מהר"ם שיק אורח חיים קצ

אחד שנפל למים שאל"ס. והעלו את רגליו ואמרו חכמים אם מארכובה ולמעלה תנשא וא"כ ע"כ טרפה זו הי' להם קבלה דאינו חי דאל"כ אמאי התירו ואפשר דתרווייהו בהדי הדדי מים שאל"ס עם טריפות התירו. דע"י טריפות אפילו אי נימא דספיקא הוי אזדא לה החזקה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י. והאריך בנוב"י ח"א בתקע"ג סי' מ"ג: ושוב סמכינן על רוב. דמים שאל"ס דשרי. אמנם אפילו אי נימא. דטרפות אדם. ג"כ אינו חי וודאי מקרי ולא מקרי ספק. מ"מ כיון שאמרנו דפשוט דל"ש בי' קלב"מ. והנה בכל הורג אדם אית בי' תרתי א' דנוטל חיותו וגם מפסיד לו וליורשיו אחריו נזק ושבת. אלא דקים לי ב"מ ופטור מממון כדיליף ממכה אדם ומכה בהמה. וכל זה באיש דמשכחת עליו חיוב מיתה אבל באדם טריפה דחשבינן לי' לגברא קטילא מ"מ לא גרע מעוברים דחייבה התורה ונתן בפללים וא"כ כיון דחייב ממון. ובפירוש רבתה התורה בחבלה דממונא משלם מלקי לא לקי. כדמסיק בכתובות דף ל"ב ע"ב. והיינו הדרבה מיני'. וא"כ שפיר פריך. דאי קטלה ק"ל בדרבה מיני'. ופטור ממלקות בכל ענין. וא"ש קושית הש"ס: ובדברי הנוב"י דלעיל שהשיג על השואל הגאון מהרי"פ מהריגת טרפה להציל לפי ענ"ד עפ"י מ"ש הכ"מ בפ"ה מיסוה"ת דין ה' דין זה תליא אי ילפינן דין זה מסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' וא"כ בכה"ג דהאי דיחדו הוא טרפה שפיר יש מקום לדון דיש להקדים להציל הבריא ואפילו נימא דמ"מ גם על חיי שעה של אותו טרפה נידון ונאמר דלמא דמא דהאי טריפה. דהיינו חיי שעה שלו קודם וסומק טפי. דיש קונה עולמו בשעה אחת ובזה מיושב קושית הכ"מ שם דגם על חיי שעה שייך זה מה חזית ע"כ פנים בעובר דהוא חשש נפל. וגם התורה לא חייבה עליו. וא"כ חזינן דאין דמו סומק. כמו דם אחר. נראה דלא שייך האי סברא דמאי חזית. ומסתבר כהגאון מהרי"פ זצ"ל אמנם הנוב"י קאי לפי מ"ש הכ"מ הנ"ל דלהרמב"ם דפסק כר"ל לאו מטעם מאי חזית אתאינן עלה. אלא הלכתא גמירי לי'. וא"כ אפשר לומר כהנוב"י אמנם לפי מ"ש אינו מוכרח לומר כהכ"מ כיון דגם על חיי שעה. שייך לומר מאי חזית. לא קשה קושית הכ"מ וא"ש ובזה אסיים ותו לא מידי כעת ידידו הדורש שלומו: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רס"ט בעזה"י יום ה' לסדר בהר שנת תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א החיים והשלום וכל טוב לתלמידי האברך המופלג בתורה מוה' יעקב שלום סופר נ"י יושב בשבת תחכמוני במונקאטש מכתבך קבלתי. ומה ששאלתני לחוות לך דעתי בענין קטן שנעשה בר י"ג בימי הספירה. וכן עבד שנשתחרר וגר שנתגייר בימי הספירה מאי דינם אם רשאין לספור בברכה לדעת הפוסקים דס"ל דאם שכח יום אחד לספור ס"ה שוב אינו רשאי לספור בלילות שאח"ז בברכה. ואם אחד שנתגדל בתוך ימי הספירה ועד עתה לא נתחייב בספירה. וכיוצא בזה אי יברך והנה כבר פלפל בזה בס' מנחת חינוך בפ' אמור וגם בכתב סופר סי' צ"ט וכבר ראית דעתם. ולפענ"ד נראה בוודאי מי שאינו