מהר"ם שיק אורח חיים קצג

ונדבות לצורך הדיוט לאכילה. אפי"ה אסור ואמאי והא כתי' יעשה לכם וכמו שדייק הנוב"י שם דהעשיי' יהי' לכם אע"ג דהבהמה אינה לכם. וה"נ הרי העשי' הוא לכם שהוא שוחט עבור צורכן וע"כ צ"ל דזה א"א דאפילו מכוון לצרכו בטלה דעתו דכשם שאין אדם מקדיש דבר שא"ש. כך א"א לשחוט בהמת חברו לצרכו אם הי' דבר של צורך בעלים אסור לשחוט דלעולם חוזר קרן. ועיקר השחיטה לבעלי'. ובנדרים ונדבות השחיטה לגבוה. והשי"ת נותן מתנה לכהני' ולבעלים. ומינה שפיר הוכיח הש"י דהה"ד בבהמת הגוי השחיטה מקרי לצורך הגוי כדי שיהא לו בשר שחיטה ואח"כ הוא מוכר לאחרי' ואנו רואין מטעם זה. מעשים בכל יום. דהגוי הקוצב. הוא נותן שכר לשוחטים. והשחיטה דילי' הוא והוא מוכר ומקנה אח"כ הבשר השחוט לאחרים. זה נראה כוונתו וטעמו של הש"י: וא"כ ממילא גם ראיות הנוב"י מחמירא דבני חילא ומהאי עגל דר"ש התימני דפריך בש"ס דיהא מותר הואיל ואי בעי נתן חתיכה ממנו לתינוק דהתם שאני כיון שע"י מעשיהם והטרחא שלהם המה נותנים להם. זה הוי כעין שאמרו. אומן קונה בשבח כלי דחשיב האומן כאית לי' חלק בגווי' וכשותף בה. יעויין בח"מ סי', ש"ו ס"קג דשם העלה הש"ך. דהוי ספיקא דדינא ואפילו אי אין אומן קונה או בשחיטה דלא הוי פנים חדשות לקנות. מ"מ במקום שהשוחטים לוקחים הכרכשתות וזה שכרם וקנו אותם עבור שכרם. וקי"ל ישנו לשכרם מתחילה ועד סוף. עיין באהע"ז סי' כ"ח סעי' ט"ו ואע"ג דבע"ז דף ס"ג ע"א. אמרינן דווקא זונה נכרית קונה. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מא"מ. וה"נ ישראל מגוי וכ"ש בדבר שדרכו בכך זהו שכרו ולכ"ע הוא קונה אותו וא"כ שפיר יוכל לשחוט עבור עצמו וא"כ אין ראי' מקימחא דבני חילא דשם שפיר יוכל לשחוט עבור עצמו ועכ"פ הרווחנו לדברינו דאפילו לפי שיטת הש"י מ"מ אם צריך השוחט לכרכשתות או שאר דברים הנותנים לו עבור שחיטתו גם הש"י מודה דשרי' וה"ה אם אינו מצטרך לו. רק שהוא מוכר או נותן לאחר הצריך לזה הוא מותר גם לדעת הש"י ואפילו אם אינו נותן ואינו מצטרך ליו"ט אלא מבשר הנשאר לגוי מכל. מקום זכינו לדין לדברינו הנ"ל שאין בו איסור מה"ת דהרי הואיל ואי מקלעי לי' אורחים להשוחט וצריך לו לבשר ליתן לפניהם הי' שרי וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן ואפילו במקום שאין המנהג שנותנים להשוחט מהבהמה. מ"מ אם רוצה בעבור שכרו בשר ליו"ט נהי דאז מקרי רק כאלו קנה עבור שכירות שלו בשר. ותליא בפלוגתא אי בגוי מעות קונה ואי קונה מיד בשעת שחיטה. נקנה לו חלק בהבהמה ושפיר שוחט עבור הישראל ועיין באו"ח סי' תמ"ח. דבדיעבד סומכין על הפוסקים. דבגוי מעות קונות יעויי"ש ועכ"פ לפי האמור דאם אין הישראל לוקח אלא מבשר שנשאר לגוי. ואין לשוחט שום חלק בבהמה. בשביל שחיטתו עדיין שפיר נוכל לומר כדעת הש"י: אמנם התוס' בפסחים דף ה' ע"א ד"ה וכתיב וכו' ביארו שהטעם דנונ"ד אין קרבין. הואיל ובשעת שחיטה עדיין אסורים להדיוט וכן כ' ביתר ביאור בשבת דף כ"ד ע"ב. וזה כוונת