מהר"ם שיק אורח חיים קצה

ולכך ל"א מוקצה מחמת יום שעבר. וא"כ משמע דלא כהצל"ח. ונהי דאין דעתי מכרעת מ"מ תליא בפלוגת' וספק מוקצה אסור מיהו בזה הדין עם מעלתו נ"י דלפי מה שהסכימו האחרונים דלא בעינן ז' מעל"ע שלמים. אלא מיד בהתחלת יום שמיני. מותר לעת הצורך א"כ הוי רק מוקצה מחמת יום שעבר ומותר מדינא. ואינו אסור אלא משום מנהג המובא בש"ע סי' תרס"ז ובמג"א שם ס"קב משום הכנה ובמקום חולי אין מנהג ושרי בכה"ג בנידון השאלה. ידידו מחותנו הדוש"ת. הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה עה"ר נשאלתי אם שחטו בהמה בעיו"ט אם מותר לשחוט את בנה ביו"ט או אפשר לומר מגו דאתקצאי ביה"ש. משום אותו ואת בנו אתקצאי לכולו יומא וכ' השואל דאפשר דזה תליא בב' תירוצי התוס' בביצה דף ו' ד"ה. וכי מאי וכו' כתבו בחד תי'. כיון דלכתחילה אסור אמרי' מגו דאתקצאי ולאידך תי' כיון דבדיעבד שרי. לא אמרי' מגו דאתקצאי מיהו בתוס' ביצה דף ל' ע"ב ד"ה ונפחת וכו'. חולקין שם על רש"י. דכ' דבדרבנן אמרינן כיון דאם עבר ותיקן מתוקן שוב לא הוי מוקצה. ולפי ענ"ד פשוט. כבר כתבו בתוס' ביצה דף ד' ע"א ובסוכה דף י' ע"ב דמוקצה מחמת יום שעבר. לא אמרינן. א"כ ה"נ הוי רק מוקצה מחמת יום שעבר ומותר: תשובה רע"ו בו בפרק נשאלתי. אותן אנשים שמפטמים תרנגולים ואווזות. ומשליכין לתוך פיהם מיני קטניות. או מיני תבואה אם מחוייבי' לבדוק את הוושט מהם. והשבתי דלפי ענ"ד צריכין לבדוק את הוושט דהרי עיקר הדבר דצריכין לבדוק הוא מבואר ביו"ד סי' ל"ג ברמ"א סעי' י"ח שכך תיקנו בעירו. ונתפשט משם המנהג לכל קהלות ישראל וכ' הרמ"א שאותן אווזות המלעיטין וכו', ומבואר בשבת דף קנ"ה ע"ב אמתני' שם דמה בין המראה להלעטה. המראה הוא למקום שאינה יכולה להחזיר והלעטה הוא למקום שיכולה להחזיר: והרמ"א בתשובה ע"ט המובא במג"א סי' ש"ה ס"קיב דייק בשם החילוק בין המראה להלעטה. וא"כ הא דכ' הרמ"א ביו"ד דאותן אווזות המלעיטין צריך לבדוק הוושט ונקט לשון הלעיטה שהוא לפי דעתו רק השלכה לתוך פיו ואפי"ה כ' דצריך לבדוק. וא"כ נראה שגם בכה"ג צריכין לבדוק: ובזה א"ש קושית הב"ח. שהקשה על מה דסיים הרמ"א שם ויותר הי' טוב וכו' והקשה כיון דשכיח ריעותא א"כ מדינא צריך בדיקה ולהנ"ל מיירי הרמ"א במלעיטין דשם לא שכיח ריעותא ולכך מסיים שפיר דיותר הי' טוב וכו', וכן בריש סי' ל"ג. דייק הרמ"א בלשונו בלשון המראה, וגם הרי מדמה הרמ"א דין זה דבדיקת הוושט. לבדיקות הסירכות ובסירכא הא קי"ל ביו"ד רס"י ל"ט ס"ב ומבואר שם אפילו בחיות וגדיים וטלאים דלא שכיחו שם סירכות. אפי"ה צריכין לבדוק וע"כ דלא פלוג רבנן בתקנתייהו וא"כ ה"ה בבדיקת הוושטין שתיקנו שצריך לבדוק כמו בסירכות. גם כן לא חילקו בין המראה להלעטה. אפילו אם בהלעטה לא שכיחו