מהר"ם שיק אורח חיים רה

תשובה רצ"ב יתענג על רוב שלום. הרב הגאון המפורסם. ערוגת הבושם. כש"ת מוה' יהודא אסאד נ"י אבדק"ק סעמניטץ יע"א: מכתבו קבלתי מגילה עפה העמיק הרחיב. ושורש הדברים נחלקו לג' ענינים א' בא לישב את הקושיא אשר הקשיתי והעיר כן במקצת בס' מעין חכמה אי נימא דהר"ן סובר כדעת הרמב"ם ברפ"א דתענית דתקיעה בעת צרה הוא מ"ע דאוריית' א"כ מאי פריך בגמרא. בתענית דף י"ד שופרות בשבת מי שרי. ואמאי לא. הרי עיקר איסור שופר בשבת משום שמא יעבירנו. וכ' הר"ן רפ"ד דסוכה. דהיכא דבקיעו בקביעי דירחא. דהיינו היכא דהמצוה וודאי נעשית לא גזרו שמא יעבירנו. וא"כ ה"נ הרי המצוה וודאי נעשית ולא גזרו וכ' מעכ"ת ב' פנים. א' דקושית הש"ס על ר"י דאמר לעזרה מותר. ואי מתריעין דת"ק בשופר. גם מתריעין דר"י בשופר ולעזרה בשופר למה שרי כמ"ש הב"ח להשיג על הב"י בססי' תקע"ו כיון דאפשר בפה עיי"ש. ולא אדע איך עלה בלבו לפרש כן. דנהי דהב"ח הקשה על הב"י מנ"ל. אבל לא עלה על דעתו להקשות באמת מי איכא דשרי דהרי רב"ח עצמו פי' דברי ר"י דמתיר דהרי כל המקדים להציל בנפשות אפילו אם מתקן עמו דבר מותר. ומ"ש מעלתו נ"י עוד דהתם משום דחשבי' לי' כוודאי מעביר ד' אמות משום בהלה וטרדה. ולכך אפילו היכא דבקיאי בקביע' דירחא גזרו. דאל"כ הרי מצוה לתקוע על הכהנים. ובעלמא אמרינן כהנים זריזין הם ואני לא אדע. וכי סתם עיירות הן רשות הרבים אדרבה סתם מבואות העיר אינם רה"ר וכ"ש לר"י דסובר בעירובין דף צ"ה ע"א ב' מחיצות דאוריית' וסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר' יהודא וא"כ מנ"ל למקשן להקשות שופרות בשבת מי שרי וגם הא דכתב דתקיעות הוא מצות הכהנים לא אדע מנ"ל נהי שכ' הטורי אבן בר"ה דף כ"ו. והחינוך כ' כן לענין חצוצרות דקרבנות. ובפ"ג דתפנית אמרו הריעו בני אהרן הריעו. והראי' ממלחמת מדין דחצוצרו' התרועה ביד פינחס. מ"מ נראה. דהיינו דכל צורכי העבודה נעשה ע"י הכהנים. וה"ה כאן להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לעולם נבחרו הכהנים לזה מכ"ש תרועה על התפילה. שהיא במקום עבודה מכל מקום למ"ד. דמצות תקיעה אפילו על צרת יחידים. וא"כ אם מי שהוא בצרה אינו כהן. איך יכול כהן לתקוע דמי שאינו מחוייב. אינו מוציא אחרים ידי חובתן: באמת הרמב"ם כ' רפ"א מתענית דדווקא צרת ציבור דכתיב הצורר אתכם וזה דלא כמאן בספרי דלישנא של הרמב"ם נראה. שהוא כרע"ק בספרי. ולדידי' אפילו אשה המקשה לילד. עכ"פ אפילו על צרת יחיד תוקעין ואיך נאמר דמצוה על הכהנים. ובאמת גוף הגזירה שמא יעבירנה בזה"ז קשה לפי מ"ש במג"א בסי' ש"ג סעי"ח דהשתא אין איסור לצאת בתכשיטין הואיל ואין לנו רה"ר לא גזרו. א"כ למה אסור שופר ומגילה אפילו בזה"ז מיהו באמת לא דמי. דוודאי שופר ומגילה שנאסר במנין. אפילו נתבטל הטעם מ"מ לא נתבטלה התקנה הואיל ואסרו לגמרי אפילו בבית ובחצר משא"כ שם. ודבריו ברור מללו דלמ"ד בחצר שאינה מעורבת לא