מהר"ם שיק אורח חיים רד

והגין בהברואים ותפילין וציצית כשאר ת"ב דאין בזה משום סכנה ולא משום ביעותותא: אמנם אם אין עשרה שהתענו הדין לענין קריאת ויחל. כ' מרן זצ"ל בסי' קנ"ז. דצריך עיון ובסי' תקס"ו ובאחרונים לא נראה כן מיהו באמת מרן זצ"ל לא כתב אלא לענין קריאת ויחל אבל לענין אמירת ענינו בין גואל לרופא לא אמר דהרי גוף הסברא הובא בב"י סי' תקס"ה בשם הכלבו. ובש"ע שם סי' תקס"ה. סעי' ג' ואפי"ה ס"ל דאין רשאין לומר אלא ביום צום התענית ורמ"א כ'. שהמנהג שלא לומר כלל. א"כ מבואר דגם בת"ב אין אומרים משום חשש בולמוס אפילו בלשון התענית הזה וא"כ לפי המנהג. אם לא התענו עשרה אין לומר אפילו בשומע תפלה ביום צום התענית אלא שבס' ברכ"י הביא בשם תשובת מהר"מ חביב דאפילו יש ו' או ז' שהתענו יכולים לקבוע ברכה ותשובה זו אינה בידי וקשה להבין ועיין בטור בשם הרא"ש שכ' דכאן אין נפ"מ בז' וא"כ ממנ"פ אי ס"ל כדברי מרן זצ"ל. שגם האינם מתענים מחוייבים באותה ברכה. דהיום הוא שנתחייב בברכה זו. א"כ אפילו כלם לא התענו ואי ס"ל דהיום אינו מחייב אלא שהציבור הם קובעין ברכה זו. א"כ ליבעי עשרה כמו שכ' הטור וצריך לומר דבוודאי ס"ל דהיום הוא שנתחייב אך כיון דהציבור לא התענו: ועשו אותו כיומא דעלמא בטלו חיובא דיומא. ואי אפשר להם לומר: יום צום תעניתינו אלא א"כ יש רוב מעשרה המתענים וכיון דרובא מהנקראים ציבור התענו הוי ככל הציבור דרובא ככולו ושאר חיובא דיומא: ולכאורה נראה ראי' לדבריו דהרי בסי' תקס"ה. איתא אפילו אם חיישינן שמא יאחזנו בולמוס מ"מ שליח ציבור אומר. דמ"מ ישאר מהקהל מתענים. וקשה אמאי בציבור שהם רק עשרה. למה יאמר הש"צ למנהגינו שביחיד חיישינן שמא יאחזנו בולמוס. אבל אי אמרינן כדברי הברכ"י י"ל ממנ"פ. אי מיירי שהם קבעו לעצמם ת"צ כיון דהם ידעו בנפשייהו ועכר"ח אמודי הוא דאמדו נפשייהו והרי קי"ל אפילו יחיד דאמיד נפשי' שיוכל להתענות. אומר ענינו ואי מיירי בא' מד' צומות דמוטל החיוב עליהן להתענות שוב איכ"ל דסגי בכה"ג כשישארו ו' או ז' ועכ"פ באמירת ענינו: נראה דווקא ביש ו' או ז' שהתענו כדין יוכלו לומר ענינו בין גואל לרופא. אבל אם אין כאן כמנין זה. לא יאמרו למנהגינו אפילו בשומע תפלה. אפילו בלשון יום התענית הזה. כמו שאין היחיד אומר בשחרית. וכל זה לענין תפלת ענינו אבל לענין קריאת ויחל. אפשר דאכתי איכ"ל כספיקו של מרן זצ"ל. ולכאורה יש להביא ראי' מלשון הש"ע בסי' תקס"ו דבסעי' ב' כ' גם לענין ויחל ובסעי' ג' לענין עשרה לא הביא כלל קריאה. ואפשר משום דלענין קריאה. י"ל כצ"ע דמרן זצ"ל: מיהו נראה לפי מנהגינו. דיחיד אפילו בת"ב. אינו אומר בשומע תפלה אפילו בלשון יום התענית. משום חשש בולמוס וע"כ דס"ל דאם אינו מתענה אפילו באונס אפילו בט"ב לא מקרי תעני' וא"כ לדידן בכה"ג. אין קורין ויחל במקום שאין אומרים ענינו. אמנם נראה אם אכלו פחות מכשיעור ושהו בנתיים כשיעור שכתב המג"א בסי' תקס"ח ס"קב דלא איבד וכו'. וכן הסכים בא"ר שם. אלא שהביא דעת