מהר"ם שיק אורח חיים קצח

לא הותרו מכשירין וא"כ לרבא אסור ולרבא לא מהני הטעם. לפי שהוא מלתא דלא שכיח וכנ"ל: ובלא"ה יש לומר כיון דקודם שנאסרו לו הכלים. הי' אסור לו להטביל כלים חדשים. באופן הנ"ל. א"כ שוב איכ"ל דאמרי' כיון דקודם הי' אסור אסור לו גם אח"כ לפי דברי הרמב"ן כמלחמות בריש ביצה. שכ' דלעולם יש יותר לאסור את ההיתר משום האיסור. מאשר נתיר האיסור משום ההיתר ומה שאמרו הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי הוא משום מצוה דטבילה. ולא רצו לבטל כמה טבילות של מצוה בשבתות הרבה שהם תדירים מפני חשש ריחוק של יום אחד של יוה"כ והותר הכל מפני שאין גוזרין לחצאין. ומלשון הרמב"ן שם משמע דלענין טבול אמרי' הואיל ואסור הוא לאחר טבול. ה"נ הוא אסור לפני טבול וזה צ"ע ולא קי"ל כן ונהי דאיכ"ל הטעם לדינא משום דבאמת מדינא אף לאחר הטבול שרי כיון דאינו פולט איכ"ל דכוונתו לבלוע ולא לרפואה ועכ"פ לדברי הרמב"ן. דאמרינן הואיל לאיסור ה"נ י"ל כן ולכך נראה. דגם בכה"ג אין להתיר לטבול ע"י שבאו לידו. ע"י קנין הוא עצמו גרם האיסור להשתמש בהן והוי כעין מים בכלי עץ דכ' התוס' משום שהוא עצמו גרם הטומאה ואפי' ס"ס אין עושין בידים וא"כ גם הדין הזה אעפ"י שיש בו לצדד. מ"מ נראה דדינו כמו כל טבילת כלים ביו"ט דאסור כן נראה לי לפיענ"ד. ואחתום בברכה המשולשת הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רפ"א בעזהי"ת ב' וישב תרל"ו פה חוסט: החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב הגדול המופלג בתורה כש"ת מוה' גאטליב פישער נ"י אב"ד בק"ק שטוהלווייסנבורג יע"א: מכתבו קבלתי ובו נשאלתי לחוות דעתי בדין מומר לחלל שבתות בפרהסי' דקי"ל דהוי כמומר לכה"ת כולו אם מותר לשחוט בשבילו ביו"ט: דכתיב לכם ולא לנכרי. ודעת מעלתו נ"י לאסור. כיון דקי"ל דהוא כגוי א"כ ממועט מלכם ולא לנכרי. וכ' שרב אחד חלק עליו. ולזאת ביקש חוות דעתי ועוד כ' דתמוה בעיניו על מרן הגאון בעל חתם זצ"ל. על מ"ש בחלק ששי סי' פ"ג שכ' דאע"ג דאמרינן דהוי כמומר לכה"ת כולה. מ"מ לא נקרא חשוד לכה"ת כולה דהרי קי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעי' ז' דמי שהוא מפורסם באחד משאר עבירות חוץ מעכו"ם וחילול שבת נאמן בשאר איסורין. ממיל' מוכח דמחלל שבת אינו נאמן והוא חשוד לכהת"כ ושכן מבואר בלשון תשובת רשב"א המובא בב"י שם עכ"ל: והנה גוף הדין אי מומר דינו לגמרי כגוי או לא פליגו בזה הראשונים כמבואר בתה"ד סי' רכ"ג. ובמרדכי פ' החולץ סי' כ"ח. ושם בהגהה במרדכי סי' ק"ח. ומרן הגאון בעל חת"ס לחאהע"ז ח"א סי' צ"ג ביאר שם הפלוגתא של הראשונים לענין אם מומר זוקק את יבמתו לחלוץ ואם פוסל ביאתו לאשתו אם נתאלמנה לכהונה כביאת גוי. וגם לענין שחיטה דעת השלטי גבורים (הובא בש"ך ס"קיב) בשם ריא"ז דהא דאמרי' דשחיטתו אסורה. הוא רק מדרבנן. וזה דעת הב"ח בסי' ב' המובא בש"ך ס"קיב וזה כדעת ה' התרומות המובא בשמ"ק בב"מ דף ע"א לענין רבית דמומר כיון דבידו לשוב על עוונותיו. ואם ישיב כל עונותיו לא תזכרנה עוד. אינו כגוי גמור והוי כעין ספק ולכך קי"ל דאם קידש אשה חוששין לחידושיו ולענין יו"ט עצמו לכאורה תליא בשיטות הנ"ל ובאמת מצינו פלוגתא זו מובא במג"א בהלכות יו"ט סי' תקי"ב ס"קא אם רשאי לעשות מלאכה לצורך קראים ובתשובת ר"ב אשכנזי אוסר. היינו בוודאי מטעם. שהובא בש"ך יו"ד סי' ב' דהאידנ' הקראים הם כמומרים לכהת"כ. ובתשובת רש"ך התיר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך הקראים וגוף התשובות אינם בידי לעיין בהם. ונראה דפליגי גם כן בזה. אי מומר בכלל לכם. א"כ ה"ה במומר לחלל שבתות יש פלוגתא זאת: ולכאורה הי' נ"ל ראי' מלשון הת"כ בפ"ב ה"ג המובא ג"כ בש"ס דידן בחולין דף ה' דממעטינן ממכם ולא כלכם להוציא את המומר לחלל שבת בפרהסי' אלא דשם בא בארוכה בטעם למה לא ממעטינן מן מכם גרים וביאר שם דגרים. אע"ג דלא מקרי בני ישראל מ"מ כיון דעתה הם בכלל ישראל. מסתבר יותר מן מומר דהוי מבני ישראל ומפר הברית. ולכך ממעטינן ממכם ולא כלכם: להוציא את המומר ולשון כלכם הוא תיבה מורכבת מן כל ולכם. וא"כ משמע דמומר מקרי לכם אלא מדכתיב מכם. משמע מקצת שלכם ממעטינן לי' למומר וא"כ לענין יו"ט. דכתיב רק לכם ופשיט' דמותר לעשות מלאכה בשביל גרים. ה"נ בשביל מומר. כן נראה לכאורה. ולכאורה יש עוד לומר דלענין שחיטה אפשר דגם תשובת ד"כ אשכנזי מודה דרשאין לשחוט עבורו. דהא קי"ל ביו"ד סי' א'. דשחיטת קטן בגדול עע"ג כשר. ומקרי בר זביחה. והפמ"ג בפתיחה העיר. מ"ש דלענין כתיבת ס"ת. לא מקרי בר קשירה והוא פסול לכתוב. אפילו אם גדול עע"ג וכ' דבשחיטה כיון דאנו מצווין עליו. דלא למספי' לי' בידים ולכך מקרי בר זביחה: א"כ לפי"ז קשה. דגם גבי מומר נימא דמקרי בר זביחה. כיון דאנו מצווין דלא למספי לי' נבלה משום לפני עור לא תתן מכשול וכבר העיר הנוב"י מה"ת בזה וסיים דבשלמא קטן העושה ע"ד הגדול. וכיון דגדול מצוה עליו ליתן לו דווקא שחיטה והוא עושה ע"ד הגדול הו"ל כאלו הוא בר זביחה אבל מומר דלא ציית ואינו עושה ע"ד הנותן. לכך לא מקרי בר זביחה. מ"מ אם אנו שוחטין בשבילו זהו חיוב עלינו מצד שאין אנו רשאין ליתן לו. דבר שאינו זבוח. וא"כ הרי שחיטת עוף שלו השחיטה הוא בשביל לכם ואיכ"ל דלכ"ע שרי. גם לתשובת ר"ב אשכנזי אלא דלכאורה סברא זו אתי שפיר אם נימא דמומר לחלל שבת. חשוד ג"כ לאכול נבלות. ואסור ליתן לו דבר שאינו שחוט אבל אם נימא כדברי מרן זצ"ל הנ"ל. דאינו חשוד לכל התורה כולה ואנו רשאים ליתן לו דבר שאינו שחוט. א"כ איכ"ל דלא מקרי לכם ותליא בפלוגתא הנ"ל: ובאמת דברי מרן הגאון זצ"ל הם נכונים ודבר גדול דיבר. דבוודאי קים להו לחכז"ל. דמי שהוא מומר לחלל שבת בפרהסי' כיון שהוא עובר על מצות בוראינו בדבר גדול כזה של שמירת שבת שהיא אות ברית הוא מוחזק שאינו מקיים מצות בוראינו בשום דבר ואע"ג דהוא עושה שאר המצות ומוחזק בהן. מ"מ אינו עושה מצד שהוא מצוה ומושבע לקיים התורה שהרי שבת דחמירה ולא אשגח בה ועובר וא"כ הרי הוא מומר ובוודאי