מהר"ם שיק אורח חיים קצד

אי הא דצריך להמתין ז' ימים הוא משום חשש דאורייתא ב' אי גוי מסל"ת נאמן ג' אי שייך בכה"ג איסור מוקצה. והנה על בחי' הא' אי אסור מה"ת: הדגו"מ והנוב"י כ' שיש להוכיח שאסור מה"ת. והט"א בר"ה דף ו' ס"ל. שהוא רק מדרבנן. וכבר ביארתי זה מכבר בתשובה אחת. (השייך לחיו"ד) בארוכה ועשיתי סמוכין לדבר הנוב"י שהוא אסור מה"ת עיי"ש. ועתה נבוא לדין הב' אי גוי מסל"ת נאמן. הנה אי נימא כדעת הפוסקים שהוא חשש דאוריית' בוודאי אין גוי מסלפ"ת נאמן. אפילו לדעת המנחת כהן המובא בפ"ח סימן ס"ט ס"קמ. שכ' דהיכא דלא אתחזק איסורא אפילו בדאוריית' מסל"ת נאמן. ונימא כמ"ש הנוב"י דסמוך מיעוט' לחזקה והוי פלגא ופלגא ולא אתחזיק איסורא מ"מ הרי המנחת כהן דבריו הם תמוהים דאפילו בשאר פסולי עדות. אמרינן בב"ק דף ט"ו. דרק בדרבנן נאמנים במסל"ת. ובלא"ה הקשה הפר"ח עליו דדבריו סותרין. דגבי דרבנן באתחזיק איסורא סובר דאינו נאמן. ובלא אתחזק אפילו בדאורייתא נאמן א"כ אין חילוק בין דאוריית' לדרבנן ובב"ק דף ט"ו מבואר חילוק בין דאוריית' לדרבנן בזה עיי"ש ולפי ענ"ד כוונת המ"כ דהוא ס"ל כדעת הרמב"ם. דסד"א בלא אתחזק איסורא מה"ת לקולא. ואינו אסור אלא מדרבנן ולכך מסל"ת נאמן ואין סתירה מהש"ס דב"ק. דאמרינן דרק בדרבנן. מהני מסל"ת. דממיל' גם בדאוריית' לא הוי אלא איסור דרבנן ונאמן גבי'. גוי מסלפ"ת: ולפי"ז לשון אתחזק איסורא לאו דווקא שאותה דבר עצמו אתחזק דמצינו ב' גווני אתחזק או דהחתיכה עצמה היתה מעיקר' בחזקת איסור. או שמונח לפניו ב' חתיכות א' של איסור ואחת היתר כגון דא מקרי בחולין מ"ג ע"ב. ג"כ בלשון אתחזק איסור' ובאמת בלשון מבורר קורין אנו לזה. רק איקבע איסורא. דהיכא דאיקבע לרמב"ם נמי ספיקא מה"ת להחמיר. ואז בדאוריית' אין הגוי נאמן. משא"כ בדרבנן בעינן דווקא דאתחזיק איסורא בהאי חתיכה ואז אין הגוי נאמן. ושפיר יש חילוק בין דאוריית' לדרבנן. וממיל' ג"כ בנידון שלנו. לפימ"ש במקו"א דנרא' לפי ענ"ד היכא דיש חזקה נגד חזקה או רוב נגד מועט וחזקה. נהי דהוי פלגא ופלגא. מ"מ איקבע איסורא מקרי וספיקא אסור מה"ת וכעין שכ' הרמב"ם בפ"ח משגגות. דע"א נגד ע"א מקרי איקבע איסורא ואם כן בנידון שלנו הוי איקבע. ואין גוי מסלפ"ת נאמן בספק דאוריית' בכה"ג לכ"ע כן הי' נ"ל לכאורה: אבל באמת מבואר מדברי הרא"ש בבכורות המובא נמי בש"ך: ביו"ד סי' שי"ו דנראה מבואר מדבריו. דאפילו בדאוריית': ויש חזקה נגד חזקה. נאמן גוי במסלפ"ת. היכא דלא שייך לאשבוחי מקחו. ומצאתי בזכרון יוסף חיו"ד סי' י"ט שכ' ג"כ טעמו של הרא"ש כמ"ש למעלה. אמנם לפי מ"ש היכא דיש חזקה נגד חזקה לא שייך זה. אלא נראה דס"ל להרא"ש דמשום ר' חששות אין הגוי נאמן א' משום משקר וב' משום דאומר בדדמי. וס"ל. היכא דאומר במסלפ"ת יש אומדנא דאינו משקר וכמ"ש הטו"ז רסי' צ"ח ס"קב ונוכל לסמוך על זה באיסורא היכא דלא שייך חשש. להשביח מקחו אומר אלא דאכתי יש לחוש דאומר בדדמי ולכך משום ספק זה בדאורייתא א"נ. ובדרבנן נאמן ולכך ס"ל להרא"ש וסייעתו דהיכא דלא שייך חשש