האומרים. דבשתי' אין השיעור בכמלוא לוגמיו ובס' ברכ"י הסכים ג"כ כהמג"א ולכאורה קשה הא מדרבנן הוי ח"ש ככולו. וא"כ מדרבנן לא התענה והרי צריך להתענית מדרבנן מיהו כבר ביאר הריב"ש בסי' רפ"ז דנהי דבשעת אכילת הח"ש עשה איסור מ"מ תענית ביתובי דעתי' תליא. וכיון דלא מיתבא דעתי'. הרי התענה. וא"כ נראה דבכה"ג. שפיר יוכלו להתפלל תפלת תענית ולקרוא ויחל אם יש עשרה שנזהרו בזה. כן נראה לפי ענ"ד והכלל שאע"ג שבוודאי שבמקום חשש שום סכנה לא גזרו רבנן. וכמו שביארתי הכל למעלה. מ"מ אין ראוי להכריז כזה. אף שהוא מותר אבל ההכרזה אינה ראוי' עיין במג"א סי' קי"ד ס"קה וק"ל וממיל' יתפרסם הדבר. דחברא חברא אית לי' וה' ישלח דברו במהרה וירפא את כל חולי ישראל ויעצור המשחית. וירחם ויגן ויושיע לעמו מהרה יהי ה' עמו. ותחז בציון עינינו בכי"א. דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה רצ"א אחד נדר בשעה שנפל בנו לחולי שאם יצילו השי"ת ויבריאו יתענה ג' שנים. בכל שבוע ושבוע יום ה' ומחמת חולשת עינים הדבר קשה לו. וגם ירא הוא ממכשול ונשאלה השאלה אי רשאי להתיר לו כיון שנדר בעת צרה. וקי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ה בהג"הה דאין מתירין נדר שנדר בעת צרה הנה בנידון הנ"ל שלא נתקיימה נדרו שמת הבן מתוך חליו. פשוט דא"צ התרה. כיון דלא נתקיים התנאי בטל הנדר כדאית' שם סי' רל"ב סעי' י"ט. ובכה"ג לא בעי' כפילות התנאי. דהרי באיסורא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא אפילו בנדר דאית בי' נמי ממונא מתסר חפצא כמ"ש הר"ן בפ"ב דנדרים מ"מ לא בעי' דיני תנאים כמבואר במפורשים הטעם כיון דנדר רק דיבור הוא אתי דיבור דתנאי. ומבטל דבור הנדר ומועיל. ועוד כ' הרמ"א ביו"ד סי' ר"כ סט"ו. דתנאי לא הוי פחות מכוונת הלב ובעינן בנדר פיו ולבו שווין. ולכך לא בעי' דיני דתנאי עיי"ש דשם מבואר. דבנדר אם יחי' ומת אין צריך התרה כלל. וא"כ ה"ה בנידון שלנו. ואפילו אם לא פירש: אלא סתם דאז צריך להתענות אפילו מת כדאית' שם ברמ"א. אפילו אמרינן כן שוב לא הי' נדרו משום נדר בעת צרה. לפי דעת מהר"ל ב"ח סי' ג' המובא בפ"ת שם. שכ' בנדר בלי שום תנאי אין בו משום נדר בעת צרה והוא כדעת ס' בנימין זאב המובא ברמ"א בתשובה סי' ק"ג והסכים עמו מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' יוד דטעמ' דהוי כנודר לחברו שעשה לו טובה. ומהר"ל ב"ח מיירי שלא נתמלא בקשתו כנידון הנ"ל. וא"כ לא שייך טעמי' דבנימין זאב הנ"ל, וא"כ טעמו ונימוקו עמו באמת בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' פ"א כ' באחד שנדר לאשתו בעת חולי' שיניח ללמוד מנין עבורה דהוי כנדר בעת צרה, ע"כ פליג על מהר"ל ב"ח הנ"ל וכ"כ בפ"ת ססי' רל"ב ומסתבר כמהר"ל ב"ח: וכל זה בלא נתמלא בקשתו בתנאי שלו. אמנם אפילו נתמלא התנאי נראה דמועיל התרה בירא ממכשול. או משום חולשת עינים וכמו שכ' הרמ"א בתשובה סי' ק"ג. גבי היכא דירא ממכשול אלא אפילו אינו ירא ממכשול