ריעתות. אפי"ה לא פלוג ובלא"ה ההלעטה עצמה תלוי' באברים שמלעיטין ואם שפחות המלעיטין. אינם משגיחים להלעיט בנחת ובמתון. אפשר דשכיח בהו ריעתות. כן נראה לפי ענ"ד: ועוד לפי מ"ש הפליתי. ומקצת אחרונים דס"ל דנקובת הוושט כספק בשחיטה ואתחזק איסורא. וא"כ לפימ"ש המג"א בסי' תל"ז דהיכא דהרוב בא להוציא מידי חזקה אפילו היכא דאיכ' טרחא לא סמכינן וכו' וצריך לברורי. וה"ה בהלעטה: אפילו לא שכיח. וכל זה לענין הבדיקה אבל לענין החומרא שהחמירו מקצת אנשים שלא לאכול מאווזות שנתפטמו ע"י המראה נראה מדברי הב"ח עצמו שכ' דדווקא אם תוחבין המאכל בדוחק כדרך המראה. בכה"ג כ' דאין לאכול מאותן האווזות אבל הלעטה. שהוא מה שמשליכין לתוך הפה דבכה"ג לא שכיח ריעותא כולי האי. ובכה"ג לא אמר הב"ח כלל. דאין לאכול מהם. כן נראה לי: תשובה רע"ז לשנה טובה יכתב ויחתם ידידי הרבני המופלג בתורה חרוץ ושנון מוה' וכו': נפשו בשאלתו אם שוחט שלא שחט מעולם. מותר לו לשחוט פעם ראשון ביו"ט. אם נימא דדינו כמו מוהל. שלא מל עוד. דהדין דאסור לו למול פעם ראשון בשבת. כדאית' באו"ח ססי' של"א. וביו"ד סי' רס"ו. או דלמא יו"ט שאני משום דאמרינן בי' מתוך. וכדקי"ל באו"ח סי' תצ"ח סעי' ח'. דאין מחזיקין ריעותא ביו"ט. וכי היכא דלא תקשה הנך ב' דינים אהדדי אפשר לומר ביו"ט מקילין. משום דאמרינן מתוך. וכמ"ש הפר"ח בסי' תצ"ח שם. וא"כ גם בשוחט מותר זהו דעתו. ואע"ג שאין זה לשונו. אמנם לדינא. באמת בתשובת חוות יאיר הביא בשם מהר"ג. להקשות ב' דינים הנ"ל אהדדי. דהרי במרדכי ר"פ כיסוי הדם. למד דין זה דמוהל שלא מל מהא דמחזיקין ריעותא ואיך פסק שם. גבי מחזיקין ריעות' להקל וגבי מוהל פסק להחמיר. ותשובת חו"י אינה כעת תח"י. וגם בבינה לעתים בפ"ב מהלכות יו"ט. דין ז' הביא קושי' זו ובאמת לפימ"ש השאגת ארי' בסי' ס"ד. וכיוצא בזה הוא דעת מרן הגאון זצ"ל בתשובת חת"ס סי' ס"ו. דמאן דפסק האבעי' להקל הוא משום דס"ל. דהבדיקה הוא רק מדרבנן. ומה"ת סמכינן אשהיית מעל"ע וא"כ מה"ת לא צריך בדיקה וסמכינן ארובה וזהו שייך בהנך דנולד בהן ריעות' והוי רק אבעי' בדרבנן ובדרבנן קי"ל להקל. אבל במי שלא מל. או שלא שחט. דמה"ת הוי ספק. דלא שייך בי' רוב בקיאין וכמ"ש נמי הבינה לעתים ובפרט שהרי האדם בעצמו מסופק ואינו יודע שהוא כקבוע אצל עצמו. והוי ספק דאוריית' ואסור לו למול או לשחוט: אמנם לכאורה יש לומר לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ח ה"ז מה' שבת. דמקלקל בחבלה אם אין בו צורך כלל הוי רק איסור דרבנן. א"כ אפילו אם במילה שרי. מ"מ בשחיטה אסור ומ"מ לפי"ז תקשה פסקי הש"ע אהדדי אמנם עיין בתה"ד סי' רס"ה. מבואר דפלוגתת הפוסקים הוא אי קי"ל דמקלקל בחבורה חייב או פטור. וא"כ המרדכי דמדמה זה למוהל שלא מל. לדין דמחזיקין