מהר"ם שיק אורח חיים קפח

עי"ז היא שוהה יותר בכזית מכא"פ וההיתר הרי אינו מצרף לאיסור ע"כ אינו לוקה וא"כ ה"ה בקאפפע וכיוצא. שדרכם לשתות בהפסקו' מ"מ כל ששהה יותר מכא"פ. הוי כאלו אינו. דלא מיתבא דעתי': והוי כמעוכל. ובפרט לענין ברכה אחרונה. דבעינן נמי הנאת מעיו. ולכך אמרו שפיר בגמרא בכותח הבבלי דאי מטבל קטבל בי' ולית בי' כזית בכא"פ אע"ג שהוא דרך אכילתן: ועפ"י הנ"ל נראה לפענ"ד דגם ביוה"כ אזלינן בתר הנאת גרונו ג"כ מדפטרינן לדעת הרמב"ם בשותה בהפסק מעט והשאגת ארי' בתשובותיו פלפל בזה ואם אמנם שגוף הדבר אינו צריך לענינינו הארכתי בזה כדי לבאר הדברים. עכ"פ נראה דעיקר אכ"פ הוא ג"כ משום דאין דרך אכילה בכך לשהות באכילת כזית ביותר מכא"פ והיינו באכילת רוב בני אדם בינונים. ורוב מאכלים ונראה לפי"ז דאין כל המאכלים שווין. שיש שקשים הם לאכול וצריך שהי' ביותר. ואין כל אוכלין שווין שיש שאוכלין יותר במהירות אלא שאנו משערין על פי הלממ"ס באדם ובאוכלין בינונים. לענין איסורים. אבל לענין פסול גוי'. דתליא באומדנות האדם. איכ"ל דנקטו חכז"ל בהרחקה מהשיעור היותר גדול כדי טבילה ולזה כ' מרן זצ"ל. דאם אפשר להמתין בשהי' עד לערך ט' מינוטען להרחקה כן נראה לפענ"ד. ממני רבך הד"ש: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה רס"ד יצו ה' את הברכה. חיים ושלום מעתה ועד עולם לאהובי בני הרבני וכו' מוה' יוסף שיק נ"י. נשאלתי ממך איך צריכין אנו לשער כזית מצה כיון שע"י אפי' וע"י המים נתרבה ונתעבה וא"כ אפשר שראוי לשער כמו שהי' בעודו עיסה. ולי נראה פשוט דמשערין בכל לחם ובמצה כאשר הוא לפנינו אע"ג דהוא ספוגיי ונתגדל ע"י המים והאפי'. ממה שהי' דמעיקרא לא הי' בו כזית ועכשיו נעשה כזית. מ"מ עיקר נטיעת הדגן לעשות ממנו לחם ונשתנה לעילוי ואנשי נטעו להו אדעתא דהכא לעשות ממנו לחם או מצה וכיוצא. ולכך אזלינן בתר השתא. וכמו שהביא המג"א בסי' תפ"ו ממתני' דעוקצין אע"ג שהוא ספוגיי אפי"ה משערין כמו שהוא עכשיו. אלא א"כ יש שם חלל צריך למעך חללו כמבואר שם. ולא דמי למאי דאמרינן במנחות דף נ"ד. דאם הי' מעיקרא פחות מכזית ונתפח ע"י גשמים דאין מצטרפין. אלא מדרבנן משווינן לי' ככזית היינו דווקא בדבר שאינו עומד לזה אבל מה שהוא עיקר גדילתו ודרכו בכך. בוודאי משערין כמו שהוא לפנינו כמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה טמא מת וכו'. דאע"ג שנתרבה ע"י מי גשמים ואפי"ה מצטרפין לכזית או לכביצה. וכ"כ מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' קי"ז לענין לחם וקלוי וכרמל. דלחם בא לגלות על זה. וכשלמדתי בישיבת מרן הגאון זצ"ל זכיתי להיות מאוכלי שלחנו בשבתות וימים טובים וראיתי ששיער כזית מצה כאשר הוא בא לפנינו וכבר הארכתי בזה בתשובה (לעיל סי' רנ"ט). ויהי ה' עמך ויברך אותך ואת ביתך ואת כל אשר לך כ"ד אביך הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה