מהר"ם שיק אורח חיים רב

בקידושין דף כ"ט ע"ב דלר"י עלי' לרגל קודם לפדיון הבן. משום דפדיון הבן אינה מצוה עוברת וגם רבנן לא פליגו עלי' אלא משום דילפי' מקרא ולהלבוש כיון דעובר בכל יום בעשה אמאי קרינן לי' מצוה שאינה עוברת. זה לא קשה דגם לענין מילה. אמרו בשבת דף קל"ב רע"א. דאם עבר זמנה אינה בטילה וביארו התוספת בשבת דף קל"א ע"א ד"ה ושווין וכו' דמצות מילה. דאותה מילה עצמו שהוא עושה בשמיני הוא עושה בתשיעי ואם הי' עושה בשמיני. לא הי' יכול לעשות שוב בתשיעי. וא"כ אע"ג דעיקר מצותה בשמיני ודוחה שבת בשביל זה. אפי"ה הוא קל לענין זה משאר מצות שאפילו אם אינו עושה בשמיני. אפי"ה עדיין יוכל לקיים גוף מצות המילה נהי דביטל מצותה מצד הזמן. מ"מ גוף המצוה נשארת ולא עבר. ושבת אינה דוחה. אא"כ יש ב' מעלות. מצד הזמן ומצד גוף המצוה. ולכך מילה שלא בזמנה אינה דוחה. הואיל וגוף המצוה. אפשר לקיים למחר ומצד הזמן אין לה מעלה. ולכך הו"א דגם בזמנה נהי דמעלה מצד הזמן הוא מצוה עוברת. אבל כיון דגוף המצוה אינה עוברת. היא קיל משאר מצות. ולכך אצטרך קרא עיי"ש: ולזה כיון ג"כ המג"א בסי' תמ"ד סקי"א. שכ' שבמילה אינו עובר עליו כל שעתא והמחהש"ק הקשה עליו ממ"ש המג"א בסי' תקס"ח ס"קי דאפילו עבר זמנו אסור לעמוד ערל וביאר מרן הגאון זצ"ל בעל חת"ס שכוונתו ע"ד דברי תוס' שבת הנ"ל (ועיין מ"ש על דברי מג"א אלו לעיל בתשובה סי' נ'). וא"כ א"ש דברי הש"ס בקידושין הנ"ל דגוף מצות פדיון אינה מצוה עוברת ועי"ז קיל משאר מצוות. ומטעם זה ג"כ אין אנו מוכרחין. לדברי פ"ת שכ' בנחלת צבי ביו"ד סי' רס"ב. דנראה לו דאסור לאב ולמוהל לאכול קודם מילה וקודם פדיון כמו דאמרינן בסוכה דף ל"ח ע"א. לענין מצות לולב. ולהנ"ל י"ל דלא שמענו בש"ס שעשו הרחקה אלא במצוה עוברת. דשם חששו שמא ישכח ויתבטל מצותה. אבל מצות מילה ופדיון. שאפילו עבר זמנה עדיין גוף המצוה לא עברה. ואפשר לקיימה נהי דמצוה מן המובחר מצד הזמן יש לחוש מ"מ לא מצינו כיוצא בזה בש"ס שחששו. והרי המג"א בסי' תפ"ט ס"קיא רצה לומר דבספירה לא גזרו. חצי שעה קודם משום דזמנה כל הלילה והיום. אע"ג דעיקר מצותה מיד בתחילת הלילה. דבעינן תמימות תהיינה. ונהי דאפי"ה. אמרו בספירה דאסור לאכול היינו שאם ישכח יום אחד מעכב ועבר מצותה אבל כאן שאינו עובר לעולם. איכ"ל דנשאר הסברא דלא גזרו. וכן יש להביא ראי' ממה שדחקו המפורשים בסי' תל"א ועיי"ש במג"א סי' תל"א ס"קא. למה צריך להפסיק גבי בדיקת חמץ ולא תירצו משום דעיקר זמנה מיד בתחילת הלילה בשעה שבני אדם מצוים בבתיהם כמבואר שם בריש הסימן ועכר"ח כיון דגוף המצוה אינה עוברת לא חששו. וא"כ הה"ד כאן. ואם אמנם אין ראי' זו מוכרחת. מ"מ אין ראי' מלולב להחמיר: אמנם גוף הדבר שנאמר שאם לא פדה בזמנו דעובר אעשה. הקשה מהרי"ט אלגזי ספ"ק דבכורות משבת דף קל"ב סע"א דאצטרך ב' קראי בן שמונת ימים וביום השמיני חד למיעוטי שביעי וחד למיעוטי תשיעי. דאי מחד הו"א. שביעי לא מטי זימני' אבל משמיני ואילך זמני' הוא ואינו עובר כלל רק זריזות. דזריזין מקדימין וכו' וא"כ בפדיון דלא כתי' רק חד ופדויו מבן חדש תפדה אכתי י"ל דלא אתא למעט אלא פחות מבן ל' אבל מלמ"ד ואילך זמני' הוא ובאמת מהרי"ט שם הקשה עוד. מהא דדרשינן במכילת' בפ' משפטים על הפסוק וביום השמיני תתנו לי דהו"א שמיני דווקא ואיצטרך גז"ש דמשמיני ולהלן. והובא ברש"י בחומש. אלמא שמיני דווקא זהו לא קשה דמצוה שאני כיון דמעיקרא כתי' המול לכם כל זכר סתמא וכן וכל בכור בניך תפדה ולא קבע בי' זמן א"כ החיוב הוא עולמות. וא"כ כשקבע הכתוב אח"כ. ליום השמיני ימול או מבן חודש. מסתמא היינו משמיני ואילך. ולענין פדיון מחודש ואילך. אבל קושיא הראשונה קשה. ונראה לישב כיון דאנן קי"ל בבכורות דף מ"ט דיום שלשים כלפני שלשים. וילפינן ממדבר דכתיב מבן חודש ומעלה וא"כ זהו גופי' תקשה למה לא כתיב כאן מבן חודש ומעלה וע"כ דבא ללמד דבן חודש דווקא. ואם לא פדה בזמנו עובר על מבן חודש תפדה. ומכל מקום עדיין נשאר החיוב עליו. דהרי ילפינן בגז"ש. מבן חדש ומעלה: אבל מה שפסק הלבוש. דבכל יום ויום עובר בעשה. עדיין לא ידענו מנ"ל ואפילו במילה לא ידענו מנ"ל דעובר בכל יום בעשה נימא כיון דעבר זמן עיקר מצותו נהי דעדיין נשאר חיוב המצוה. כל ימי עולם וממיל' זריזין מקדימין אבל בעשה דעובר בכל יום זה לא ידענו מנ"ל דלמא כמו בכל מצוה דיש לה משך זמן ולכאור' אמינא דס"ל דיליף מק"ו כיון דשמיני עובר כ"ש תשיעי דמרחק טפי מצות מילה וכן בפדיון הבן. מיהו קשה לי. הרי אמרו בב"מ דף ק"י גבי לא תלין פעולת שכיר עד בוקר גלי קרא דדווקא בוקר ראשון עובר. אבל מכאן ואילך אינו עובר אלא מקרא דדברי קבלה ונהי דשם גלי קרא עד בוקר. מ"מ יוכיח איכא דבזמנו עובר. ואח"כ אע"ג דמרחקא טפי אינו עובר. ויש לישב דהתם שאני דתלה הכתוב הטעם. באליו הוא נושא את נפשו שהוא צריך למזונו וכמ"ש החינוך סי' ר"ל וממיל' כשעבר עוד יום א' מסתמא כבר השכיר עצמו שוב לפועל אצל אחר ויש לו מזונות אצל האחר ע"כ שוב אין הראשון עובר. משא"כ כאן במצות פדיון הבן. או מילה כיון שבקירוב הזמן עובר בריחוק יותר כ"ש שעובר. ואפי"ה שלא בזמנו לא דחה שבת. דדווקא בשעתה חביבה וחשיבה טפי ועוד דהוי עשה דפשיעה. דאם הי' מל אתמול לא הי' בשבת. ולא הי' צריך לדחות. ולכך לא דחה מילה שלא בזמנה ולעולם איכ"ל כהלבוש דגם בפדיה"ב אם לא פדאו כזמנו עובר בכל יום בעשה: אמנם התוס' במ"ק דף ח' ע"ב הביאם המג"א בסי' תקס"ח וביארם שם בס"קי לא כתבו כן. אלא דווקא במילה עובר בכל עת אבל לא בפדיה"ב. נהי דאם לא פדאו בזמנו עובר אבל מכאן ואילך יש לה משך זמן. ואין כאן עבירה אם יאחר. אלא דזריזות הוא. וזריזין מקדימין. כן נראה מדברי המג"א וצ"ע מנ"ל גבי מילה דעובר. ואי מק"ו הנ"ל א"כ גם בפדיון הבן נימא הכי ואי לא ס"ל ק"ו הנ"ל. דס"ל דאיכ"ל יוכיח. מכובש שכר שכיר הנ"ל א"כ גם במילה מנ"ל. דאסור לעמוד ערל ואפשר דגבי מילה שאני דכתיב ואתה את בריתי תשמור וגם כתיב זאת בריתי אשר תשמרו וכו'. המול לכם כל זכר. ושמירה משמע כשבא לידך אל תחמיצנה כמ"ש על ושמרתם את המצות. משא"כ בפדיון הבן ובאמת מהאי קרא. דזאת בריתי אשר תשמרו קשיא לי