מהר"ם שיק אורח חיים קפט

ואחתום בברכה המשולשת וה' יברך אותך ואת ביתך כאות נפשך ונפש רבך. הדורש שלומך הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רס"ז החיים והשלום וכל טוב להרב וכו' מוה' יעקב שלום נ"י יושב בשב תחכמוני בק"ק טאפלשון: בשולי מכתבו העיר מעלתו נ"י. בדברי התוס' ברכות דף ט' ע"א ד"ה ר"א וכו' שכ' דהפי' של לא תותירו הוא שלא תעשו דבר שיהא צריך להיות נותר. עד בוקר. דאם לא תאכלו עד חצות ע"כ יהא נשאר עד הבוקר. דבלילה אין שורפין וכו'. והקשה כיון דעדיין אינו נותר יזרקנו לים או יאכלנו שלא כד"א עכ"ל. וזה לא קשה מידי דאפילו אי נימא דאינו נעשה נותר מיד בחצות מ"מ הם קדשים פסולין. ובכל קדשים פסולין אמרינן בפסחים דף פ"ב ע"ב דגמרא גמירי לה דאם פסול הגוף ישרף מיד. ובפסול בעלים תיעקר צורתו ויצא לבית השריפה וכיון דהלממ"ס דבעינן שריפה: אי מיד או לאחר העברת צורה. א"כ אסור לו לזרוק לים ולא לאכול שלא כד"א. ואע"ג דשלא כד"א שרי מה"ת היינו בדבר שאינו מן הנשרפים אבל בדבר דבעינן שריפה אסור מה"ת שלא כד"א שהרי בזה מבטל מצות שריפה. ומטעם זה גם חמץ אסור שלא כד"א. וכ"כ במקו"ח סי' תמ"ב ס"קב. ומבואר מדברי התוס' דס"ל כיון דאסור לאכלו מחצות ואילך חשיב כפסול בגופו וישרף מיד. שהרי התוס' כ' דבלילה א"א לשרפו. אבל לולא זה. לא אמרינן תעובר צורתו וע"כ חשוב לי' פסול הגוף וא"ש: והנה דברי המקו"ח שהבאתי למעלה דבריו צ"ע ואמרתי לבארם. הנה דעת הראב"ד בפ"א מחו"מ דין ב' לחלק בין שאור לחמץ לענין ביעור ואכילה דבשאור אפילו נפסל מאכילת כלב חייב לבערו וטעמו נראה דס"ל כמ"ש רמב"ם בפי"ד מהלכות מ"א. וביאר הפליתי בסי' פ"ז ס"קטו. דטעמו משום דס"ל דבנפסל מאכילת אדם עדיין מקרי אוכל והאכלו פטור. רק משום דהוי שלא כד"א. וא"כ לענין ביעור חמץ. כיון דחשיב אוכל חייב לבערו מן הדין וקשיא ליה למה לי בפסחים דף מ"ה ע"ב טעמא משום דראוי לשוחקו וע"כ דברייתא מיירי אפילו בנפסל מאכילת כלב ומשום דראוי לשוחקו: וממילא כיון דראוי לשחקו וחייב בביעורו. אסור באכילה מה"ת. ואפילו שלא כדה"נ משום מצות תשביתו. אבל בחמץ שאינו ראוי לשחקו. דווקא אם נפסל רק מאכילת אדם. אז חייב בביעור מה"ד אפילו בלא טעם דראוי לשחקו אבל אם נפסל אף מאכילת כלב אינו חייב לבערו ואינו אסור לאכלו ונראה דגם הרמב"ם לטעמי' ע"כ מודה לזה. ומה שכתב שאיסור החמץ. ואיסור השאור אחד הוא. היינו לענין הלאוין. אבל לענין אימתי מקרי שאור נפסל. ואימתי מקרי חמץ נפסל מזה לא מיירי הרמב"ם כאן וכ"כ בס' מעין חכמה סוף פרשת בא בכוונת הרמב"ם ונראה לומר דדין זה דאמרינן דבשאור. אע"ג דהשתא אינו ראוי לכלב מ"מ הואיל וראוי לשחקו ולחמע בו עוברין עליו זה ילפינן מלשון שאור לא ימצא. ולשון ימצא מלשון הוא מצא את הימים במדבר. דלדעת קצת מפורשים שהוא המציא וחידש דבר זה וכאן הפירש שאם אפשר להמציא ממנו שאור. לא יהא בבתיכם. ובזה מיושב קושית הרא"ם על הרמב"ם. הובא בכ"מ ריש הלכות