ריעותא. ע"כ דסובר כדעת הר"ן. דפסקינן בביצה דף ל"ד האבעי' להחמיר וס"ל דגם שם בעינן בדיקה מה"ת. והפי' של האבעי' עיין מ"ש בחיד' בביצה שם וסובר ג"כ לענין מילה. כדעת התוס' דמקלקל בחבלה חייב. ולכך פוסק בשניהם להחמיר. והש"ע שהכריע גבי יו"ט להקל. וגם שבת להחמיר. אין בזה סתירה דלענין מילה חששו התוס' דהוי מלאכה דאורייתא אבל שם. דלענין לאחזוקי ריעותא הכריע כהרא"ש דהוי האבעי' רק בדרבנן. ואין בזה שום סתירה: וא"כ בשוחט. שלא שחט אסור לו לשחוט פעם ראשון ביו"ט. כמו במוהל ואדרבה שוחט גרע ממוהל דבמוהל סגי אם רק מל פעם אחד. וכמו שביאר מלתא בטעמא בתה"ד סי' רס"ה. אבל בשוחט דיש לחוש שמא ישהה. או ידרוס ואינך חששות. כל זמן דלא אתחזיק בתלתא שחיטות כשרות. אסור לו לשחוט ביו"ט. ואפילו לדעת הפוסקים ביו"ד סי' א' דלעלופי לא חיישינן. היינו כמ"ש הרמב"ם. דאם הי' מתעלף הי' מגיד לנו אבל לענין חילול יו"ט יש לחוש וכמבואר מלשון תה"ד הנ"ל והה"ד למול ביו"ט בכה"ג אסור. ובוודאי אם הי' אמרינן כשיטת רש"י ביצה דף י"ב: דמה"ת אמרי' מתוך. אפילו שלא לצורך כלל. הי' מקום לומר. דביו"ט קי"ל להקל מטעם דהוי ס' דרבנן משום מתוך. אבל לפי מאי דקי"ל באו"ח סי' תקי"ח במג"א ס"קג דלוקה אם אין צורך קצת ולמחשב כה"ג צורך קצת. הואיל וס' כשר. וכמ"ש הפר"ח בסי' צ"ח סעי' ח'. זה דוחק. דבביצה דף ל"ד ע"א גבי ליבון רעפים. ורש"י שם מבואר. דכה"ג לא חשיב צורך קצת. אם יתברר דהיא טריפה. או בשוחט שלא הי' יודע לשחוט. וא"כ הוי ביו"ט נמי ספק דאוריית' דאפילו יתנבל בשחיטתו. מ"מ לא חשוב מקלקל כדאית' בפסחים דף ע"ג דתיקן להוציא מידי אבמה"ח וא"כ נראה פשוט לאסור בשוחט כל זמן דלא אתחזק בג' פעמים: ובאמת הי' אפשר לחלק. דביו"ט דאוכ"נ הותרה הותרה לגמרי אפילו מספיקא וזה עצמו הוא האיבעי' אי הותרה לגמרי או לא. אבל במילה דדחי'. ואמרינן רק דעשה דל"ת. ואם אינו מתקן המצוה חילל שבת בחנם ולדעת הרמב"ם נ"ל עוד כיון דמספקא ל' אי בקי למול ואם אינו בקי. אין עליו חיוב מצות עשה וא"כ כיון דמסופק ספק דאורייתא מה"ת להקל ואין עליו חיוב מ"ע אפילו אי קמי' שמיא גליא דהוא בקי וכיון דאין עליו מ"ע. אסור לו למול ובמאי ידחה שבת. ולפי"ז הי' אפשר לומר. בשוחט ביו"ט מותר מ"מ מדברי הפוסקים האחרונים הנ"ל. דלית להו החילוק הזה וא"כ אסור לשחוט כל זמן דלא אתחזק כן נראה לפי ענ"ד פשוט: תשובה רע"ח שיל"ת יערגין יום א' יוד אדר השני תרי"ג לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב הגאון המפורסם. ערוגת הבושם עה"י פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י האב"ד ור"מ דק"ק אלטונא יע"א: אחד"ש וטובו דרפ"מ באתי בדברים הנאמרים למטה בדין כיבוי דיו"ט וכו'. הנה בשומר ציון מכתב קכ"ו הביא תשובת