מהר"ם שיק אורח חיים קצא

סי' תקפ"ו סעי' כ"ב ובמג"א שם ס"ק כ"ד מוכח דגם ביו"ט י"ב מילין מה"ת ובאמת קשה לי למה פסקינין דתחומין דאע"ג דלא הוי רק איסור לאו אפי"ה אסור ביו"ט מה"ת ולענין שביתת בהמה פסק הרמ"א באו"ח סי' רמ"ו סעי' ג' דאינו מצווה על שביתתה ביו"ט ומ"ש זה מזה וצ"ע והי' זה שלום מנאי. הדוש"ת: ה"ק משה שיק מברעזאווע: תשובה ער"א שיל"ת יערגין יום ב' יוד ניסן תר"ט לפ"ק: את חג המצות יחוג בדיצות הרב הגאון המפורסם ע"ה נ"י כש"ת מוה' יעקב עטלינגער נ"י האב"ד ור"מ דק"ק אלטונא יע"א: אחד"ש וטובו כראוי לפר"מ נ"י באתי להעיר בדברי תורה על הדברים שהובא במכתב ס"ד. משומר ציון בשם הרב נ"י מהר"א אבדק"ק פעגערסהיים. להתיר למוהל לילך חוץ לתחום ביוט"ש של גליות לצורך מילה. ויסודות היתירו מדהתיר הרמב"ם ספ"א ממילה למול מילה שלא בזמנה ביוט"ש של גליות. ה"ה דמילה בזמנה דוחה למכשיריו ואפילו לשיטת הרא"ש דפסק כוותי' ביו"ד סי' רס"ו סעי' ח' דאוסר למול מילה שלב"ז ביוט"ש של גליות. כ' דכאן הוי רק שבות דשבות. ועוד האריך שם ולפי ענ"ד הדין פשוט דאסור למוהל לצאת חוץ לתחום ביו"ט שני ומתחילה נברר דין מילה שלא בזמנה ביו"ט שני מבואר במשנה פי"ט דשבת מ"ה דאינו דוחה יו"ט שני וכ' שם הרמב"ם בפיה"מ דהיינו דווקא ביו"ט שני של ר"ה הואיל וקדושה אחת הן וכן פסק ספ"א מה' מילה. ולכאור' קשה הא בזמן המשנה קדשו על פי הראי'. והי' יו"ט שני אפילו של גליות ספק גמור ושני כראשון ואיך ימול מילה שלא בזמנה. וכיוצא בזה כ' הצל"ח בביצה דף ו'. דהא דאמר רבא מת ביוט"ש. וקבר ע"י ישראל זהו דווקא מאביי ורבא ואילך. דעד אביי ורבא. כ' הרמב"ם בפ"ה מה' קידוש החודש קידשו עפ"י הראי' ושני כראשון: והי' נראה לישב. דהרמב"ם סובר כמו שהוכיח הנוב"י חיו"ד סי' נ"ז ד"ה מה שפלפל וכו'. מהירושלמי מוכח דאפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי' הי' יוט"ש של ר"ה דרבנן. דרוב שנים לא הי' אלול מעובר. וכ"כ הפנ"י בר"ה דף כ'. דרוב שנים הי' אדר הסמוך לניסן חסר ומה"ת אזלינן בתר רובא וע"ז סומכין ביוה"כ ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דלולא שהן כקדושה אחת הי' מילה דאורייתא דוחה לדרבנן וכן מצאתי בס' תמים דעים להראב"ד סי' ק"ב שכ'. ופסק כן. מטעם זה. אמנם המעיין בתשובת הרמב"ם. המובא בכ"מ פ"ג מה' מילה דין ו' יראה דס"ל דיוט"ש בזמן שקידשו עפ"י הראי' הי' ספק גמור. כמו ספק אנדרוגינוס וראיתי בדברי מרן הגאון בחת"ס זצ"ל: בתשובתו בסי' רנ"א שכ' דלהרמב"ם יוט"ש לעולם מדרבנן משום דספק דאורייתא לדידי' מר"ת להקל. משא"כ יו"ט ראשון. וכעין שכ' המל"מ בפ"א ממגילה דין י"א וגם זה לא זכיתי להבין. עיין במג"א סי' שד"מ ס"קא דשבת וה"ה יו"ט לאחר שקידשו מקרי קבוע. ועוד דזה הוי ספק חסרון ידיעה. דבשאר מקומות וגם כאן לאחר זמן יודע. ובאיקבע. או בחסרון ידיעה גם הרמב"ם מודה דספק מה"ת אסור וכמ"ש הפ"ח בסי' ק"י: ואפשר דבכה"ג שיתברר