חו"מ דאמאי פסק הרמב"ם דלוקה תרתי. הא הרמב"ם נתן כלל במנין המצות שורש ט' דהיכא דב' לאוין שווין. א"א ללקות עליהן ולא למנותן לתרתי ולהנ"ל א"ש. כיון דלאו זה דלא ימצא מוסיף. אם ראוי לשחקו ולחמע בו עיסות אחרות שפיר נמנה ללאו בפ"ע. ולוקין עליו תרתי וא"כ כשהחמץ בעין עוברין עליו בתרתי. ואם אינו בעין אלא ראוי לשוחקו עובר משום לא ימצא. ואע"ג דזה בשאור כתיב כבר למדה המכילתא. מדכתיב גם לא יראה לך שאור. מיותר ללמוד ולהקיש חמץ לשאור. וזה נראה כוונת הש"ס בפ"ק דביצה דף ז' ע"ב עפ"י המכילתא הנ"ל דבשאור כתיב בפ' לא יראה. וחד לא ימצא. ועפ"י המכילתא בעינן חד לא יראה לגופי' וחד להקיש וזה קשיא להו לב"ש לגופי' למה לי. דב"ש ל"ל צריכותא וב"ה אית להו צריכותא וא"כ בעי' חד לגופי' וחד להקיש וא"כ מיושב קושית הלח"מ רפ"א מחו"מ דהקשה על הראב"ד הנ"ל. מאי פריך ל"ל הא אין דינם שוה ולהנ"ל לא ק"מ דוודאי כיון דכתיב לא ימצא. ידעינן דינו של הראב"ד. ואכתי לא יראה לגופי' למה לי: והנה לפי האמור דהראב"ד סובר כדעת הרמב"ם בפי"ד ממ"א ולהרמב"ם לא קשה קושית הר"ן בפסחים דף מ"ה דמ"ש חמץ מכל איסורין ולמה בחמץ אע"ג דנפסל מאכילת אדם. ורק ראוי לכלב חייב לבערו ולהרמב"ם לא ק"מ דכיון דחמץ אקרי נהי דבעלמא מותר משום דהוא שלכד"א אבל כאן דאקרי חמץ עובר בב"י ואיכא חיוב תשביתו וממילא אסור באכילה שלא לבטל מ"ע של בשולי והנה תשביתו איברא דלפי"ז תקשה מאי טעמא נטלפ"ג שרי. בחמץ בפסח ואמאי אפילו אינו ראוי לגר אסור בפסח וכמו שהקשה הר"ן בפסחים דף מ"ה שם אמנם קושיא זו הר"ן לטעמי' בע"ז דף ס"ח. אבל לפי מה שהביא שם הר"ן בשם הרשב"א דהטעם משום דנוטלפ"ג ולא מצינו טע"כ כי אם בטעם מושבח. ולא בטעם פגום קצת. ולכך שרי ולפי"ז אפילו מאן דס"ל בעלמא. כטעם הר"ן שם בע"ז. משום דלא נהנה מודה בחמץ בפסח דהטעם הוא כהרשב"א ובזה מיושב קושית הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ג בטו"ז. שהקשה על הלבוש דביו"ד סי' ק"ג כ' בסתם שאם נתרבה הכמות. אפילו נטלפ"ג אסור והיינו לפי טעם הר"ן ובא"ח סי' תמ"ז פסק בסתם דנטלפ"ג בפסח אסור ולכאורה זה תליא בתי' הרשב"א דלדידי' שכ' הטעם משום דטעם פגום אינו כעיקר ובטל ברוב. ממילא בפסח דהוא במשהו. ולא בטיל. אסור נטלפ"ג עיי"ש: אמנם להנ"ל א"ש אע"ג דגבי שאר איסורין ס"ל כהר"ן אבל בחמץ בפסח לא סגי בטעם הר"ן דבחמץ. אע"ג דאינו נהנה ממנו מ"מ חייב לבערו וממיל' אף בטעם פגום צריך ביעור וממילא אסור באכילה (והיינו דלא כדעת הר"ן. וע"כ משום דבכה"ג לא אסור טכ"ע ובטל ברוב וממיל' בחמץ בפסח שפיר פסק הלבוש. דכאן גבי חמץ אסור דכאן ע"כ הטעם משום ביטול ברוב אתאי' עלה ואפי"ה פסק ביו"ד סי' ק"ג. דאם נתרבה כמות המדה. אסור אפילו בנטל"פ ולא סמכינין על ביטול ברוב דכיון דנהנה מן האיסור ונתרבה על ידו איכא למימר. דמסברא יש לדמותו לשאר נותן טעם דטעמו כעיקר. ואע"ג דהכא שאני דהוא פגום קצת מה שנפגם בטעם נתעלה ונשבח