דאומר בדדמי כגון אם הבעלים אומרים. כי כבר הי' לה ב' או ג' וולדות. במידי דמסתמא וודאי ידעו. אמרינן דוודאי לא אמרו בדדמי. דבלא"ה בעלים דייקו טפי. דלדעת הטו"ז בסי' קכ"ז בעלים אפילו להתיר אפילו נגד חזקה נאמנים בישראל ולכך סובר הרא"ש בעדות דמסתמא ידעו הן או לאו לא שייך בדדמי. אלא חשש משקר איכא בגוי. ובכה"ג אי אומר כמסלפ"ת אפילו בדאורייתא נאמן כסברת הטו"ז בסי' צ"ח הנ"ל. ובב"ק דף קט"ו הנ"ל. מיירי היכא דשייך חשש בדדמי אז אינו נאמן בדאוריית' כן נראה לפי ענ"ד טעמו של הרא"ש: ולפי"ז יש ג' שיטות לדעת הרא"ש וסייעתו. אפילו בדאוריית' לפעמים גוי מסלפ"ת נאמן. היכא דלא שייך חשש בדדמי אבל אם שייך חשש בדדמי אינו נאמן גוי מסלפ"ת בדאורייתא. אלא בעדות אשה בלבד ושיטת הפר"ח בסי' ס"ט ס"קמ דגוי מסלפ"ת אפילו בדרבנן אינו נאמן אלא בעדות אשה ולפי מ"ש דלהרא"ש יש אופנים דגוי מסלפ"ת אפילו בדאוריית' נאמן אין ראי' מהא דכ' הפוסקים. דרק בעדות אשה מועיל מסלפ"ת דאיכ"ל דכלל הזה רק בעניני תורה נאמר. מ"מ באמת גם הר"ן בתשובה סי' כ' דנהי דנראה להלכה. דבכל איסור דרבנן גוי מסל"ת נאמן אפי"ה למעשה לא רצה לסמוך על זה. וכזה נראה דעת המחבר. וכנראה מדבריו בכ"י סוסי' קל"ז דאינו סומך אפילו בדרבנן. על גוי מסלפ"ת. אמנם הרמ"א פסק בסי' שי"ו סעי' ג'. דדווקא בדרבנן סמכינן וס"ל ג"כ באו"ח סי' תצ"ח. דגם באיסור מוקצה ונולד נאמן. א"כ בכל דרבנן מסלפ"ת נאמן ואפי"ה בסי' קל"ז סתם כהמחבר דבקנינים של גוי. לא סמכינן על גוי מסל"ת וכ' הש"ך שם דהרמ"א סובר כדעת הריב"ש דבאיסור דרבנן דווקא אם לא אתחזק איסורא סמכינן על גוי מסלפ"ת וכן דעתו בת"ח כלל ל"ב סעי' א' וכמו שביאר שם המנח"י: ולפי"ז בנידון שלנו המחבר סתם דאין גוי נאמן לענין וולד שעברו עליו ז' ימים. משמע דאפילו אם הוא מסלפ"ת א"נ והמחבר לשיטתו בססי' קל"ז בב"י סתם גם כאן בסוף סי' ט"ו כן. אמנם להרמ"א דס"ל דבדרבנן מועיל מסלפ"ת ואפי"ה סתם דאינו נאמן. ומשמע אפילו מסלפ"ת. ע"כ או דס"ל כהדגו"מ. דהוא חשש דאוריית'. או משום דאתחזק איסורא עד עתה. ולכך א"נ גם להרמ"א. ומה שהקשה הטו"ז דנימא ס"ס מלבד התירוצים שנאמרו הא הוי ג"כ ספק חסרון ידיעה וס' שני שמא כלו לו חדשיו אינו ספק. דמכל מקום מדרבנן אסרו אותו לאכול משום גזירה דעי"ז יכול לבוא להקל במקו"א. ולפימ"ש בתשובה שהבאתי לעיל (השייך לחיו"ד) יש חזקת קטנות וחזקת דעכשיו נולדה וא"כ נגד ב' חזקות בוודאי אינו מועיל ס"ס. ולכך א"ש דאינו מועיל מסלפ"ת. מיהו אם יש סימנים קרניים ושניים. כבר כ' מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' ט"ז וי"ז דמועיל מסלפ"ת והייני נמי כמ"ש ביו"ד סי' שי"ו סעי' ג' בהג"הה דהיכא דחולבת מועיל מסלפ"ת הואיל ויש רגלים לדבר המסעיים לזה והה"ד הכא אמנם מ"ש מעלתו נ"י דהואיל ולא אמר לאחר ז' הוי רק גילוי מלתא. זה אינו נראה. לא מבעי' להרמב"ם הפי' של גילוי מלתא היינו דווקא מילתא דעבידא לאגלויי עיין בנוב"י במהדו"ק באהע"ז סי' צ"ג לא שייך זה כאן אלא גס לפי מה שהסביר הרי"ף משום דלא