אלא דאית לי' חולשת או כאב עינים דתענית קשה לו כדאית' באו"ח ריש הלכות מגילה. בכה"ג נראה נמי דיכולין להתיר לו דתענית הוי רק מצוה. אי מצי לצעורי ופשי'. אבל אם לא מצי לצעורי נפשי' מקרי חוטא כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מדיעות דין א' וביאר כן באריכות. בס' סדר למשנה שם. וא"כ הוי שוב כדבר מצוה דפסק הרמ"א שם ביו"ד דרשאין להתיר והסכים מרן זצ"ל בתשובה סי' ר"כ עמו. ואין כל התעניתים מצוה. ובסברא ישבתי דברי הש"ע באו"ח סי' תקס"ב סעי' י"ג. דפסק בשם יש מי שאומר ג' חילוקים בנודר תענית באסמכת' אם יהי' כן אם הוא בדבר הרשות הוי אסמכת'. ואם הוא דבר מצוה הנדר חל ואם הוא נדר בעת צרה אפילו באם מהני ולא מקרי אסמכת' והמג"א שם ס"קיו הקשה הא קי"ל דצדקה הוי נדר. אפילו באומר אסמכת' ותענית קי"ל דהוי כצדקה וא"כ אפילו לדבר הרשות יהא מועיל עיי"ש ע ומרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רמ"ב יישב היטב עיי"ש: ואני, אמרתי לישב עפ"י דברי הרמב"ם שכ' ספ"י מנזירות דהנודר נזירות באם יהא כך הוא רשע וחוטא. אלא א"כ נודר לשם ה'. ותעניות מדמי' לנזירות. וא"כ בנודר באם לדעת הרמב"ם הנ"ל. לכאורה לא יהי' הנדר חל כלל. כיון דהוא חוטא. אלא דגזיה"כ הוא דיחול כיון דהוא לא מכוון לחטא. אלא למצוה נהי דטעה ועומד להתיר. מ"מ אית בי' משום לא יחל דברו. דאפילו נדרי שגגות כל שלא פירש בעי התרה ועיין בטו"ז ביו"ד סי' רל"ב סעי' י'. ובמג"א ר"ס כ"ה ומ"מ כיון דעומד להתיר לא שייך בי' דדמי למסירה להדיוט דנימא אמירה לגבו' כמאן דמסר להדיוט דמי ולכך לא חל בלשון אסמכת'. וזה טעמו של הרי"ו שהוא דעת יש מי שאומר שם בסימן תקס"ב בנודר באסמכת' לרשות. שאין כאן מצוה אדרבה נקרא חוטא. ולא דמיא לצדקה. אבל בנודר למצוה אע"ג דהתענית אינו מצוה. מ"מ מצוה לנדור לזרוזי נפשי' למצוה. וגמר ולכך חל. וכן בנדר בעת צרה. אגב צרה גמר ואקני' להתענות לשם קדושה וא"ש התם כן נראה לפי ענ"ד. וכיון דלעולם אפילו בלא נדר באם. אם לא מצי לצעורי נפשי' אין כאן מצוה אדרבה מקרי חוטא ולכך נראה לפי ענ"ד דבכה"ג נמי רשאין להתיר לו. ועיין במהרי"ט בחיו"ד סי' כ"ה: אלא דנראה לפי ענ"ד דבר חדש מה שלא משמע כן ברמ"א בתשובה ובש"ך שם ביו"ד. דבכה"ג צריך הוא לפדות תעניתו. אם יש לו דהרי באו"ח סי' תקס"ח ס"ב. הביא הרמ"א בשם יש אומרים דבמצטער יוכל לפדות תעניתו וזה דעת הראב"ד הובא ברא"ש והרא"ש השיג עליו דמה ענין צער זה לזה אלא שהראב"ד ישב זה בדבריו וכ"כ הדרכי משה שם אות ד' דאומדן דעת הוא דלא קיבל אלא אדעת' דהכי עוי"ש ועיין במחהש"ק שם ס"קיב וכיון דאומדן דעת מועיל להקל כ"ש להחמיר אמרינן דאדעת' דלפדות קבל עלי' אם יצערנו וכיון דנדר כן בשעת צרה. אין לו היתר וא"כ בעי' שיפדה תעניתו דווקא בכה"ג. וצ"ע על הרמ"א והש"ך דלא נראה כן מדבריהם. וכ"ז בנתקיים בקשתו ותנאו. אבל בנידון הנ"ל דלא נתקיים תנאו ובקשתו. כבר כתבתי דאינו צריך אפילו היתר. הנראה לפי ענ"ד כתבתי: