מהר"ם שיק אורח חיים ר

זומם אי מכאן ולהבא הוא נפסל או למפרע הוא נפסל. ואמרינן שם דטעמא דרבא משום דחידוש הוא וס"ל כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו. ואביי סבר אדרבה כיון דחידוש הוא אמרינן דאף למפרע הוא נפסל כיון דיצא מן הכלל אמרינן דלגמרי יצא: כמו דפליגי ג"כ בע"ז דף ס"ח לענין אי בשרצים נטלפ"ג אסור עיי"ש: וא"כ מאי דס"ל לרש"י כאן דאפילו להאכיל לבהמתו אסור. היינו לאביי דס"ל דמרחיבין החידוש אבל לרבא לשיט' דס"ל דאין לך בו אלא חידושו. נראה ג"כ דס"ל לרש"י דגם דהא דשריפת קדשים אין לך בו אלא חידושו דלרש"י כל שברצונו לא באה לו לא מקרי צריך לגופו וא"כ חידוש הוא זה מה דאסרה התורה שריפת קדשים ביו"ט. וא"כ הי' ראוי לומר דווקא שריפה אסור: אבל להאכילו לבהמתו מותר ועל כרחך מוכרחין לומר לרבא כמו שכ' התוס' בשבת דף כ"ה ע"א. דהמצוה הוא שריפה דווקא. ואינו יוצא המצוה. במה שמאכיל לבהמתו. ובזה מיושב קושית הפנ"י בפסחים דף ה' ע"ב. דהוכיח רבא דאין ב"ח אלא שרפה. דאל"כ הרי הי' יכול להאכילו ביו"ט לבהמתו. והקשה הפ"י הא אמרי' אחשבי' ולהנ"ל א"ש דלרבא לשיטתו לא אמרינן אחשבי'. וא"כ שפיר הוכיח. דרע"ק סובר אבחא"ש. כן נראה לפי ענ"ד נכון: ומה שהאריך מעלתו. בס' מילה של"ב דנימא מתוך. וע"כ כוונתו דנימא מתוך שהותרה חבלה לאוכ"נ הותרה אפי' אם הוא רק צורך קצת. אבל בוודאי א"א לומר דמתוך שהותרה חבורה לצורך מילה בזמנה וכו'. דהרי כבר פסק הרמב"ם דטומאה ושבת דחוי' הוא. אצל מצות כמ"ש הכ"מ בפ"ב מה' שבת ובדחוי' ל"ש לומר מתוך. ובאמת במילה. איכא ג"כ איסור גוזז כמו שהקשו המפורשי' בשבת דף ק"ו. ומרן הגאון בעל חת ס זצ"ל תי'. כיון דבאמת האי גזיזה דמילה באה מכח חבורה. והנה ידוע דמקלקל בחבורה חייב: אבל בענין מתוך וודאי לא שייך גזיזה לומר מתוך שהותרה גזיזה באוכ"נ דבאוכלין שהתרו לא שייך גזיזה וגוף הסברא שכ' מעלתו דס' מצוה יהא צורך קצת קשה בעיני אבל אין להאריך בזה כיון דסברא הוא. ויש לומר לכאן ולכאן ויותר אין אני יכול להאריך כאשר הודעתיו כי אני אדם חלוש וגם זה ל"כ אלא מפני כבודו הרמה. יהי ה' עמו ויחזק את גופו. ויברך אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו ואחתום בברכה משולשת דברי ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רפ"ד נשאלתי קטן שמת תוך ל' יום קודם שנימול איך יעשו עמו ביו"ט שני הנה גוף הדין. כבר מבואר בש"ע או"ח סי' תקכ"ו סעי' י' ובמג"א שם ס"קכ ובנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ט"ז כ' דיש ג' חילוקים א' אם נודע שכלו לו חדשיו. קוברין ומוהלין אותו ביו"ט שני. ואם מת תוך ל'. ולא ידעינן אם כלו לו חדשיו: קוברין אותו ביו"ט שני. ואין מוהלין אותו. ונפל וודאי ממתינן עד לאחר יו"ט. ואז מוהלין וקוברין. עיי"ש טעמו ונימוקו וזה נראה ג"כ דעת המג"א ס"קכ. אמנם לפי ענ"ד דבסתם וולד מוהלין וקוברין אותו ביו"ט שני. דהמג"א לטעמי' דס"ל