מחויב בדבר. ואח"כ נתחייב אינו יוצא ידי מצוה במה שעשה מקודם שנתחייב כמו שהוכיח בטורי אבן בר"ה דף כ"ח ע"א. מן חציו עבד וחציו ב"ח דאם תקע בשופר אפילו הוא עצמו לא יצא משום שצד העבדות אינו יכול להוציא הצד חרות. וכבר הביאו המפורשים הנ"ל ראי' זו ולפענ"ד הדבר מלתא בטעמא דהרי קיימ"ל דגדול מצווה ועושה. ממי שאינו מצווה ועושה משום שצריך לכבוש יותר את יצרו כמ"ש המהרש"א. וא"כ איך דבר קטן יוכל להשלים דבר גדול. ולכך מצד הסברא. אם אין הוא בר חיוב. ואז הוא דוגמת דבר קטן ואינו יכול להוציא דבר גדול. כן הי' נ"ל מצד הסברא. אלא לכאורה קשה מחצי עבד וחצי ב"ח כיון דהוא חב"ח נתחייב במצות. ויצה"ר ג"כ מסית אותו. ולמה לא יצא בתקיעה שתקע. וע"כ דלא דרשינן טעמא דקרא וגם יש לחלק. ועכ"פ הדין ברור דמצוה שעושין בשעה שאינו ב"ח אינה חשובה כ"כ. כמי שעושה המצוה. כשהוא ב"ח ולכך אינו יכול להוציא. והנה ר"ש ור"מ חולקים בכמה דוכתי ובעירובין צ"ו עיי"ש בתוס' ד"ה ודלמא. ולפי הנראה לי משם דפלוגתא דר"מ ור"ש תליא דר"ש סובר דנהי דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג היינו משום שחסה התורה עליהן. דהתורה ידעה וירדה לסוף דעתם. ואעפי"כ הוא מצוה לכ"ע אם הנשים עושין מצוה. אלא שהוא כאינו מצווה ועושה ולכך לר"ש מברכין הנשים אשר קדשנו במצותיו וציונו וגם לדידן לדעת התוס' וסייעתם. וכן בעבד. וכן נראה לי דגם בקטן אם הוא בר דעת. אלא דהתורה לא צוותה אותו עד שיהא בר י"ג שנה. כיון דהתורה ידעה שאין שכל הקטן חזק כ"כ עד שנעשה בר י"ג ואעפי"כ הוא מצוה כאינו מצווה ועושה. כמו דמצינו דחס התורה על מביאי קרבן עולה ויורד משום שהוא עני. ואפילו אם מביא קרבן עשיר אעפי"כ יצא וגם עשה המצוה. אלא שהמצוה אינו חזקה כ"כ. כמו מצווה ועושה. ואעפי"כ הוא מצוה. וכן גבי קטן הוא גם כן. כן: וא"כ. נחזי אם מקודם הי' עליו מצוה קלה כגון שאינו מצוה עליו ואח"כ נתגדל א"י לצאת במה שספר מקודם כי אז הי' עליו מצוה קלה. אבל מצוה הי' בוודאי אפילו אם אינו מצווה ועושה וא"כ הם שפיר תמימות ואינו דומה לשכח כי שם בוודאי אינם תמימות אבל כאן אפי' אם לא הי' מצווה. ועושה. אעפי"כ הוא עושה מצוה. ולכן שפיר נקראו תמימות כן נראה לפי ענ"ד הדין דבכה"ג חייבין לספור ולברך. לאחר שנתחייב כדינו והנה לפי הנ"ל הי' נראה כשיטת הפוסקים דמי שנתחייב מדרבנן אינו יכול להוציא למי שנתחייב מדאורייתא ודלא כשיטת המרדכי דכשם שאינו מצווה ועושה מצוה. אעפי"כ אינו מצוה כ"כ כמו מי שמצוה ועושה ואינו יכול להוציאו. א"כ גם כאן. מי שמצווה רק מדרבנן אינו יכול להוציא מי שמצווה מדאורייתא דחמיר וממילא לפי"ז קשיא על המרדכי ספ"ב דמגילה דהביא המג"א סי' רס"ז דהוכיח מאן דמחוייב במצוה דרבנן יכול להוציא את מי שמצווה מה"ת. ואמאי לפי סברא הנ"ל: ונראה דסברת רבינו טובי' שהביא המרדכי. תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והרמב"ן בשורש ב' למנין המצות דהרמב"ם כ' ריש הלכות ממרים. דכל