשאר בגדי כהונה אינו עובר. אא"כ קורע בדרך השחתה ומקרא דלא תעשון כן לה' וכו' והקשה מעלתו נ"י א"כ תיקשה ביומא דף ע"ב. דאמרינן המקרע בגדי כהונה לוקה. משום לא יקרע וקשה אי לתקן. הא דווקא במעיל הדין כן. ואיך נקט כל בגדי כהונה, ואי בדרך השחתה. הא מלא תעשו נפקא ואיך אמר מלא יקרע. ונראה בעזהי"ת לישב. דהנה מרן הגאון זצ"ל בחת"ס סי' רס"ד. הביא ג"כ להקשות ל"ל לא יקרע ת"ל מלא תעשון וע"כ הוכיח דבא לאסור אפילו בקורע ע"מ לתקן: מיהו קושיא זו קשה רק לת"ק בספרי דפרשת ראה. ורמז עלה מרן הגאון זצ"ל שם בתשובה הנ"ל ועיין ברא"ם כפ' ראה. וברמב"ן שם ומבואר שם דר"י פליג. וסובר דהלאו דלא תעשון. לא קאי רק למוחק ולא לנותץ וא"כ לפי"ז אצטרך לא יקרע ואפילו לקורע ע"ד השחתה ומינה ילפינן לעלמא דהנה צריך ביאור. למה לא ילפינן מן מעיל לשאר בגדי כהונה. לדעת הק"י הנ"ל וצ"ל דסובר דמעיל חידוש הוא. כיון דאפילו שם מותר למחוק כדי לתקן עיין ביו"ד סי' רע"ו בב"י. ומחידוש לא ילפינן אבל אי אתא קרא ע"ד השחתה שפיר איכא למילף מיני' דמעיל אפילו לשאר בגדים: ועפי"ז נראה לישב דהש"ס נקט המקרע בגדי כהונה ולא נקט הקורע בגדי כהונה כלשון הרמב"ם שם ונראה דזה חילוק בין קורע למקרע דמקרע הוא בבנין הכבד. וקורע בקל והחילוק שלח לשילח הוא דבבנין הכבד. מורה על חוזק הפעולה והתמדתה ושילח היינו שלוח שאינו חוזר משא"כ שלח היינו אפילו שילוח החוזר וא"כ גם קורע אפשר ע"מ לתקן ולתפור משא"כ מקרע היינו שיהא נשאר קרוע ולא יחזור והיינו דהש"ס נקט המקרע בג"כ דהיינו שלא ע"מ לתקן אלא בדרך השחתה. וע"כ הש"ס סובר שם כתנא דר"י דלא יליף מלא תעשון לאו לנותץ ולקורע ואצטרך זה למילף מלא יקרע. וילפינן שפיר ממעיל לשאר בג"כ דאינו חידוש. אבל לדינא פסק הרמב"ם כש"ס דזבחים דף צ"ה וכמ"ש הק"י הובא במל"מ בפ"ח דמעש"ק דין כ' דנקט שם מעיל דווקא והכי קיי"ל כת"ק דר"י בספרי דלאו דלא תעשון קאי ג"כ לנותץ ולקורע וע"כ דלא יקרע דמעיל היינו לתקן והוי חידוש ולא ילפינן מיני' אבל ביומא סובר כר"י ואצטרך לא יקרע אפילו בקורע להשחתה, וילפינן מיני' למקום אחר וכ"ש לבגדי כהונה ושפיר קאמר דלוקה משום לא יקרע וא"ש הכל בעזהי"ת ותו לא מידי כעת ואחתום בברכה ידידו הדור"ש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה שי"ן בעוהי"ת חוסט אלול תרכ"ד לפ"ק: כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר ידידי מחו' הרב המאוה"ג המופלג החרוץ מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י האבדק"ק קאטה: מכתבו קבלתי. ומה שהקשה על הפייטן בר"ה