שם ס"קיט דסתם תינוק שמת תוך שלשים. הוי ספק בר קיימא א"כ יש לדון להחמיר אבל כבר האריך בבינה לעתים. בפ"א מה' יו"ט ברמב"ם שם. דאנן קי"ל בכל דוכתי' דהוי בר קיימא. ובאשת כהן קיי"ל באהע"ז סי' קנ"ו דאם נישאת לא תצא. א"כ חשבינן לי' לוודאי בר קיימא. דחייבין לקברו וחייבין בכבודו וצריכין למוהלו דחרפה הוא לנו: כמ"ש הב"י ביו"ד סי' רס"ג בשם הרד"א: וסברת הנוב"י קשה לי א' איך כ' דאין מוהלין דהוי ס"ס ס' נפל וס' דשמא המילה רק לתקנת הפושעים עיי"ש דקשה לי. מאי ס"ס הוא זה. כיון דמחזקינן לי'. לכל דיני תורה שהוא כבר קיימא. עיין במשנה ג' פ"ה דנדה ובתויו"ט שם ד"ה זוקק: ובלא"ה הרי אפילו הוי ס' לא נולדו הספיקות בב"א. דס' בר קיימא הוא מיד משא"כ ס' מילה. מיהו זה יש לישב עפ"י דברי המג"א הנ"ל ס"קיט. שכ' דעל ידי המיתה נולד לן הספק שמא הוא נפל: ונולדו כאחת מ"מ הרי כבר כתבנו דהבינה לעתים. הוכיח דגם כשמת דינו מה"ת עפ"י רוב דבר קיימא הוא. ומטעם זה לא הבנתי דבריו דקאמר שם הטעם. דס"ס עדיף כרוב. דהרי כיון דאיכ' רוב וממיל' אין כאן ס"ס מיהו עדיין יש לומר כוונתו. דאמרי' סמוך מיעוט' לפלג' והוי ס' השקול מיהו הריב"ש בתשובה סי' שע"ב כ' דדווקא לס' בטבע. כגון מחצה זכרים ומח"נ. אמרינן סמוך מיעוט' לפלגא עיי"ש. ובחידושי לכתובות כתבתי על קושית הפנ"י שם בתוס' ד"ה ואב"א. דהקשה אפילו. אי ספק אונס הוי נגד הרוב. מ"מ סגי משום דאמרינן סמוך מיעוט' לפלג' וכבר הביא בסדרי טהרה בנדה דף י"ח. דמהפנ"י נעלם דברי הריב"ש: ולי נראה אפילו לפנ"י שייך זה דווקא בס' השני אפילו אינו שקול מ"מ הוי סמוך מיעוט' לפלגא אבל בס' הראשון. כשם שכ' הש"ך בכללי ס"ס בסי' ק"י. דלא אמרינן ס"ס במקום חזקה דמיד דמספקי' ס' הראשון אוקמי' אחזקה ולא הוי שוב ספק לצרף אבל אם יש מבלעדי ס' הראשון. ס"ס מהני. וה"נ כן. וכן ראיתי בסד"ט: ולפי"ז כיון דקי"ל. דבעינן שיתהפך הס"ס. א"כ גם לס' השני. לא שייך לומר כן ומיושב קושית הפר"ח וביארתי שם. דגם תוס' יוכל לסבור כלל הזה. דבעינן יוכל להתהפך עפ"י מ"ש הש"ך בכללי ס"ס. אות ט"ו יעויי"ש. עכ"פ לפי דברי הריב"ש והתוס' ליתא לס"ס שכ' הנוב"י. ועוד דלפי הנראה לי אין ב' הסברו' שעשה הנוב"י מהן מחלוקת פליגו הרד"א ור' נחשון גאון מיירי בבר קיימא שמת קודם שנימול. ובבר קיימא שייך שיקים לתה"מ וצריך מילה ובתויו"ט פ"ה דנדה משנה ג' פי'. דהיינו דקאמר שם דהוא לאביו ולאמו כחתן שלם. נהי דשם בוודאי בר קיימא מיירי הרי כבר אמרנו דהבינה לעתים הוכיח דגם סתם וולד הוי מדינא בר קימא ומילתו קרו לי' חתן שלום. אבל הגה"מ מיירי בנפל גמור ולא שייך שיקים לתחה"מ. וע"כ כ' דבעי' מילה משום תקנו' הפושעי': ועוד טעם שלישי דהמעיין בהגה"מ בעיניו יראה דהוא עצמו כ'. דאפילו נפל גמור אינו איסור בחתיכת ערלתו. דמחתך בבשר בעלמא הוא. אלא דאסור לחתוך. משום דאסור הנפל בטלטול: וא"כ זה שייך בנפל דאין בו מצות קבורה לדבריו אבל בסתם וולד דאית