הש"ס דמשלחן גבוה קזכו בה ר"ל דדייקו משלחן גבוה ולא אמר מגבוה קזכו אלא דבא להורות דאז בשעה שהוא בשלחן אז דווקא זוכה בה ולא מעיקרא. ולכך אסור כיון דבתחילה אסור ליהנות ממנה: אבל אם יכלו ליהנות ממנו מיד. אפילו זוכה משל אחרים מ"מ שרי. וזה כוונת המג"א בסי' תק"ז ס"קג שהביא ראי' מדברי התוס'. דצריך שיהא ראוי' בתחילת המעשה והדגו"מ השיג עליו דהתם בננו"ד שאני הואיל ומשלחן גבוה קזכו ולפי ענ"ד המג"א מפרש כנ"ל. דמאי בכך דמשלחן גבוה קא זכו. דכמו דמותר בהמת גוי: ה"נ בהמת גבוה. אלא ע"כ זהו הטעם. משום דבתחילה אסור ליהנות ממנה. איברא דעדיין קשה לי דמנ"ל להמג"א דכל היכא דאינו רשאי ליהנות ממנה בתחילה אסור לעשותו. דנהי דכל כה"ג לא חשיב א"נ דלמא אפי"ה שרי משום מתוך שהותרה לצורך. אע"ג דבעינן צורך קצת מ"מ האי צורך שיהי' לו ממנה אח"כ. נחשב גם עתה צורך קצת. ונהי דתוס' כ' שם. דאסור היינו בצורך גבוה דאצל גבוה גלי לן קרא דלכם דלא מהני צורך קצת. ולא אמרינן אצל גבוה מתוך וכן לר"ע לטעמי' דלית לי' מתוך אבל לעולם לדידן איכ"ל דשרי. משום מתוך וצורך קצת מיהו הוי ונראה דעפ"י האמור א"ש דהמג"א סובר דנהי דכהנים משלחן גבוה קזכו. מ"מ כיון דהישראל אוכל ממנו מקרי יעשה לכם כדלעיל ואפי"ה אסור הואיל וא"י ליהנות ממנו בשעת שחיטה. וע"כ דכה"ג אפילו צורך ע"ב כ' בהדיא דהואיל ואינו יכול ליהנות בתחילה אמרינן משלחן גבוה. משמע כדגו"מ עכ"פ לפי האמור בין לפי מה שסובר המג"א בכוונת התוס' ובין כפי מה שהבין הדג"מ. לעולם מוכח דדווקא בנונ"ד אסור מוכח דבעלמא בבהמת גוי בכה"ג אע"ג שאין קצת לא מקרי וא"ש דברי המג"א. אמנם בתוס' בשבת דף כ"ד לו ממנה רק אח"כ מקרי יעשה לכם וכן משמע באו"ח סי' תצ"ח סעי' ג' דגם בבהמת גוי שרי. והנה הש"י חשש עוד דשמא יזדמן לגוי קונה גוי שיקנה כל הבשר ביחד ולא ימכור כלל לישראל ושחט רק לצורך גוי. ועיין בנוב"י שם שג"כ השיג עליו. חדא דאין מחזיקין ריעותא ביו"ט. ועוד הביא ראי' ממעשה דשמעון התמני בביצה דף כ"א. ולפיענ"ד גם משום הא לא ארי'. ואיכ"ל דהא דאין מחזיקין ריעותא. לא מבעי' לשיטת רש"י. דאמרינן מתוך אפילו ליכא צורך והב"י בסי' תקי"ח הכריע כן להלכה דמה"ת אמרינן מתוך אפילו ליכא צורך כלל ורק מדרבנן אסור ולכך איסור זה אינו אלא מדרבנן. אפילו אי יהא טריפה ולכך הקילו ופסקו האבעי' להקל. אבל בשל גוים דקי"ל דלא אמרינן מתוך. א"כ אי יתברר הדבר. דהגוי לא ימכור להישראל יהא איסור דאורייתא ולכך איכ"ל דשפיר גם לדידן חיישינן לזה. ואפילו לדעת התוס' יש לדון. דכה"ג דמספקא לן חשוב כצורך קצת וא"כ שוב י"ל כנ"ל. מיהו זה אינו דהרי גם שם בביצה. ע"כ קאי אי אסור לשחוט לבהמה ואפילו אי נימא דהש"ס קאי. למ"ד נפש בהמה במשמע רק דמיירי דא"צ נבלה לכלבים מ"מ הא אנן קימ"ל דלכם בא למעט כלבים ואפי"ה קי"ל דלא מחזיקין ריעותא וא"כ ליכא למימר דטעמא משום דמה"ת אמרינן מתוך וא"ש ראית הנודע ביהודא: אמנם בלא"ה נראה דאין מקום לחשש הש"י. דאפילו אם יזדמן כן