על ש"ס דעירובין דף צ"ו דפריך על רע"ק דדריש ושמרת את החקה על פסח. א"כ הו"ל פסח לא תעשה הו"ל להקשות לכ"ע גבי מילה כתיב זאת בריתי אשר תשמרו והשמר הוא לאו ויהא מילה ל"ת וכיוצא בזה הקשה התוס' יו"ט. רפ"ק דכריתות על מתני' על פסח ומילה שהם עשה. אמנם להנ"ל יש לישב דשמירה דמילה בא ללמד שלא יחמיצנה. שאפילו שלא בזמנה עובר בכל יום בעשה וא"כ איכ"ל דהשמר הוא לאו דווקא היכא דהוא מיותר דהוי מצי למכתב בלשון אחר וא"ש. וא"כ יש ראי' לשיטה זו דתוס'. ולפי האמור יש ב' שיטות בזה דעת הלבוש דכמו דבמילה עובר בכל יום בעשה גם בפדיון כן ולתוס' בפדיון אינו עובר בפדיון שלא בזמנו אמנם יש שיטה שלישית לפי הנראה מדעת הש"ע ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"א וסי' שכ"א סעי' א' דמצות פדיון אם אינו פודה בזמנו ג"כ אינו עובר בעשה. אלא דיש לפדות בזמנו. כי היכי דלא לשהות מצוה. וכ"כ החינוך במצוה שצ"ב. וכ"כ בס' יראים סי' שנ"ג. דטוב לאחר מלהקדים. דבאיחור אינו עובר אלא דלא קעביד מצוה מן המובחר ומטעם זה הקשו בעלי שומר ציון מכתב קי"ב. על הא דפסק המג"א בסי' רמ"ט ס"קח. לענין סעודת פדיה"ב בע"ש לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו דלפי דעת הש"ע הנ"ל. מה חילוק יש בין בזמנו לשלא בזמנו דלעולם אין לשהות המצוה ועשה לעולם אינו עובר. ולי קשה יותר מספ"ק דבכורות דף י"ג רע"א דשם משמע בפדיון הבן לכ"ע. אם לא פדאו בזמנו עובר עליו ותו קשיא לי יותר על לשון הב"י ביו"ד סי' ש"ה שמביא לשון הרא"ש. דלא ישהה המצוה וכ' שכן משמע פ"ק דבכורות הנ"ל. וקשה אדרבה דמהתם משמע דאפילו עובר: ולכך נראה דיש חילוק בין האי דילפינן מקרא. דושמרתם את המצות שלא יחמיץ לבין הא דילפינן דזריזין מקדימין למצות. בפ"ק דפסחים דף ז' מקרא וישכם אברהם בבוקר וכגון הא דאין מעבירין על המצות דפרש"י ביומא דף ל"ג דילפינן מושמרתם את המצות. דלענין אין מעבירין על המצות אמרינן אפילו אם יוכל לעשות אח"כ באופן היותר טוב אין מעבירין. וכ"כ המג"א בסי' כ"ה ס"קב משא"כ לענין זריזין מקדימין. ועיין בחכ"צ סי' ק"ו. וכ"ס מרן זצ"ל הגאון בעל חת"ס. ומצוה שתלוי' בזמן ובא זמנה או שזמן גרם המצוה דאמרינן חביבה מצוה בשעתה. שיעשנה מיד ביום ובעת בא זמנה זהו לאו מטעם זריזין מקדימין אלא מטעם ושמרתם כדמוכח נמי בפסחים דף ק"ה ע"ב. דחביבה מצוה בשעתא. לאו מטעם זריזות ואע"ג דרשב"ם נקט שם לשון זריזין מקדימין לאו דווקא. דהרי גם ברהמ"ז מצוה ולמה יהא זריז בהבדלה ולא בברהמ"ז וע"כ חביבה מצוה בשעתה. עדיף מזריזות והוא בא מקרא דושמרתם את המצות ואם לא פדה בזמנו עובר על ושמרתם אבל אם כבר נדחה מיומו. נהי דאכתי זריזות איכא. מ"מ חביבה מצוה בשעתה. לא שייך בי' ואין לה חביבות כולי האי ולזאת גס לדעת הש"ע. יש לחלק בין פדיון בזמנה. לשלא בזמנה וע"ז כוונו ספ"ק דבכורות דעובר על חביבה מצוה בשעתה. כן נראה לפי ענ"ד לדעת הש"ע ונכונים דברי המג"א סי' רמ"ט ס"קה וסי' תקס"ח סק"י גם לדעת הש"ע דחביבה מצוה בשעתה יש לה מעלה רבה טפי מזריזות כן נראה לפי ענ"ד נכון.