רס"ה בעזהי"ת עש"ק לסדר בא תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א: החיים והשלום וכ"ט. לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה וביראה כש"ת מוה' זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א: מכתבך קבלתי ע"נ וה' ישלח לך רפואה שלימה ויחזקך ויאמצך ותהא אמיץ כח. ורב ברכות לך ולביתך ומ"ש לי פלפול בדברי תורה אם אמנם שאני מונע א"ע בכל מה דאפשר מלהשיב אבל לאהבתך ובפרט בדבר שהי' כבר פלפול בינינו ולזאת הנני כותב לך תשובה. אבל רק בקצרה. ע"ד החקירה שחקר המוצל מאש. אם לאכילת קדשים בעי' כזית כבר כ' מרן הגאון בחת"ס זצ"ל בחאו"ח סי' מ"ט בזה. וגם לי יש פלפולים בזה ואין להאריך כאן והעיקר אשר נראה לי דמצות אכילת קדשים ואכילת פסח הוא בכזית. ובת"כ פ' צו על קרא מצות תאכל אמרו שם. אפילו בכ"ש ומפרש שם דלשון תאכל משמע כן וביבמות דף מ' דרשינן. מצות תאכל מצוה ואם כן מוכח לכאורה דמצוה בכ"ש. וכבר הביא מרן הגאון דבמצוה וודאי כזית בעי' דאל"כ בזבחים דף צ"ו ע"ב. דמקשה ליתי עשה וכו'. הו"ל דיאכל פחות מכזית וכו' דאין עשה דוחה ל"ת. משום דאפשר לו לאכול פחות מכזית: ואני ג"כ הבאתי ראיות דבעינין אכילה בכזית כמו בפסח וא"א לפירטם. ולכך נראה דוודאי המצוה שיאכלו כל אחד ואחד כזית וזאת המצוה הוא על הבית האב כמ"ש התוס' ביבמו' הצ"ל ואפי"ה אם נשתייר אפילו כל שהוא המצוה על הבית אב לאכלו ולא רק משום דלא יהא נשאר נותר. אלא אפילו. אם ירצו אחרים שאינם מאותן בית אב לאוכלו. א"כ לא ישאר נותר מ"מ המצוה שיהא כל המנחה וקרבן מתאכיל מהבית אב ואפילו גידין שיש בהם טעם בשר קצת חשיבא אכילתן כאכילת כ"ש כמו שכתבתי במקום ונהי דלא מקיים מצוה מן המובחר באכילת פחות מכזית מ"מ אי נשאר גידין הראויין לאכילה המצוה על בית אב לאוכלן. ובזה ישבתי הרבה קושיות מה שהקשה בשעה"מ בפ"ח ממ"א בענין הגידין וזה כעין מ"ש מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל. אלא שקשה לי על זה להרמב"ם שלא הביא דברי הת"כ הנ"ל דמצות תאכל אפילו בכ"ש, ובחידושי ישבתי ועתה אמרתי לפי דעת המוצל מאש שחקר עוד אי באכילת קדשים יוצא אף אם ישהה יותר באכילת כזית מכא"פ ומעלתו הקשה עליו מסוגיא דנזיר דף כ"ט דפריך על ר"ל דס"ל דהאב מדיר בנו בנזיר. הוא רק משום חינוך. וא"כ איך רשאין לאכול הקרבן. ואי נימא דיוצא לענין מצוה. אפילו בשהה יותר מכא"פ א"כ לענין מצוה יוצא ולענין אכילת נבלה. דקאכל אינו מצטרף דהוי רק ח"ש לר"ל ואינו אסור רק מדרבנן: ולפיענ"ד שאין כוונת החקירה הזאת. ע"ד שחקר המל"מ בספ"ה מיסוה"ת אי אכל כזית דמצוה שלכדה"נ אי יוצא. דג"כ מקשין עליו קושיות כאלו ומתרצין מגו דהוי אכילה לענין מצוה. ה"נ לענין זה. אלא נראה דכוונת המוצל מאש בחקירתו הוא דהא דאין מצרפין בשהי' יותר מכא"פ לא משום דכבר נתעכל בזמן מועט אלא שהלממ"ס. דאין דרך אכילה בכה"ג ואינו מצטרף אבל זה שייך בעלמא אבל