לבסוף. אפילו בתר רוב לא אזלינן. דאין זה דרכיה דרכי נועם. שיתברר למחר שחילל יו"ט: ובחסרון ידיעה כה"ג. אפשר לכ"ע חיישינו מה"ת למיעוטא ויוה"כ דא"א להתענות ב' ימים משום סכנה. כמבואר בירושלמי ולא אפשר שאני כדאית' בחולין דף י"א אליב' דר"מ. וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' קי"ה חודש דין ו'. דיוט"ש הוא ספק דאורייתא וגם מדבריו שם בפ"ג דין י"ב שגזרו שלוחי ניסן אטו שלוחי תשרי משמע שיש חשש דאורייתא ולולא כן הי' גזירה לגזירה ועכ"פ נראה מזה נהי דבתמים דעים סובר. דיוט"ש. אפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי'. הי' מדרבנן אבל הרמב"ם סובר דהי' דאורייתא וא"כ עמדה קושיא הנ"ל. איך ס"ד דמילה שלב"ז ידחה אותה: והנראה דטעמי' דהרמב"ם. דסובר כיון דעשה דל"ת ראוי שידחה אפילו מילה שלב"ז ליו"ט אלא משום דיו"ט חמירא דהוי עשה ול"ת אבל זה דווקא אם הוא וודאי. אבל ס' יו"ט. נהי דמה"ת, להחמיר הואיל ואיקבע או מחמת שהוא רק חסרון ידיעה מ"מ לא חמירא כוודאי. ואתי מ"ע דמילה וודאי ודחי ליו"ט דהוא ספק ואם הרמב"ם סובר כריב"א סוף חולין א"ש טפי דלריב"א אפילו ביו"ט וודאי. אתי עשה דמילה ודוחה ל"ת דיו"ט אלא דנשאר עשה. מכח מאי אולמא האי עשה מהאי עשה והיינו בוודאי יו"ט אבל ספק יו"ט. בודאי מ"ע וודאי עדיפא ולכך כ' הרמב"ם. דדווקא יו"ט שני של ר"ה לא דחי הואיל ועשאו כקדושה אחת אבל יו"ט שני של גליות. מילה שלב"ז דחי והואיל ודעת הרמב"ם לטעמי' קשיא וצריך ישוב כנ"ל. לכך הכריעו בש"ע ביו"ד סי' רס"ו כהרא"ש: אמנם הש"ע שם פסק אפילו בספק מילה של"ב. ג"כ לא דחי יוט"ש ועל זה תמה בנוב"י סי' ל' ובדג"מ שה הא הוי ס"ס ובאו"ח סי' תצ"ז פסק. ס' מוכן ביוט"ש כשר. משום ס"ס. וא"כ ה"נ ל"ש ולפי מ"ש לעיל. דנראה דהאי ספק הוא ספק חסרון ידיעה אדרבה הא דפסק בסי' תצ"ז קשה הא קי"ל בכללי ס"ס. דספק חסרון ידיעה. אשר אינו ספק ח"י לכל העולם לא חשיב כספק לענין ס"ס. וצ"ל לענין דבר שיל"מ. דהוי דרבנן ומן הדין ס' מוכן מצד עצמו בס' אחד כשר ורב אשי הוא דחידש לן בריש ביצה. דבדבר שיל"מ אפילו ספיקא דרבנן להחמיר ואין לך בו אלא חידושו דווקא ספק אחד. אבל אם מצטרף עם אותו ספק אפילו ספק חסרון ידיעה מהני. וחשיב לענין זה כס"ס. וכל זה באיסור דרבנן אבל בספק דאורייתא כגון למול מילה שלא בזמנה ביו"ט שני לא מהני ס"ס כי האי הואיל והוא ס"ס דחסרון ידיעה ועוד יש לישב מטעם אחר. כיון שבררנו דס' יו"ט אפילו להרמב"ם מה"ת להחמיר. משום דאיקבע משא"כ ספק מילה שלב"ז מה"ת להקל דלא איקבע. והו"ל כוודאי שלא בזמנה ולכך שפיר פסק הש"ע דאפילו ס' שלא בזמנה לא דחי: וכל זה בזמן שקידשו עפ"י הראי' אבל בזה"ז באנו למחלוקת אחרת הר"ן ר"פ לולב הגזול. הביא בשם י"מ דהא דתיקנו חכמים יו"ט שני כראשון היינו להחמיר אבל לא להקל ולבטל מצוה דאורייתא ולכך בזה"ז. דבקיאין אנו בקביעא דירחא ויוט"ש מדרבנן כל פסולי אתרוג הפסולין בראשון כשירין בשני. וכן