מהר"ם שיק אורח חיים קצו

הרב מוהרר ליב עטלינגער נ"י בדין אם מותר ליתן גחלי אבן שקורין שטיין קאהלין. ע"ג אש ביו"ט. מאחר שידוע טבעם שאינם בוערין בטוב עד שיתנו בהם מים. וא"כ אם נותנין מהן ע"ג האש מכבה האש לפי שעה. רק שאח"כ הוא בוער ביותר. עי"ז יעויי"ש שכ' להתיר. אלא שסיים דלפימ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"קט בסופו עפרש"י שתלוי' דדוקא בא"א בענין אחר. ועיין בטו"ז סי' תק"י ס"קה. ושם במג"א. שם ס"קו. ובסי' תק"א ס"ב צ"ע עכ"ל עיי"ש מ"ש מבישרא אגומרא וכו': והנראה לפי ענ"ד דאי משום הא לא תברא ואדרבה לפי דעת הטו"ז והמג"א שרי דהנה המג"א בסי' תק"ז ס"קיב השיג על הב"י. שכ' דלהה"מ בשם הרשב"א אפילו היכא דאפשר בענין אחר שרי כיבוי לצורך אוכ"נ והמג"א השיג דמלשונו משמע דווקא באי אפשר בענין אחר כמו דלהרא"ש. והנראה לפי ענ"ד דיפה כיון הב"י בכוונת הרשב"א דהנה בשבת דף קל"ד ע"א. יש ב' גירסות דפריך שם אהא דאוסר למתוק חרדל בגחלת של עץ. דמ"ש מבישרא אגומרא. ומשני לפי גירסת הרי"ף. התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי ורש"י גורס התם לא אפשר הכא אפשר ולכל גירסא יש קולא וחומרא דפשיטא דגם להרי"ף כיבוי לצורך אוכ"נ שרי. כמו שיתבאר להלן אי"ה וכמבואר מכל הפוסקים. וא"כ הא דאסור גבי חרדל. ע"כ כמ"ש הראשונים. או דאינו צורך רק למפונקים. או משום דהוי מלאכה הנעשה לימים רבים ולזה קרא הרמב"ן שהוא רק תיקון. כמבואר בלשון הרמב"ן במלחמות ר"פ אין צדין. גבי יש במינו במחובר והטו"ז בסי' תק"י ס"קה לא ראה אז דברי הרמב"ן ר"פ א"צ ולכך נתקשה בו והרשב"א בעבוה"ק בשער ב' כ' דעיקר תיקונו בגחלת של מתכת. ולכך אסור בגחלת עץ דיש בו כיבוי. וכיון דהרי"ף ע"כ ג"כ סובר סברות אלו. א"כ קשה מאי פריך מבישרא אגומרא. וצ"ל כמ"ש הרמב"ן במלחמות ספ"ב דביצה דגם בבישרא עיקר תיקונו בשפוד ולא אגומרי'. ואפילו הכי התור אגומרי' ומ"ש מחרדל ומתרץ התם ליכא כיבוי. כיון דסופו להבעיר. ולכך אע"ג דא"צ ואינו עיקר תיקונו כיון דסופו להבעיר. שרי. וכן שרי בביצה דף כ"ג ע"א לעשן פירות. אע"ג דלא מקרי צורך אוכ"נ ואע"ג דאפשר ע"ג גחלת דחרס דכיון דסופו להבעיר לא מקרי כיבוי ומשום הבערה. ליכא. דמיירי בצריך בלא"ה למדורה ובאמת קשיא לי'. לפי הרמב"ן מאי ארי' לעשן פירות אפילו מוגמר להריח. יהא שרי בכה"ג ושם משמע דאסור וצ"ע לפירוש הרמב"ן עכ"פ לגירסא זו יש קולא דכיבוי דסופו להבעיר אפילו אינו צורך אוכ"נ ממש ואפשר בענין אחר שרי. ונגד זה יש חומרא: דכיבוי ממש היכא דאפשר בענין אחר אסור. אמנם לפרש"י יש ג"כ קולא וחומרא דהש"מ בביצה דף כ"ג: הקשה מאי קאמר דמותר לעשן מידי דהוי אבישרא אגומרא דמאי צריך דמיון לזה. הו"לל רק דהלכה כשמואל ותי' בשה הרשב"א והריטב"א דלפרש"י לכך דומה לבשרא אגומרא. אע"ג דאפשר בענין אחר כדלעיל אפי"ה שרי וסיים הש"מ דנוכל לקבוע בה מסמורת. ולפי"ז מוכח דלפרש"י אפילו כיבוי מותר אפילו באפשר בענין אחר. והא דאסור בחרדל. צ"ל כתי' הש"ס וכפרש"י וביאר הר"ן והרמב"ן שם דהיכא דאפשר מבעו"י כמו בחרדל אסור אבל