בי' מצות קבורה. כשם שרשאין לטלטל גופו. ה"נ מותר לחתוך ערלתו. וא"כ לא אדע מה איסור יש בחתיכת הערלה בוולד שרשאין לטלטלו לקברו. ואפילו לפימ"ש התויו"ט בפ"י דשבת מ"ה. דעל פחות מכזית ממת אין מצות קבורה והוי מוקצה מ"מ באותו רגע מיד. משליכין הערלה לבי קיברא. וכיון דמצוה לקברו ביומו כמ"ש נמי הנוב"י נראה לפיענ"ד דחייבין למולו כי חרפה הוא לו ומה שדייק הנוב"י מלשון הרמ"א ביו"ד סי' רס"ג. המעיין בהגה"מ בה' מילה יראה דקאי על וודאי נפל דאפילו אי יקברנו ע"י גוים: מ"מ אין למוהלו אבל בסתם וולד. שהוא בחזקת בר קיימא ורשאין לקוברו ביו"ט שני ע"י ישראל כגדול. גם למולו מותר. כן נראה לפיענ"ד ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. בחאו"ח סי' קמ"ד כ' לדינא לקברו ולמולו ע"י גוים ואפשר דביו"ט ראשון קאמר: תשובה רפ"ה החיים והשלום לכבוד הבחור המופלג בתורה חרוץ ושנון כה' יהודה הכהן נ"י יקרתו הגיעני ושם נאמר להקשות על מה שנדפס בשמי בס' מצות ה' מצוה תל"ט דיש לדון במ"ע של ובאת שמה אי הוי מ"ע שהז"ג ואינו נוהג בנשים. ומעלתו פקפק דאין זה דמיון למ"ע שהז"ג. דהכא אין החיוב בא מכח הזמן. שהרי הוא מחוייב ועומד מכח נדרו זהו לשונו בקצרה באמת לא מצאתי זה בביאור ורק מהרמב"ם בפי"ד ממע"ק. משמע כן. דכ' דאשה עוברת בב"ת ולא כ' דגם העשה עוברת וכן בש"ס בר"ה דף ו' קמבעי' לי' רק לענין ב"ת ולא לענין עשה. ומסברא הו"א דהוא מ"ע שהז"ג. דנהי דמצד הנדר היא מחוייבת להביא ולקיים נדרה מ"מ אינה מחוייבת לעשות מיד. אלא יש לה רשות לעשות אימת שתרצה. רק מצד זריזין מקדימין. אבל מצד עצמה הוא רשות אם לא נאמר מ"ע דובאת שמה ול"ת דב"ת וא"כ הזמן של הרגל. היא המחייבת. להביא קרבנה עתה וכיון דאמרינן דמ"ע שהז"ג נשים פטורות. א"כ אין הזמן מחייבת אותן להביא דווקא עתה ברגל. ונהי דהחיוב נשאר עליהם לקיים מוצא שפתיהם. אבל אינם מחוייבין לקיים עתה אלא בג' רגלים ומאי ענין ב' מצוות אלו להדדי. דנימא הואיל ונתחייבו במצות מוצא שפתיך נתחייבו ג"כ במצות ובאת שמה. מה שהזמן מחייב. ע"כ אמרתי וכך אני אומר גם עתה. שאינו מוכרח אם אשה מחוייבת מ"ע זו: ולכאורה יש להביא ראי'. דכל כה"ג לא מקרי זמן גרמא ממאי דקשי' לי אמאי אמרינן למ"ד טבילה בזמנה מצוה. דנשים חייבות לטבול דווקא בזמנם כדאית' בנדה דף ל' ע"א וביומא דף ח' ע"א בד"ה טבילה בזמנה וכו'. ויליף לה מקרא דוחטאו ביום השביעי. והתוס' בקידושין דף כ"ט ע"א ד"ה אותו וכו'. כ' דמילה הואיל והוא בשמיני להוי מ"ע שהז"ג. ואע"ג שתירצו הואיל וגם אח"כ המצוה לא הוי ז"ג. מיהו שם אינו מבואר רק דמצות מילה מקרי שאין הז"ג אבל מצוה למול בשמיני עדיין י"ל דהוי ז"ג. ונשים פטורות ממנה. וא"כ טבילה בזמנה דהחיוב דווקא בזמנה לטבול. אבל אח"כ אין חיוב כלל לטבול. אם רוצה לעמוד בטומאה יעויין בלשון הב"י ביו"ד סי' קצ"ז וא"כ יהא הזמן מחייב הטבילה ויהא נקרא ז"ג. ויהא נשים פטורות. ומ"ע שהז"ג אפילו דרבנן