גזרו. ה"נ לא אסרו בכרמלי' בזה"ז. ואינו בכלל דבר שנאסר במנין. דהרי גם מעיקרא התירו בחצר והשתא הכל כחצר. עכ"פ עיקר הטעם משום דנאסר במנין. צריך מנין אחר להתירו. ובגוף הקושיא שהבאתי בחידושי למנין המצות הנ"ל. דמאי פריך בתענית י"ד. דנגזור שמא יעבירנו. הא להר"ן פרק ד' דסוכה לא גזרו במצוה וודאי נראה דעיקר קשיא דקשי' לי' דהתם תנן על אלו מתריעין דהיינו אחרים שאינם באותה צרה. מתריעין עליהן ועליהן אינו מצוה לתקוע דדווקא על הנתונים בצרה. כדכתיב בקרא על הצר הצורר אתכם אבל הסמוכין אליהם נהי דצריכין להשתתף עמהן. אדרבה אמרינן בפ"ג מ"ג דסביבותיהם מתענין ולא מתריעות ואפילו לרע"ק דאמר מתריעות ולא מתענות מוכח דס"ל דלאו דאוריית' הוא. כמבואר בירושלמי המובא בתוי"ט שם ד"ה מתענות וכו'. דרע"ק מדמה זה לראש השנה עיי"ש ואי דאוריית' הוא מקרא מלא נאמר. וכן מבואר מלישנ' דקרא על הצר הצורר אתכם וכאן אמרו על אלו מתריעין וקאי גם על סביבותיה כדמוכח מלישנ' ועל זה פריך שופרות בשבת מי שרי דהיינו אפילו ס"ל לת"ק כרע"ק דסביבותיה מתריעין אבל בשבת לא. ולכך שפיר הכריחו דמתריעין היינו בפה:. והנה הב"י בססי' תקע"ו הקשה על הטור דכ' דרמב"ם ורש"י פליגו ולרש"י אפילו להתפלל אסור. ולהרמב"ם שרי והב"י תמה הרמב"ם פסק כת"ק: ורש"י קאמר לר"י ולפי ענ"ד סובר הטור דוודאי כ"ע פסקו כר' יוסי. אלא דהרמב"ם מפרש מאי דמתרן שם בתענית דף י"ד תנאי הוא אין הפירוש כפרש"י. דתנאי הוא. היינו תנא דלעיל דשייר מיני פרעניות וא"כ משונה האי תנאי היא אלא הרמב"ם סובר תנאי הוא הפי' כמו בכ"מ דת"ק ור"י הוא דפליגו בזה דת"ק סובר התרעה בפה מקרי התרעה. ולכך קאמר סתמא מתריעין. אבל ר"י סובר דבפה לא מקרי התרעה אלא בשופר מקרי התרעה. ולכך אמר רק מתריעין לעזרה. דע"ז מותר אפילו התרעה בשופר וכמו שפסק הרמב"ם אבל לא לצעקה אן מתריעין דצעקה לא מקרי התרעה ובשופר אסור ופסק הרמב"ם כוותי' דר"י. וזה נראה לפי ענ"ד נכון. וברור בכוונת הרמב"ם שמפרש כן פלוגתא דת"ק ור"י וממיל' מוכח דלא ס"ל כפרש"י דמפרש דלר"י דבא לחדש לן דין חדש. דאסור להתפלל על החולה בשבת. ומיושב היטב קושית הב"י והב"ח: והנה מעכ"ת נ"י תי' במכתבו את אשר הערתי והקשיתי במכתבי הראשון על רש"י דסובר לפרש דר"י אוסר תפילה הא ר"י עצמו סובר בפ"ק דשבת דף י"ב ע"ב דהמבקר את החולה. אומר המקום ירחם עליך בתוך שאר ח"י ותו הקשיתי. דאינו מובן טעמו של רש"י בתענית דף י"ד שם דקאמר דלכך אוסר ר"י משום דאין אנו בטוחים כל כך שיועיל תפלתינו. וקשה הא ספק פ"נ דוחה שבת ותי' מעלתו נ"י. דהא דמפרש רש"י לר"י: דאוסר תפלה דווקא דרך צעקה ולא קשה. דרש"י מודה לל"א שהביא רש"י וזה אפשר נכון. ועל קו' שני כ' כיון דאינו מועיל תפלה רק דרך השגחה. לא התירו. לא דמי לשאר רפואות ולכאורה זה סתי' לתי' שתי' לקושיא ראשונה דזה פשוט דגם תפלה בלחש. בלא צעקה אסור בשבת דהרי איתא בירושלמי הובא בטור או"ח סי' קפ"א