כל שצריך לעשו' ביו"ט לא חילקו והותר לעשות בכל אופן שירצה. או בכל אופן שיזדמן יעויי"ש וא"כ יש לרש"י קולא. היכא דא"א מבעו"י. אפילו כיבוי גמורה שרי. אע"ג דאפשר בענין אחר. וחומרא היכא דאפשר מבעו"י אסור אפילו כיבוי שסופו להבעיר וא"כ מבואר דלהרשב"א דגרס כגירסת רש"י מתיר כיבוי אפילו אפשר בענין אחר וכדמוכח מבישרא אגומרא: וא"כ. הא דכ' הה"מ בפ"ג מיו"ט דין י' בשם הרשב"א. דמותר לכבות לצורך תיקון אוכ"נ כוונתו אפילו אפשר בלא גריפת הכל כמ"ש הב"י ואפי"ה א"ש לשון הרשב"א הואיל וא"א בלא כן. היינו ממש לשון הרמב"ן והר"ן הנ"ל הואיל וא"א מעיו"ט שוב לא חילקו משא"כ אם אפשר מעיו"ט ומיושב קושית המג"א הנ"ל. ועפ"ז מבואר דהנך ב' שיטות בסי' תק"ז סעי' ד' לטעמי' הרא"ש גורס כהרי"ף. לכך אוסר כיבוי גמור היכא דאפשר בע"א. והרשב"א גורס כרש"י. ולכך מתיר אפילו באפשר והש"ע בסי' תק"ז סעי' ד' דמשמע בלשונו דמתיר אפילו באפשר כמ"ש הטו"ז שם. דסובר כרשב"א. וא"כ גורס כגירסת רש"י וזה דלא כמ"ש המג"א סי' תקי"א ס"קי דס"ל דגורס כהרי"ף. והמג"א לטעמי'. עכ"פ בנידון שלנו בכיבוי שסופו להבעיר לכל שני הגירסות שרי. אפילו אפשר בע"א הואיל וא"א מבעו"י. אבל באפשר מבעו"י כגון בליל יו"ט אסור לפי גירסת רש"י וסייעתו אמנם כל זה לפי דמיון של הרב מהר"ל עטלינגער נ"י. אבל באמת אין הנידון דומה לראי' לכאורה דהראיו' מבישרא אגומרי' ומסי' תק"ז ומסי' תקי"א אינם דומים לכאן דהתם הכיבוי לצורך אוכ"נ. אבל בנידון שלנו הכיבוי לצורך מכשירי אוכ"נ דהיינו לצורך האש ובכיבוי לצורך מכשירי אוכ"נ כבר דינם אמור בסי' קי"ד סעי' א'. להמחבר אפילו אי אפשר בענין אחר אסור ולהרמ"א דווקא באי אפשר שרי אבל באפשר לכ"ע אסור. וא"כ נפל היתירא בבירא: ונראה לקיים היתר הנ"ל עפ"י מ"ש המג"א בסי' תק"א ס"קג בשם הר"ן גבי בקוע לפי מה שתי' המג"א דבריו. דלחמם באש מקרי אוכ"נ. ושוב אפילו מבשל בהם מותר משום מתוך. וכוונתו לאו דווקא מתוך אלא כעין הואיל. שאמרו הואיל ולפני טיבול שרי וכו' ה"נ כן והא"ר בסי' תק"א ס"קד כ' דגם להראב"ד מקרי הבערה צורך אוכ"נ. דיש שבח עצים בפת. וא"כ שוב א"ש ראיות הנ"ל. ולכאורה יש להביא ראי' לזה דכיבוי לצורך לעשות אש שרי מדברי הש"מ בביצה דף כ"ב. דכ' הא דאין מכבין בקעת הוא משום דלמא לא ידליקנה אח"ז ביו"ט וכן הא דאסרו שס דף ל"ב לעשות פחמין כ' הר"ן משום מכבה. וכ' הש"מ בשם הרא"ה דמשום מ"ע אסור דיסברו דעושה זה לצורך אומנים. דבזמנם לא היו מצטרכין לפחמין. אלא לאומנין עיי"ש. מבואר מזה לכאורה דכיבוי כדי לעשות אש ביו"ט שרי מן הדין והפרמ"ג בסי' תק"ב ס"קד. תמה בזה על רש"י. למה לא אסרו משום מכבה ולא ראה דברי הש"מ הנ"ל, א"כ מבואר דלולא דיש לחוש. אולי ימלוך ולא ידליקנו ביו"ט. או משים מ"ע הי' כיבוי שרי ביו"ט. כדי לעשות אש ביו"ט מיהו יש לדחות מהתם אין ראי' דהש"מ בדף כ"ב קאי על הברייתא דאתי' כר"י דמכשירין נמי שרי וכן בדף ל"ב קאי ג"כ לר"י ולכך הוצרך השמ"ק לומר טעם דידי'. אבל לדידן עדיין איכ"ל דאין כיבוי מותר כדי לעשות אש: גם אין סמך להתיר. מכח דברי