מ"מ נראה כיון שהישראל עשה זה. לצורך יו"ט: אפי' אם אח"כ לא יאכל ממנה. אין כאן חשש ואפילו נשפך אח"כ מה שעשה והכין ליו"ט אין כאן חילול ואפילו אם ישייר אח"כ מה שהכין ועשה ליו"ט לא אמרינן. דאיגלאי מלתא למפרע וראי' לזה. דקי"ל באו"ח סי' תקכ"ז סעי' י"ח דאם נאבד העירוב תבשילין יכול לשייר מה שבישל ליו"ט. וא"כ מוכח דבכה"ג לית כאן איסורא כיון דעשה לצורך יו"ט וה"נ כאן. וא"כ אין מקום לחשש הש"י אמנס הראי' שהביא הנוב"י משמעון התמני יש לדחות. דאפילו להש"י פשיטא דחשש זה הוא רק מדרבנן ושם דייק הש"ס על מה שאמרו והתורה אמרה. ובזה ישבתי ג"כ קושית מהרש"א שם על הבעהמ"א ז"ל דאוסר לבשל לכלבים א"כ מאי פריך והא קחזי לכלבים ולהנ"ל הקושיא על הא דאמר מה"ת. ודברי בעהמ"א ז"ל שייכים רק לאסור מדרבנן עין בר"ן שם. וא"כ עפ"י האמור החשש הב' שחשש הש"י אין לחוש. ואין כאן רק משום דיש לדון לטעם הראשון וא"כ לפי האמור במקום שנוהגין שהשוחטים יש להם חלק כרכשתות. או כיוצא בו פשיטא דשרי אם יאכלו בעצמם או יאכילו מזה לאחרים ביו"ט ואפילו לא יצטרכו זה ליו"ט מ"מ אין כאן איסור דאורייתא. דאמרינן הואיל ואין כאן מקום לדון. רק במקום שאין להם חלק בבהמה. ואף בזה לפי מה שכבר הבאתי לעיל מרשב"א בתשובה. ובש"ע סי' תצ"ח להתיר. ומש"ס אין ראי' לאיסור כדלעיל ע"כ אין לאסור לשחוט אצל גוי. וטוב אם השוחט מתנה. שצריך ליתן לו מן הבהמה בשכרו דאז יש לנו פוסקים לסמוך עליהן כדלעיל הסוברין דמעות קונות נהי דאמרינן. דעיקר שכירות הוא במעות. וזה דינו. רק בקנה ממנו בשביל שכרו כמו שהבאתי לעיל מע"ז דף ס"ג מ"מ הא יש הרבה פוסקים דמעות בכה"ג קונה והנה ממ"ש מהרי"ו והובא בש"ע סי' תקכ"ז סעי' כ' בהג"ה דהתיר לשחוט לאחרים לישראל הוא רק הואיל וחזי לנפשי'. א"כ ע"כ אפילו דבר שא"ש. יכול לשחוט לנפשי' ומדברי מהרי"ו מבואר דאסור לבשל. איסור דרבנן לקטנים אפילו למ"ד דמותר למספי' לי' בידים. ובזה אסיים ואחתום בברכה הדורש שלומו תמיד: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ער"ד החיים והשלום וכל טוב לאהובי מחותני הרבני המופלג ומופלא בתורה החרוץ כש"ת מוה' אברהם פראגיר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק פרעשבורג יע"א: מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי. בדין גוי שהביא דורן לישראל ביום ב' מג' ימי הגבלה ביום ו' עש"ק גדי קטן. ובינו לבינו הי' מסל"ת שגדי זה נולד לו ביום א' העבר. בעת הצהרים. אם מותר לשחטו ביום א' של חג השבועות או לא. ושורש השאלה חם נאמן במסל"ת. והב' אי נימא הואיל וביה"ש עדיין לא הי' ראוי ואסור משום מוקצה. ומעלתו נ"י דעתו נוטה להיתר. דנראה לו ממשמעות הש"ע מלשון המחבר. דגוי מסל"ת נאמן. ומשום מוקצה ליתא דנראה לו כדברי הצל"ח בביצה דף ו' בתוס' ד"ה וכי מאי ביז וכו' דפליג על המהרש"א בזה וסובר היכא דאיגלא מילתא למפרע לא הוי מוקצה ומעלתו נ"י האריך קצת בזה ויבוא לפנינו אי"ה והנה ענין השאלה הנ"ל כולל ג' חקירות הא'