דעת הרמב"ם בפ"ח מלולב דין ט'. ועיין בתוי"ט בפ"ד דסוכה מ"ב וזה נראה דעת הא"ח. המובא בב"י וש"ע או"ח סי' תמ"ה ס"ב דמתיר לבער חמץ ביוט"ש אבל הרא"ש והר"ן והריטב"א שם פליגו וס"ל דלגמרי עשו יוט"ש כראשון אפילו לבטל מצוה וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה. סימן ס' מדאין מניחין תפילין ביוט"ש. ולפי"ז להרמב"ם לשיטתו ביוט"ש של גליות בזה"ז מילה שלא בזמנה דוחה אותה מצד ב' טעמים. א' אפילו הי' ספק סובר הרמב"ם דוודאי דוחה ספק. וב' דבזה"ז לא עשו יוט"ש כראשון. אלא להחמיר. אבל לא לבטל מ"ע דאורייתא אמנם הב"י בש"ע או"ח סי' תרמ"ט ס"ה. לא הכריע בזה ולכך גם לענין מילה שלב"ז פסק להחמיר ולדינא נראה עיקר כמו שהכריע מרן בחת"ס סי' רנ"א דוודאי מילה שלב"ז לא דחי. אבל ס' שלא בזמנה דחי יוט"ש של גליות בזה"ז דנהי דהס"ס דנוב"י לא קיימא כנ"ל מ"מ בזה"ז יש לן ס"ס א' אולי הוא בזמנו. וב' אולי קי"ל כיש מפורשים. שבר"ן הנ"ל דלבטל מצוה. לא עשו בזה"ז יוט"ש כראשון: ועתה נבוא לדין השני אם רשאין לצאת חוץ לתחום לצורך מילה ביוט"ש ועפ"י האמור מבואר דאפילו להרמב"ם הנ"ל. אסור דעד כאי לא התיר הרמב"ם. אלא משום דוודאי דוחה ספק. או דרבנן והיינו דווקא במילה עצמה. אבל לצאת חוץ לתחום. דלא הוי בעידנ' אפילו דרבנן אינו דוחה כדאית' בר"ן ר"ה דף ל"ב ע"ב גבי שופר ועיין במג"א סימן תמ"ו ס"קב. מכ"ש בנידון שלנו דאפשר לקיים שניהם. לבוא קודם יו"ט ורק משום שמחת ביתו. מתיר לו לצאת חוץ לתחום וזה לא שמענו מעולם ומבואר בכל פרק בתרא דביצה דאסור לצאת חוץ לתחום. לצורך שמחת יו"ט ואפילו גוי המביא דורן לישראל מחוץ לתחום קיי"ל בסי' תקט"ו דאסור. ודעת רב נתן הי' להתיר תחומין ביו"ט שני לצורך שמחת ביתו ולכך אזיל מבי' רב לפומבדיתא ומסיק בפסחים דף נ"ב ע"א דהעושה כן הוא בר שמתא ועיין בתשובת ריב"ש סי' קי"ו. שאפילו לצורך מת שאינו לפניו. אוסר לצאת חוץ לתחום ביוט"ש. ועוד ראי' לאסור מהא דאמרינן בביצה דף י"ז. דמערב ליוט"ש והכי קיי"ל באו"ח סי' תט"ז והרי קיימ"ל בסי' תט"ו דאין מערבין אלא לדבר מצוה. ואע"ג דהתם סגי במצוה כל דהו. ה"נ צורך שמחת ביתו לא עדיפא מינייהו ואפילו תימה דהש"ס מיירי בזמן שקידשו עפ"י הראיה הרי גם הש"ע הביאו. ובפרט שכבר הבאתי לעיל דאנן קי"ל דאפילו לבטל מצוה עשו יוט"ש כראשון ואין להתיר מטעם שבות דשבות. עיין בנוב"י מהדו"ת. חאו"ח סי' מ"ד. האריך להוכיח דיוט"ש לא מקרי שבות דשבות. לכך נראה לפענ"ד פשוט. דאסור לילך חוץ לתחום ביוט"ש. לצורך מילה וכתבתי זה למעלתו למען יצא כנוגה האמת והצדק ומה' ישא ברכה החיים והשלום וחפץ ה' בידו יצליח דברי הכותב והחותם בברכה המשולשת ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע תשובה ער"ב יתענג על רוב שלום מעתה ועד עולם. ידידי המופלג בתורה ובירא' הנגיד כש"ת מוה' משה שענפעלד נ"י בק"ק נייטרא יע"א: נעימות ימינו הגיעני וכו' ועל אשר בדק לן מעלתו נ"י בקושיא