עניני דרבנן הם בכלל לא תסור. ואם עבר על מצוה דרבנן. עובר על ל"ת דאורייתא משום לא תסור והרמב"ן משיג עליו. ונראה דלדעת הרמב"ם. דס"ל דכל מצוה דרבנן הוי כדאורייתא בלא תסור. שפיר איכ"ל כהמרדכי הנ"ל. ואדרבה מצינו לחכז"ל. שאמרו כל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה. וגוף דברי הרמב"ם ביארתי במקום אחר ונראה דתליא בפלוגתא בסוכה דף מ"ו דשם פליגו תרי מ"ד. חד אמר דאין מברכין כל שבעה משום דהוא רק מצות זקנים. וחד אמר דמברכין דחייבין לברך משום לא תסור או משאל אביך ויגדך. והנה במג"א סי' רס"ז סס"קא הקשה על המרדכי מהא דאמרינן בברכות דף כ' ע"א דקטן א"י להוציא את אביו בבהמ"ז. אלא אם גם אבי' לא אכל אלא שיעור דרבנן. משום דמדאורייתא. אינו יכול להוציא. וע"ס צריכין אנו לתרץ דהמרדכי סובר כדעת רש"י בברכות דף מ"ח ע"א ד"ה עד שיאכל כזית דגן. דהקטן אפילו מדרבנן אינו חייב אלא שאביו חייב לחנכו ודלא כתוס' דפליג עלי' וא"כ לא ק"מ קושית המג"א מקטן: וא"כ קשיא לי על המנחת חינוך. שכ' טעם דלכך קטן שנתגדל בתוך הספירה מטעם המרדכי הנ"ל. וזה קשה ממנ"פ אי סבר כהמרדכי. א"כ קשה קושית המג"א מקטן ואלא ע"כ צ"ל. משום דקטן לאו בר חיובא ואז אינו יכול לברך. ואי סובר כרש"י א"כ מוכח דקטן א"י להוציא. וא"כ איך יברך. וצריך עיון גדול עליו ולפי הנ"ל אפשר לישב קצת דבארתי לעיל דתליא בפלוגתא אי מברכין או אינו מברכין. ואפשר דגמרא דהתם קאי אליבא דמ"ד דסובר דאין מברכין אבל באמת. אנן פסקינן דמברכין מלא תסור. וא"כ שפיר כ' המנחת חינוך כנ"ל אליבא דדינא דפסקינן דמברכין. ואחתום בברכה המשולשת יהי ה' עמך דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ע"ר יתענג על רוב שלום וכו' מוהרר ישראל דוד נ"י אב"ד דק"ק פעזונג יע"א. הנה בדין אי יש ביו"ט איסור תחומין הנה מדרבנן פשיטא ומבואר בכמה דוכתי דאסור כיו"ט אמנם אם ביו"ט אסור מה"ת י"ב מיל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דבשבת הוא מה"ת. זה אינו מבואר והנה הפר"ח בסי' תצ"ה סעי"ג. הביא מרש"י ותוס' בחגיגה דף י"ז ע"ב. מבואר דביו"ט מה"ת יש תחומין מיהו מזה אין ראי' דבוודאי לשיטת רש"י דנראה מדבריו בפסחים דף ה' ע"ב דאפילו איסור שאין בו בשבת אלא לאו. אפי"ה אסור ביו"ט. א"כ ה"ה תחומין ותוס' בחגיגה שם קאי על רש"י. אמנם הא דמסתפק לו היינו לדעת הריב"א ריש פסחים. ולדעת הרמב"ן המובא בב"י סי' תקכ"ו. דסוברין דכל איסור שאינו בו בשבת אלא איסור לאו לא נאסר ביו"ט. א"כ נראה דה"ה תחומין: ומעלתו נ"י כתב דסוגי' מפורשת הוא בביצה דף ל"ד דאמרינן דאין רוכבין ע"ג בהמה גזירה. שמא יצא חוץ לתחום. ואמרי' דזה א"ש לרע"ק דתחומין מה"ת. א"כ מוכח דגם ביו"ט תחומין מה"ת מיהו באמת מזה אין ראי' דכבר כ' הפר"ח כסי' תצ"ה סעי' ב' דשבת ויו"ט כחדא הוא ואי בשבת אסור מה"ת גם ביו"ט גזרו. כדמוכח מהא דגזרו אין עולין משום שמא יתלוש אע"ג דקי"ל דביו"ט אסור. רק מדרבנן. מיהו מדברי הש"ע באו"ח