מהר"ם שיק אורח חיים רא

פטור. כדאית' בברכות דף כ' אלא משמע כיון דאין הזמן גורם עיקר הדבר והחיוב. רק הקביעת הזמן ולחייב לעשות באותו זמן לא חשיב מ"ע שהז"ג מיהו יש לחלק בין הנך ובטבילה קשה טפי דלאח"ז הדבר רשות אם רוצית לעמוד בטומאה. אין חיוב כלל לטבול ועכ"פ לא מצאתי דין זה מבורר ולכך כתבתי שם בספק דיש לדון לכאן ולכאן: והנה. גוף הל"ת של ב"ת בנשים דפסק הרמב"ם דעוברת עיין בלח"מ שם. ויש לישב דכבר הקשו התוס' בקידושין דף ל"ה ע"א ד"ה משום וכו' דלאביי עמדה הקושיא. לר"י דסובר ב"כ מלמדין נילוף וכו'. ונראה דטעמי' דאביי דסובר דאשה בעלה משמחה קשה הא כתיב ושמחת אתה וביתך. כפרש"י בחגיגה דף ו' ע"א (מיהו עיין בתוס' פסחים דף ק"ט ע"א) ונראה דאביי סובר כיון דבכ"מ מ"ע שהז"ג נשים פטורות אמרינן טעמי' דקרא. דשמחה אין החיוב מצדה. אלא מצדו. שלא יהא שרוי בלא אשה. דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה ולכך מצד שמחתו היא מחוייבת להעלות וכ"ז למאן דדריש טעמא דקרא. אבל לר"י דלא דריש טעמא דקרא. בב"מ דף קט"ו. ולכך לדידי' גם אביי מודה דהקרא כפשטי'. דאשה מחוייבת בשמחה ולכך גם הרמב"ם דפסק בפ"ג ממלוה ולוה כר"י עיין בלח"מ שם. ולכך פוסק דאשה חייבת בשמחה ועוברת בב"ת וא"ש דברי הרמב"ם. ובזה אסיים ואחתום בברכה הדור"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רפ"ו כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר ידידי הרבני המופלג בתורה הבקי כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י: מכתבו קבלתי ואשר הביא מעלתו נ"י דברי הברכ"י באו"ח סי' תקנ"א שיש מתירין לאכול מר"ח אב ואילך בשר שנשתייר משבת וראיותיו מדאבעי' לן בחולין דף י"ז. אברי בשר נחירה שהביאו ישראל לארץ אם מותרין. ולא אפשטא ובדרבנן להקל. וא"כ גם בנידון הנ"ל אמרינן להקל. ומעלתו נ"י פקפק דהתם שאני. דהוי איסור חפצא משא"כ כאן דהוי איסור גברא. והנה אי משום הא לא ארי' דגם איסור נבלה הוי איסור גברא וכמבואר מדברי הר"ן בנדרים דף י"ח אמנם עיקר כוונת קו' דבשלמא גבי אברי בשר נחירה דבמדבר הוי נחירה כמו שחיטה. וסילוק איסור אבמה"ח. ואיסור נבלה וכיון דהוי כמו נשחט נהי דמשם ואילך הנחירה אינו מועיל להסיר איסור נבלה אבל מה שכבר הכשיר א"א שיחול עליו איסור נבלה. משא"כ גבי אכילת בשר מר"ח אב ואילך. דבשבת לא פקע מני' שם בשר. אלא דבשבת מותר לאכול בשר. וא"כ כשבאין ימי החול. דאז אסור לאכול בשר. מהיכא תיתי. דיהא רשאין לאכול: וא"כ לפי"ז עיקר קושיתו גם על הרא"ש שכ' שם בחולין דמאיבעי' זו יכולין למילף. אם נדר אדם. מזמן פלוני ואילך לאסור בשום דבר ונשתייר לו מזמן היתר מאי דינו. וכן אם אסרו הקהל גבינות ושלקות הגוים הנשארים מזמן היתר מאי דינם. ולפי הנ"ל מה ענין זה לזה התם בנחירה. כבר אזדא לה דבר. שהי' יכול לאוסרה ושם איסור זה להיות נעשית נבלה. לא שייכה לחול עתה דלאחר מיתתה א"א שתעשה נבלה. אם לא נעשית בשעת מיתה משא"כ הנך איסורין. דאפשר שיהיו חלין מעתה. מנ"ל מהתם דלא חלין. ובאמת גם על