במצוה דמחוייב לאכול כל הכזית ולר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי היכא דהוי מצוה אמרינן. כיון דעומד לזה. הוי כאלו נעשה דבר זה כבר ה"נ כיון דעומד לאכילה ומצוה לאכלו הוי כאלו אכלו כבר לכל הפחות אם יגמור אכילתו אח"כ אף אם ישהה יותר מכא"פ דאיגלאי מלתא למפרע דהי' עומד לאכילה. דהוכיח סופו על תחילתו. והוי כאלו לא ישהה כלל: ובפ"ח באהע"ז סי' קכ"ד. העלה בראשונה דהרמב"ם ס"ל דלא כר"ש עיי"ש. וא"כ אפשר דכוונת התו"כ דמצות תאכל אפילו בכ"ש כוונתו אם אוכל מעט מעט ומצרפין אפי' בשהי' יותר מכא"פ והיינו אליבא דר"ש. אבל הרמב"ם דלא פסק כר"ש ולכך לא הביא דברי הת"כ אלו. ואם אמת. דהטעם משום עומד לאכלו אלא דבעי' שיאכל כדי שיוכיח סופו על תחילתו א"כ נראה דשם גבי קרבן כיון דג"כ מצוה לאכלו ועומד לאכילה. וכאלו אוכלו תוך אכילת פרס דמי וממנ"פ אי ס"ל כר"ש. עובר גם על איסור נבילה. ואי לא ס"ל כר"ש גם לענין מצוה לא מצרפין. כן אפשר לישב. דברי הרמב"ם הנ"ל. ובמקו"א כתבתי לישב באופן אחר וכפשטא דת"כ דהפירוש בכ"ש וכמש"ל דמצות אכילת קדשים הוא בכפליים. וכדלעיל כן נראה לפענ"ד. תשובה רס"ו עוד להרב הנ"ל ומה שהעיר מעלתו אי קנין באונס מקרי קנין. הוא מבואר בחו"מ ססי' ר"ה דאם תלוי' לקנות לא מהני. וכן כל הסוגיא דתלוי' וזבין בב"ב דף מ"ח. דפלפלו. רק אם גמר המקנה ודעת הקונה הי' לקנות. אבל אם אינו רוצה לקנות בוודאי ל"ש שום קנין דהרי קנין בעי כוונה ואם לא כוון. אפילו אם אינו אנוס לא מהני ואינו קנין ועד"ז ישבתי קושית הב"ש באה"ע ריש סימן מ"ב דפוסק שם לענין קדושין דאם אנסו אותו לקדש דיש לומר דמקודשת וק' דמ"ש מהא דססי' ר"ה הנ"ל. ולפי ענ"ד. דהרי הריטב"א בקידושין דף נ' הקשה שם סתירה. בהא דדברים שבלב עיי"ש ותי' דלולא הכלל דגמר ומקנה. הוי דברים שבלב דמוכח וידוע לכל ובוודאי הוי דברים. אבל כיון דמן הסתם גמר ומקנה אפילו אם חשב בדעתו דאינו מקנה זה לא הוי שוב רק דברים שבלב. ולא הוי דברים: ולפי ענ"ד הא דדברים שבלב אינו דברים. זהו שייך דווקא בדבר דלא בעינן כוונה. אבל בדבר דבעי' כוונה או לשמה אפילו דברים שבלב פוסל. דכיון דבעינן לשמה או כוונה. אם לא כיוון. נה דאינם דברים מ"מ גם לשמה לא הוי. וגם כוונה לא מקרי אלא אם הוא דבר שבממון. אדם נאמן על עצמו והודאת בע"ד. כמאה עדים דמי. וא"כ אם אמר דלא כיוון לקנות שפיר קי"ל בסי' ר"ה. בחו"מ דלא קנה. אבל לענין קידושין אפילו אומר דלא כיוון אינו נאמן נגד חזקה. דגמר וקנה דע"א אינו נאמן נגד חזקה ואפי' לדעת האומרים. דע"א נאמן נגד החזקה. כ' הנוב"י בחאהע"ז סי' נ"ד דנגד החזקה דבשעתה לכ"ע אינו נחמן ולכך אם אומר היכא דקידש באונס ואומר דלא כיוון או שאינו הי' מתרצה. נהי דלעצמו שוי' חתיכה ד איסורא אבל לעלמא הוא מקדושת לא"א: כן נראה לפענ"ד לישב קושית הב"ש אבל הא פשיטא. דלענין קנין באונס כפסק החו"מ סי' ר"ה הנ"ל דלא קנה וכן הוא בוודאי