דאמר בר"ה יכתבון וביום צ"כ יחתמון. כמאן אזל דלר' כרוספדאי הרי ס"ל דצדיקים ורשעים נכתבים ונחתמים בר"ה. ובינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ זכו נכתבים לחיים וכו' ואיך אמר שהכתיבה בר"ה והחתימה ביוה"כ דבצדיקים ורשעים הכל בר"ה ובבינונים הכל ביוה"כ ואי ס"ל להפייט כמ"ד דהכל נידן בר"ה וגז"ד ביוה"כ דהיינו החתימה א"כ למה אנו אומרים כל עשרת ימ"ת. עד נעילה כתבינו הוי לן לומר מר"ה ואילך חתמינו ולפי ענ"ד מבואר בפוסקים ובספרים. שכל אלו העשרה ימים הם ימי דין ובצדיקים וברשעים נגמר הדין מר"ה ובינוני' מתחיל מר"ה אם זכו בר"ה. נכתבים בר"ה ואם זכו ביום ב' נכתבי' ביום ב' וכן עד יוה"כ. אמנם אע"ג דזכו ועשו תשובה ומצות ומעשים טובים אפי"ה לא זכו בזה דיהי' אז גם כן החתימה היינו הגמר דין. מ"מ כיון דהי' בינוני. לא זכה עי"ז להיות נחתם מיד. אלא צריך לשהות גמ"ד עד יוה"כ לעת ערב בעת נעילת שער וכ"כ המהרש"א בחידושי אגדות בר"ה: (ועיין. בס"פ מצות חלוצה דפריך על קרא דרשום בכתב אמת קרו לי' רשום וקרו כתב אמת. ומשני כחן קודם שבועה כאן לאחר שבועה ובירושלמי מובא שם בע"י תי' כאן קודם גז"ד כחן לאחר גז"ד וזה תליא בפלוגת'. בר"ה דף י"א. חי גם לאחר גז"ד אפשר שיקרע וש"ס דידן ס"ל דיפה צעקה לאדם אפילו לאחר גז"ד עכ"פ מבואר דגם החתימה מקרי כתובה. וכעין דס ל לר"מ. וכתב לה דקרא היינו חתימה) וכיון דבינינים יש להם זמן להתחלת דין דמקרי כאן כתיבה מר"ה עד יוה"כ בסופו נראה דעל זה כיון הפייטן ועיין בפ' צו בקרא ויקרא ח' פל"ב והנותר בבשר ובלחם ביארו המפורשים דהב' של תי' בבשר כמו מ' כאלו כתיב מבשר ומלחם וא"כ ה"נ הכוונה בר"ה יכתבון. היינו מר"ה יכתבון. עד יוה"כ ואז יחתמון בסופו. לעת נעילת שער. ולכך מתפללין כל אלו הזמנים על כתיבה וא"ש: אמנם נראה דגם בצדיקים. שייך להתפלל כתבינו כל העשי"ת דהרי פסק הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה. דהעולם נידון לפי רובו וא"כ נהי דליחידים נגמר הדין בר"ה מ"מ אם המדינה בינוני הוא תלוי ועומדת עד יוה"כ. בדבר התלוי בכלל המדינה. וכיון דהכל תלוי עד יוה"כ. גם היחיד בכמה דברים חייו תלויים בכלל דאדם מדיניי. וחיותו ומזונותיו וצרכיו הכל מעורבים עם אחרים ונהי שלהצדיקים הקב"ה ברעב פדאם ממות. מ"מ הוא באופן אחר אם תזכה המדינה. מאם ח"ו לא תזכה. וא"כ גם צרכיו תלויים עד גמר דין ביוה"כ לעת נעילה שעד אותו השעה הקב"ה מצפה לשבים: ועפי"ז אפשר לישב עוד לשון הפייט הנ"ל. דלעולם הפייטן אזיל בשיטת ר' כרוספדאי וקאי אפילו על הצדיקים והיינו