היש"ש שהביא המג"א בסי' תק"ב ס"קה. שהתיר מצד אינו מתכוון ואפילו הוי פ"ר משום שמחת יו"ט. דקשה לי טובא על דבריו. מבשרא אגומרא וממעשן פירות דג"כ אין מכוון לכבות ואפי"ה לא הותרה אלא משום דסופו להבעיר וכ"ש דקשה מאי פריך בשבת דף קל"ד ע"א מ"ש מבישרא אגומרא הא שניא ושניא דכאן מכוון. ושם אינו מכוון לכיבוי וע"כ היכא דהוי פ"ר ליכא היתר דיש"ש מ"מ כיון דכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל וגם לר"י דמתיר מכשירין הוכחתי מש"מ דלדידי' מותר ונהי דבסי' תקי"ד סעי' א' לא סמכינן כאן על ר"י מ"מ כ' הד"מ שם. דהוי מילי דרבנן ולגירסת הרי"ף והרא"ש דכיבוי שסופו להבעיר מותר אפילו אפשר דלא מקרי כיבוי ואפילו לגי' רש"י ורשב"א וסייעתם דמקרי כיבוי. מ"מ להמג"א בסי' תק"א ולהא"ר. דחשבו עשיית האש לאוכל נפש. א"כ גם לרשב"א לפי מה שביארתי שרי. אם א"א מבעו"י אע"ג דאפשר בע"א. ע"כ יש להתיר בנידון שלנו בגחלי אש הנ"ל דווקא ביום אבל לא בלילה כן נראה לפיענ"ד. איברא דלכאורה יש להביא ראי' לסתור. מדברי הש"ע בסי' תקי"ד סעי' ב'. דאסור ליקח פתילה מן השמן בנר הדולק, אפי' ליתן בשמן אחר דמיד שמוציא הוא מכבה. ונהי דל"ד לבישרא אגומרא לדעת הרי"ף דלא מקרי כיבוי הואיל וסופו מבעיר דהתם בבישרא אגומרא לא חשיב לי' כיבוי. הואיל ואינו נשאר בכיבוי. וכמ"ש בפי בפ' כירה. סברא דחימום דמים לא מקרי בישול הואיל ואינו נשאר בבישולו משא"כ כאן אם לא נתן לשמן אחר הי' נשאר בכיבוי ונתינה לשמן אחר. פנים חדשות הוא. אבל אי נימא כסברת השמ"ק הנ"ל. ולפמ"ש דעת המג"א בסי' תק"א א"כ כיבוי לצורך אוכ"נ שרי א"כ אי הדלקה מקרי אוכ"נ יהא שרי ומדסתמו משמע אפילו אם א"א לו נר במקום. אלא עי"ז אפילו הכי לא שרי': ונראה דהנה הטו"ז שם פקפק על דין זה. וכ' דדין זה סותר למה שהתיר בסי' תק"ב סעי' ב' במדורה ליקח אוד וליתן במקום אחר משום דאינו מכוון לכיבוי וה"נ כן. וקושיא זו יש לישב דכבר כ' התוס' בביצה דף ל"ג ע"א בסוף ד"ה מלמטה דהיכא שהוא עושה מה שהוא מכוון לעשות. אעפ"י שאינו מכוון לתכלית של אותה מלאכה מקרי דבר שמתכוון. וא"כ יש מרחק רב ביניהם דשמן מן הפתילה מקרי כיבוי. כדאית' בביצה דף כ"ב ואם לוקח פתילה משמן. הוא מרחקה מן השמן והוא מכוון ליקח א"כ חשוב מתכוון לכיבוי ולכך אסור. אבל לוקח אוד מן המדורה האוד אינו שואב מן המדורה. והלקיחה אינו כיבוי אלא שע"י הנדנוד והאוויר בא לידי כיבוי ולכך מקרי אינו מתכוון וא"ש ושניהם עולים בקנה אחד וכבר רמז זה בפ"ח עיי"ש: והנה כבר כתבתי בשם השמ"ק דלכ"ע אין מכבין אפילו אם דעתו כדי להדליק שמא לא ידליק ומדסתם משמע אפי' כוונתו להדליק מיד. דמאן מפיס כל שאין אופן הכיבוי מוכחת שידליקנה מיד. ומ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"קח שיהא הכיבוי בשעה שמתקן וכו' האי בשעה לאו דווקא אלא בעינן שיהא ניכר מתוך מעשיו שידליק מיד. ולכך בלוקח פתילה מן השמן דאינו ניכר מתוך מעשיו שרוצה ליתן בשמן אחר ולהדליק מיד. ולכך אסור. ועפ"י הסברא הזאת מובן היטב מ"ש הטו"ז בסי' תקי"ד ס"קד שהתיר להטות השמן