לא אשגח על שום מצוה מכח חיוב שבועת הר סיני שאנו מושבעין ועומדין על כל המצוות ואעפ"י שהוא עושה הוא עושה מצד רצונו או מצד רגילות ומנהג אבותיו בידו או דניחא לי' דבר זה מצד הרגל. וקפיד על דבר זה: וא"כ. דבר גדול דיבר מרן הגאון זצ"ל דהרי גם בגוי קי"ל עכו"ם אנקיותא קפדי ונאמנים על זה. וכן אמרינן גבי גוי דאומן לא מרעא אומנתי' ונאמנים וגדולה מזו דעת רש"י. וביאר מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. בחלק ראשון סי' נ"ג באה"ע דערכאות נאמנים מה"ת. כיון דלא משקרו ערכאות יעויי"ש וא"כ זהו כוונת מרן הגאון זצ"ל. דבוודאי שפיר אמרינן ביו"ד סי' קי"ט דהמחלל שבת הרי הוא כגוי בדבר שצריך עדות ונאמנות אבל בדבר שאנו מאמינים גם לגוי מצד דקפיד על דבר זה. או מצד שדבר וענין זה הוא חיותו ואמונתו. ה"נ אי ידעינן בבירור דהמומר קפיד בדבר זה. ושחיותו הוא בין הישראלים כיון שעדיין הוא דבוק בתוך ישראל ואמרו חכז"ל או חברותא או מיתתא ולכך אם ידעינן דקפיד בזה נאמן דלא גרע מגוי בדבר דידעינן דקפדו או בדבר שהוא אומנתו וחיותו. וזהו שאמר מרן דידעינן דהוא מומר לכה"ת. והיינו שכל מה שעושה אינו עושה מצד מצות בוראו והוי כאלו אינו עושה אבל אינו חשוד וא"כ איכ"ל כיון דידעינן דקפיד ורשאין ליתן לו דבר שאינו שחוט. א"כ לא הוי תו לכם. ותליא בפלוגתא הנ"ל לכאורה. אמנם נראה לי אפילו לדעת האוסר. מ"מ איו בו איסור תורה דלא מבעי' אם נודע לנו דקפיד על כשרות וביתו הוא בחזקת כשרות. וכדלעיל דנאמן וכמ"ש מרן בענין זה. ורשאין לאכול אצלו ואנן קי"ל. הואיל דאי מקלעי אורחים וא"כ לכאורה אין כאן איסור דאוריית'. דאי מקלעו לי' אורחים חזי להו אלא שבאמת נראה לי דאצל מומר לחלל שבת בפרהסי' יש לומר דגם פתן ושמנן אסור ובאמת בפ"ת ביו"ד סי' קי"ב מביא בשם ס' תפארת למשה לענין בישולי עכו"ם. דא כ"ל דגבי מומר שרי דהטעם דפתן ושמנן הוא משום בנותיהן. ובבת מומר קי ל דל"ג. כדמוכח בנדה דף ל"ג לענין צדוקי א"כ איכ"ל. דבישולי מומר ג"כ מותר. ולי הדבר צ"ע דהרי מבואר בחולין דף ד' ע"ב. גבי אחאב ויהושפט דפריך דלמא מיכל לא אכיל שתויי הוי שתי. ועדיין לא גזרו על סתם יינם. וכ' שם הר"ן בחידושיו דמבואר מזה דאע"ג דבמומר לע"ז לא גזרו על בנותיו. מ"מ כיון דגוי הוא הוא בכלל הגזירה דסתם יינם ומסתמא גם הוא בגזירת פתן ושמנן. כן הי' נראה לי ראי' גדולה וצריך לומר דהתפאר' למשה ס"ל. דדווקא יינם בכלל אבל פתן ושמנן אינו בכלל. ולא אדע החילוק כיון דהחשש ניסוך לע"ז ליכא. כמבואר בהר"ן הנ"ל. אלא כיון דהוא כגוי. ג"ז בכלל א"כ מ"ש פתן ושמנן מיינם וצ"ע: וא"כ לפי"ז לא היו רשאין לאכול אצלו. ולא שייך טעמא דהואיל וחי מקלעו אורחים. מ"מ נראה דגם בניו ובני ביתו בוודאי הם אינם מחללים שבת בפרהסי' וא"כ אינם כמומרים. ורשאין לשחוט עבורם. ושייך הואיל. אלא אפילו אין לו שם ב"ב אפי"ה נראה דשייך אצלו הואיל הואיל ואי בעי הי' רוצה בתשובה וחידוש גדול ראיתי בתוס' ישנים ביומא דף נ"ו. שכ' שם על הא דאמרינן