אמרו על מלתא דאיסורא מ"מ בעינין עיקר הדבר. מבואר ונודע מכבר שיש לזה אח. או עפ"י חזקה וזה אינו אלא מברר שזה הוא זה. זה מקרי גילו מלתא. כן נראה לי. ובלא"ה לא שמעתי דגוי נאמן גבי גילוי מלתא דשם אינו מפורש רק לגבי קרובים ופסולים. ועתה נבוא לעיין בחלק הג' את"ל דגוי נאמן. או שהישראל יודע ומעיד על זה אי אינו אסור משום מוקצה הנה כבר הביא מעלתו שבדין זה פליגו המהרש"א והצל"ח בביצה דף ו' ע"א בתוס' בד"ה וכי מה וכו'. ומעלתו נ"י הביא להקשות על הצל"ח מביצה דף כ"ו דפריך על הא דתניא ושווין בנולד הוא ומומו דיהא מוקצה לחצי שבת. ומשני בישבו דייני התם ואי אמרינן כהצל"ח דאיגלאי מלתא למפרע דהוי חזי לבין השמשות א"כ ה"נ התם איגלאי מלתא למפרע ודחק עצמו לחלק ותמהני עליו שלא ראה בצל"ח שהוא עצמו העיר מבכור ותי' משום דאין רואין מומין וכו' ואפילו לרש"י ביצה דף כ"ו ע"ב דלא כ' הטעם משום דאין רואין כ' דבכור שהוא בחזקת תם שאני עיי"ש. ולכאורה הו"א דדברי הצל"ח. הם ממש דברי רב כהנא ביצה דף כ"ו דמוקצה שיבש ולא ידעו בה הבעלים דשרי. וה"נ לא אתקצאי ביהש"מ אלא משום שלא ידע ונהי דבירושלמי הובא בר"ן בביצה שם פליג על רב כהנא אנן קי"ל כרב כהנא וא"כ לכאורה היינו כהצל"ח. מיהו נראה דיש לחלק דבמוקצה שיבש אם היו הבעלים רוצין לדעת לנסות ולהבחין ביה"ש אי יבשו גרוגרות היו יכולים לידע. והוי כעין בידו. וכל שבידו אמרינן שם בביצה דלא הוי מוקצה אבל כאן אין בידו לדעת ביהש"מ שאינו נפל וממילא ע"כ אקצי דעתי' מיני' ומדלא נקט ר"כ גוונא אחרינא היכא דלא הוי בידי' לדעת. כעין גוונא דצל"ח. ע"כ ס"ל דבכה"ג דהוי מוקצה. ודלא כהצל"ח וגם לאפושי פלוגתא בין ר"כ לירושלמי לא מפשינן. וגם מהא דחידשו התוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן. כמו שהוכיחו זה בביצה דף ז' ע"א ובסוכה דף י' ע"ב ולהצל"ח הו"ל לתוס' לתירוצי כיון דעיקר האיסור ביה"ש. משום דלא ידע. ואלו ידע אותו רגע ביהש"מ. לא הוי לילה ולא הוי מוקצה. וע"כ כיון דלא אפשר ביהש"מ לדעת הוי מוקצה ואסח דעתי' מיני'. ובאמת בימי חרפי אמרתי דאיכ"ל שזה באמת סברת התוס' משום הא דרב כהנא. ושבתי בזה קושית הקרבן עדה על הירושלמי ריש ביצה שהקשה על התוס' שכתבו. דאם חל שמ"ע בשבת אינו אסור מה"ד ביום א' משום הכנה. והקשה דהרי בירושלמי מבואר להדיא דאסור ואמרתי דאיכ"ל דהירושלמי לטעמי' דפליג על רב כהנא ומוקצה שלא ידע אסור א"כ אמרינן גם מוקצה מחמת יום שעבר ואיכ"ל דביום א' אסור לא משום הכנה. אלא משום מגו דאתקצאי משא"כ לסוגיא דידן דהוכיחו התוס' דמחמת יום שעבר לא אמרינן מוקצה. ולא נאסר אלא משום הכנה וזה לא מסתבר לתוס' כן אמרתי מאז: אבל לפי האמת משמע לי דסברת התוס' לאו משום רב כהנא אלא כיון דשורש של מיגו דאתקצאי לביה"ש הוא משום דאמרינן דבר שאסור למקצת יום אסור לכולו וא"כ בנידון דתוס' דהא דאסור ביה"ש לאו משום דביה"ש שם שבת עליו אלא משום דעדיין אינו שבת ואיך נימא שוב הואיל ואסור למקצת שבת אסור לכולו. הרי אינו איסורו משום שבות והוי כתרתי דסתרו אהדדי