בכמות. ולכך דמי לשאר טכ"ע ולכך אסור לשיטת הר"ן והלבוש וא"ש קושית הפמ"ג וקושית המקו"ח הנ"ל. צ"ל דהוא לאחר שביטל דאז אינו אסור רק משום שמא יאכל ובאמת לשונו עדיין מגומגם מ"מ הענין יתיישב עיי"ש: תשובה רס"ח עוד להנ"ל: ואשר העיר עוד מעלתו במכות דף ט"ז ע"א אמרינין אי דקטלי' קים לי' בד"מ ומאי קושיא הא מושכחת לה שהיתה טרפה ניכרת מבחוץ. וקיימ"ל דהורג את הטרפה פטור ממיתה. ולכך חייב מלקות. ומכח זה נסתפק מעלתו ני' הואיל ואיכא עונש בי"ש. דהנוב"י ח"ב בחח"מ סי' נ"ט אוסר להרוג טריפה. להציל איש בריא ולפיענ"ד פשוט בטרפה שפטור מן העונש. א"א ליפטר משום קים לי' ב"מ דאפילו מיתה ביד"ש. אינו פוטר כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מחובל ומזיק ובכתובות דף ל' לרבא אפילו לריב"נ אינו פוטר מיתה ביד"ש מכ"ש הכא. דאנן קיימינן לר"י ור"י אפילו חייבי מיתות בלא התרו בהן. ס"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב דאינו פוטר ואע"ג דלמסקנא מסיק דפוטר היינו בהקיש דמקיש מכה אדם למכה בהמה כמבואר שם וזה קאי באדם שאינו טריפה. אבל באדם טרפה דלא משכחת בי' מיתה ולא מיירי בי' קרא אינו פוטר וראי' ג"כ לזה מדברי המל"מ בפ"ג מגניבה דין ו'. דגבי שליח המשלח לד"ע ביד"ש חייב ואפי"ה אינו פוטר וזה פשוט ואינו צריך לראי': אמנם מאי דקשיא לי' למעלתו. לכאורה אמינא דכבר האריכו התוס' בריש אלו טריפות ובזבחים דף קי"ו ובשאר דוכתי בדעת ר"ת דאדם דאית לי' מזלא ליכא למילף מטרפות דבהמה עיי"ש והפליתי סי' ל"א ס"קה האריך ליישב דבריו וגם מרן החת"ס זצ"ל בחת"ס סי' נ"ב דרך בדרך הזה. ותמהני עליהם. שלא הביאו דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח דין ח'. שכ' בהדיא דהורג טריפה פטור. היינו שידעינן בי' שהוא טרפה ויאמרו הרופאים. שזו המכה אין לה רפואה באדם וימות בה יעויי"ש בלשונו. וא"כ מבואר בהדי' דבאדם לא תליא בהנך טרפות שנמסרו לנו הלממ"ס. לענין טרפות בהמה ע' טרפות שמנה הרמב"ם בה' שחיטה. דבחדם מקבל רפואה כדברי הגאונים הנ"ל. ולכך צריך שיעידו ויאמרו הרופאים שחין למכה זו רפואה ואז פטור וכיון שמבואר מדברי הרמב"ם שאין לנו קבלה בזה איזה טרפות אדם מקבל רפואה. ואיזו אינו מקבל רפואה וכמו שצריכין אנו לאמירת הרופאים כבר הביא הטור ביו"ד סי' קפ"ז בשם בעה"ת שגמגם בדבר להאמין לרופאים להקל. ומרן זצ"ל בחת"ס סי' קנ"ח האריך וביאר בזה וא"כ דבריו עושין רק ספק. ולכך מספק א"א להורגו וספק נפשות להקל. ולכך ההורג את הטרפה פטור אבל בנ"ד דנימא כיון דפטור על ההריגה יהא חייב מלקות על הגירושין. אמרינן בהיפוך. דלמא היתה מקבלת רפואה. והוא חייב מיתה על ההריגה ונהי דלא אתרו בי'. מ"מ הא חייבי מיתות שוגגין פטורין. ולכך פריך שפיר דבכה"ג פטור משום קלב"מ: ולכאורה אין זה מעלה חרוכה דהנה מזה מוכח דלכל הפחות יש טרפות שהי' להם קבלה. גם באדם דאינו יכול לחיות כגון טרפות מארכובה ולמעלה. כדמוכח ביבמות דף קכ"א. גבי