דשאל בירושלמי מאי לומר רועינו זונינו ומשני טופס ברכות כך הוא ולולא כן אסור אע"ג דאינו צועק בבהמ"ז ויעויין במג"א סי' רפ"ח ס"ק י"א. וא"כ הא דהותר כאן ר"י לחולה היינו משום פק"נ ולמה הא מידי דתלי' בהשגחה לא התירו: ובאמת בלא"ה גוף הסברא. דמידי דתלי' בהשגחה לא מקרי רפואה נהי שגם אני רמזתי כן במכתבי הראשון וכעין שכ' הרמב"ם בפי' המשנה. ביומא דף פ"ג. לענין מאכילין מחצר הכבוד ואדרבה כאן עדיפ' די"ל הלוא אמרו חכז"ל בתענית דף דמיום קבלת תענית ומצוה נתבטל הגזירה. וא"כ גם כאן שמירת שבת יכולה היא שתרחם. ותגרום כאלו התפלל וצעק זה מובן שפיר אבל לחלק בין אם הוא מועיל וודאי ללא מועיל בוודאי. אין לזה הבנה. ולכך נראה לפי ענ"ד דיש לישב הדבר על דרך זה דהנה אסור לעשות המצוה. ע"מ לקבל פרס. ובס' החינוך במצוה תכ"ד כולל איסור זה בכלל לאו דלא תנסו את ה'. ולכאורה קשה. א"כ תפלה שהוא מ"ע לדעת הרמב"ם ולכל הפחות בעת צרה לכ"ע הא הוא ע"מ לקבל פרס. וכדי שישלים לו השי"ת בקשתו והיכא משכחת לה וצ"ל שזה עצמה מעלת התפילה וכמ"ש החינוך שם הא דשרי לנסות וליתן מעשר ע"מ שיתעשר. הואיל שבוודאי יבוא ולא יעכב שום דבר. וה"נ תפילה באמת יפה צעקה לאדם וקרוב ה' לכל קוראיו באמת וברית כרותה שאינה חוזרת ריקם אמנם זה תינח בצדיק גמור. אבל באינך מאי איכ"ל וצ"ל כמו שכ' החינוך שם לענין האומר סלע לצדקה בשביל שיחי' בני דשרי דווקא כשגומר הנותן ליתן בין יחי' ובין לא יחי' וה"נ צריך להעמיד עצמו בתפלה לפני ה' הוחיל וזה רצונו ומצותו בין יועיל וכו'. שאפילו לא יועיל מ"מ לעשות רצונו הוא חפץ. והנה כמנחות דף ס"ד ע"א פליגו לענין פ"ב אי אזלינן בתר מחשבה או בתר מעשה. ונהי דקי"ל כמ"ד דאזלינן בתר מעשה. ואפילו אי לא היתה כוונתו לפ"נ פטור אי עשה הצלה. מ"מ הא כל פטור. הוא פטור אבל אסור וא"כ א"ש כוונת רש"י וגם כוונת הה"מ שכ' בפ"ב דשבת טעם הזה גם על תקיעת חצוצרות דלא הותר בשבת הוא משום דאינו בטוח שיועיל. וא"כ צריך הוא לעשות שלא לשם פ"נ. אלא משום מצות הבורא דאל"כ הוי לי' נסיון. וכיון דאין עושה כוונת ההצלה ולפ"נ. ולכך אסור בשבת. כן נראה לפי ענ"ד נכון אמנם הקושיא דר"י אדר"י אינו מיושב בזה. ואפשר לדחוק עפ"י מה שכ' המג"א בסי' רפ"ח ס"קיא דווקא במתפלל על חולי אסור א"כ אפשר לשון ה' ירחם עליך. שאינו מבואר שמתפלל על חולי אינו בכלל איסור בקשות על חולה. מ"מ מכל הנ"ל יש ראי' לפירוש הרמב"ם בדר"י ושפיר פסק הטור כוותי' כן נראה לפי ענ"ד. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רצ"ג יצו ה' את הברכה וכו' להרב המופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון בקי בחדרי תורה כש"ת מוה' יעקב שלום נ"י היושב בשבת תחכמוני בק"ק טאפלטשון יע"א: מכתבו הנעים קבלתי בסוכות העבר ושמחתי וכו' וע"ד תורה אשר בא להעיר על מ"ש הא"ר בשם מהרי"ל סוסי' תקפ"א דבהולך לביה"ק ומשתטח על קברי צדיקים לא ישים מגמתו להתפלל