הרא"ש קשיא לי' וגם אני אמרתי כן. בחידושי למנין המצות מצוה תנ"א: אמנם כדי לישב דברי הרא"ש נראה דלשון הואיל ואשתרי אשתרי לא משמע לי' לפרש כן ונראה דס"ל להרא"ש כדעת התוס' בשבועות דף כ"ד. דאיכ' איסור שאינו זבוח. והקרא דוזבחת מבקרך בא ללמדינו דדווקא ע"י זביחה אתה רשאי לאכול אבל בלי זביחה על אופן שצוותיך בע"פ. אי אתה רשאי לאכול. וא"כ זה איסור חדש מה שאסר הקב"ה מזמן ביאת הארץ ואילך ואפשר לחול לו גם על האברים שנחרו במדבר והלך מהם איסור נבלה דנהי דהועיל אז כמו שהי' זבוח. מ"מ זבוח כמצות שחיטה לא הי' אלא דאז לא הי' צריך לזה. והי' מותר אפי' לא נשחט כדינו וא"כ עתה בבואם לארץ שנתחדש להם איסור חדש דאסור לאכול מבלי שחיטה הראוי' גם אותן אברים אפשר דהם בכלל האיסור דקרא. נהי דלא הי' שייך בהם עתה זביחה כיון שכבר נחרו, מ"מ לפי אותה דיעה כוונת הקרא לומר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח עתה אתה אוכל. לאפוקי מה שאינו זבוח כראוי: וא"כ יש להבין מקרא הזה. דמאי שאינו זבוח. על אופן אשר צוויתיך בע"פ. אי אתה רשאי לאכול ואפי"ה קא מבעי' לי'. דאולי לא אסר הקרא ולא כיון הקרא לאסור אלא מכאן ואילך אבל מה שהי' כבר מותר באכילה. הואיל וזה כבר אשתרי אשתרי וזה לא כיוון הקרא לאסור. ועפי"ז שפיר כ' הרא"ש דה"ה באדם. האוסר לזמן כגון שאסר על עצמו שחיטת פלוני מזמן פלוני ואילך ג"כ י"ל דעל מה דאשתרי לי' אשתרי לי' ולא כוון לאסור ועפי"ז יש לישב. ג"כ מה דהשיג היש"ש על הרא"ש שם בחולין דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. דעיין במל"מ בריש פ"ד משבועו' שכ' להסביר דטעמ' דרבנן דאמרינן שלא אוכל בכזית אע"ג דבלשון בני אד הוא בכל שהו. מ"מ מן הסתם אמרינן. דלא כיוון להחמיר באיסורו יותר מאיסור של תורה. וה"נ אמרינן באוסר עצמו מזמן פלוני מסתמא לא כיוון באיסורו יותר ממה שאסרה התורה וא"כ אי באיסור תורה אמרינן דמה דאשתרי מכבר לא כיוונה התורה לאסור דהואיל ואשתרי אשתרי ה"ה בנדר של עצמו וא"כ מיושב גם קושיא הנ"ל על הרא"ש ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ס"ד שביאר דברי הרא"ש דדווקא בנדר מזמן פלוני ואילך עיי"ש מלתא בטעמ'. ולפי ענ"ד נראה דא"נ שכ' הרא"ש נמי לענין גבינה ושלקות ס"ל עוד. דאיכ"ל הואיל ואשתרי אשתרי שייך דווקא אם הוא נאסר מחמת חשש וזה החשש הי' בו גם מעיקר'. כעין שהקפידה התורה דדווקא שחיטה כראוי הוא מקרי זביחה והיינו אם נעשה ע"י חמשה הלכות שחיטה כראוי. וא"כ אם נאסור גם מה שהי' מותר. יהי' גנאי על אכילתו דמעיקר' ובכה"ג אמרינן. הואיל ואשתרי אשתרי. ועל זה לא כיוון לאסור. אבל דבר שאינו נאסר מחמת חשש איסור. ואין גנאי על אכילתו דמעיקר'. לא שייך הואיל ואשתרי דמה אשתרי. דאז מעיקר' לא הי' חשש איסור. ורק עתה נולד איסור. כן נראה לפי ענ"ד בכוונת הא"נ שכ' הרא"ש. ועפ"י מה שהסברתי מיושב ג"כ קושית השיבת ציון שהקשה מיבמות דף ח' ע"ב דבעינן קרא ולקחה להתיר יבמה לאחר גירושין ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכאן שאני. דעל האיסור עצמו אנו דנין. כיון דמעולם לא הי' איסור ועכשו נאסר מחדש. י"ל דעל דבר שהי' אוכל ממנו. לא הי' בכוונת האיסור. אבל דבר שהי' אסור והותר איכ"ל דהותר רק לזמן: ועפי"ז מובן מה שפסק הש"ע ביו"ד סי' רי"ח סעי' ב' בהג"הה בשם רשב"ץ. דאם אסר על עצמו לעשות יין למכור משום שיש לחוש לעלילה דאפילו מה שיש בידו מכבר. גם כן נאסר דאזלינן בתר ענין הנדר, ולא ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי. ולכל הפחות ספיקא הוי. ולמה אסר בוודאי. ועכר"ח דס"ל דבכה"ג לא שייך הואיל ואשתרי. או מטעם הנוב"י הנ"ל או מטעמא דידי דשם אין מכירה זו גרמה להתיר מכירה זו. ולכך אדרבה אתאי' עלה מכח ענין הנדר ואסרינן אפילו מה שיש לו מכבר. וע"ז שפיר כ' הרמ"א. דלפי"ז הרשב"ץ מחולק על התה"ד סי' רפ"א. דהתה"ד עכר"ח אינו מחלק לא כחילוק הנוב"י הנ"ל ולא כסברא שכתבתי אני דלפי א"נ של הרא"ש. לא שייך אשתרי. אלא בדבר שנאסר מחמת חשש איסור וא"כ גם בדין של רשב"ץ לכל הפחות ספיקא הוי. ואיך החליט לאסור ועכר"ח דהרשב"ץ פליג על התה"ד בזה ואמרינן אדרבה היכא דלא שייך אשתרי מטעם הנ"ל אזלינן בתר ענין הנדר אפילו אם אין משמעות הלשון כן ושפיר כ' הרמ"א דכ"ש בתקנה דאזלינן בתר הענין בכה"ג דלא שייך אשתרי' ומיושב קושית הש"ך והטו"ז שם שהאריכו לחלוק על הרמ"א בזה אמנם היכא דשייך הואיל ואשתרי אשתרי. לא דיבר הרמ"א כאן בזה אי קימ"ל להחמיר או להקל מיהו ביו"ד בססי' קט"ו משמע אפילו בכה"ג פסקינן: אפילו בדרבנן להחמיר. וכן הסכים בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ס"ד. אלא מאי דקשיא על הנוב"י שלא הביא ראי' לדבריו לאיסור. מסוסי' קט"ו. כבר תירץ בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט דבסי' קט"ו גרע טפי הואיל והי' דר במקום שנהגו איסור, אלא בדרך מקרה הי' במקום שנהגו היתר והובא תי' זה בפ"ת ביו"ד סי' קט"ו ס"קז: אמנם בברכ"י הנ"ל ס"ל דבדרבנן אמרינן האיבעי' להקל וס"ל דגם בשר מר"ח נאסר משום חשש ואיסור שמחה ואפי"ה הותר בשבת. ואפילו אם אוכל להנאת עצמו ויותר מכדי צורך שבת. ועכר"ח אפילו שלא לצורך התירו ואפשר דס"ל כתה"ד הנ"ל שכ' ג"כ בסי' רפ"א דבדרבנן אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ואפילו לא הי' נאסר מחמת חשש. ולכך סובר הואיל והותר לשבת הותר נמי לחול אלא די"ל דבשבת הותר רק לצורך מצוה: ועכר"ח צ"ל. דס"ל כמו שהסברתי דבשבת שרי לגמרי אפילו להנאת עצמו. וע"ז כ' באמת הברכ"י דיש לחלק והיינו דלא אשתרי אלא לשבת וכל אכילה בשבת איכא מצוה והואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי שלא במקום מצוה לא אמרינן. ומכל מקום אמר דאין למחות במקילין ומ"מ סיים בשע"ת דבמדינותינו המנהג להחמיר ומקרי פורץ גדר וכ"ש אם בישל בכיוון יותר מכדי צרכו לשבת בשביל שיהא נותר. וודאי דלכ"ע אסור עיי"ש. כן נראה לפי ענ"ד לברר הדברי' בעזהי"ת: תשובה רפ"ז על דברי הלבוש בסי' תקנ"א באו"ח שכ' בפדיון הבן אם לא פדאו בזמנו עובר בכל יום בעשה דקשיא עלי' לכאורה מה שאמרו