מהר"ם שיק אורח חיים קפז

מהרש"ל ביבמות דף ד' בתוס' ד"ה דכתיב דתליא בפלוגתא. ועכ"פ אתי שפיר דלר"ש אצטרך או במע"ש או בתרומה משא"כ לדידן: ומה שהקשה עוד. דלמה משום שהוקל איסור מלאו לח"ש נחשב למצוה הב"ע. והרי גם לר"ש הוקל מכרת ומיתה ללאו דכ"ש רק לאו איכא ולפי מ"ש במע"ש מיירי א"ש אמנם אפילו בטבל לתרומה. אפי"ה א"ש לפי ענ"ד. דהרי אמרו מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אמנם בח"ש. דאינו אסור אלא משום חזי לאצטרופי. והיכא דאכל ח"ש לצורך מצוה. נראה דשוב לא חזי לאצטרופי דאפילו יאכל עוד ח"ש אינו מצטרף לחיוב. אפילו במקום שאין עשה דוחה ל"ת דהרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וא"כ כיון דל"ח לאצטרופי ממילא לית בי' איסור מה"ת: ומה שהקשה על תירוץ מרן שם דיכול לבטל דהא כתב היעב"ץ בסי' קל"ה דאם חזר למקומו הדרא לטבלא. הנה מרן לשיטתו בחת"ס חיו"ד סי' שי"ט כ' דרק מדרבנן הוא חוזר לטבלו ואפילו לדעת היעב"ץ נראה דהיינו בתרומה אבל במע"ש או מ"ע דלא דמי לתרומה לא ילפינן מתרומה. וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ד ע"ב. ד"ה ניטלת. לענין נותן עיניו בצד זה עיי"ש. ומה שהקשה לדברי מרן זצ"ל שכ' דר"ש סובר מב"מ לא בטיל הא אמרינן בנדרים דף נ"ח. דר"ש אמר דבר שיל"מ כגון טבל וחדש והקדש לא בטל והיינו במינו וא"כ ע"כ סובר מב"מ בטל. לכאורה רציתי לישב כמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב דיבש ביבש גם לר"י בטל אלא נראה דצריך לאכול חד חד ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ותוך אכ"פ כחד אכילה הוי ומרן מיירי. דאפשר לבטל ולעשות סולת וחוזר לסלתן ואפי"ה יוצא ידי מצה. כמ"ש בס' בנין ציון ציון סי' כ"ט מברכות דף ל"ז. ושם בנדרים איכ"ל דמיירי ביבש ביבש מיהו הרמב"ם בפי"ג מתרומות הובא בפר"ח יו"ד סי' ק"ט כ' דגם קמח בקמח. הוי יבש ביבש ואכתי יש לישב דשם בנדרים מיירי באיסור דרבנן דמודה ר"י במב"מ דבטל אבל דשיל"מ אפילו בדרבנן. לא בטיל וגם בהקדש משכחת לה איסור דרבנן. עיין בפ"ה ממעילה ברמב"ם. וגם בנדה דף ע"א. נראה דר"ש סובר מב"מ בטל ויש לדחות כמ"ש דשם מדרבנן מיירי אלא שפי' זה דוחק. מיהו גם מרן לא כתב זה אלא לאפשר ושצ"ע. ומה שפקפק עוד על תי' מרן זצ"ל דחמץ מקרי קל משום דיש לו קולא דלאחה"פ מותר והקשה דיש בו חומרות. ותוס' יבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר. כ' רק דבכה"ג לא מקרי חמיר. ובאמת בכוונת התוס' הוא כיון דיש לזה קולא. ולזה הוי כמו שוה בשוה. וכ"כ השעה"מ בפי"ז מא"ב בכוונתם. אבל כאן חמץ הוי איסור שהזמן גורם ותוס' חולין דף ה' והובא במג"א סי' רס"ט כ' דאיסור שהזמן גורם קיל. ושרי למספי להמג"א. וגם זה לא כתב מרן זצ"ל. אלא דספק הוי כדאמרינן בחולין דף ק"א דלמא טומאת בשר חמיר וכו' ולכך אינו יוצא בו וא"ש הארכתי לבאר דדברי רבותי שרירין וקיימין: ומ"ש מעלתו לתרץ דביש יותר מכזית אדרבה לית בי' משום מצוהב"ע. משום דאין מצוה בא ע"י העבירה וכמ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול. הנה השאגת ארי' בסי' צ"ט הוכיח דהרמב"ם בפ"ה מ"א לא ס"ל כהתוס' עיי"ש. ואני כתבתי במקום אחר בוודאי אם עושה העבירה בשעת מעשה. המצוה לעולם נקרא מצוהב"ע גם לתוס'. ובזה מיירי הרמב"ם ותוס' לא כתבו כלל הנ"ל. אלא היכא דהעבירה כבר עבר. ועתה אינו עושה עבירה אז בעינן דהעבירה גורם למצוה. דאל"כ מאי שייכות העבירה להמצוה. וא"כ כאן לא בעינן שהעבירה יגרום למצוה. ושאי אפשר למצוה בלתי העבירה והנה על קושית העולם הנ"ל על הרמב"ם אמרתי לישב דקושית התוס' בפ' לולב הגזול דל"ל קרא. דמצה של טבל. ת"ל משום מצוהב"ע ואמרתי לישב. עפ"י הרמב"ם דסובר ס' דאורייתא מה"ת להקל. וכתב החוות דעת דסובר דהקרא על וודאי כתיב וא"כ אם הי' כאן ספק טבל או ספק ראה פני הבית. ונעשה מצה ואכל יצא אם הי' הטעם משום מצוהב"ע. שהרי אין כאן עבירה אבל לטעמו של ר"ש מקרא אינו יוצא דהרי אם הי' ספק טבל זה חמץ לא הי' אסור משום חמץ. דאולי טבל הוא ונהי דאסור ממנ"פ מ"מ אינו וודאי חמץ וא"כ אינו וודאי מצה. ואינו יוצא ולכך אצטרך האי קרא וא"ש. וכל זה מן התורה אבל מדרבנן דגם ספק איסור מדרבנן והוי מצוה הב"ע אין נפ"מ ואפילו בס' לא צריך קרא כן נראה לפענ"ד: ומה שהקשה על הנוב"י מהדו"ת חלק יו"ד סי' נ"ג שכ' דבס' בטל אפילו בא לעולם ע"י תערובת והקשה א"כ דלמא גם לר"י ליבטל בס' ומנ"ל מדם פר מדלא בטל ברוב ולא קשה וודאי לר"י דטעמי' דמין במינו מחזק אחד לחברו. ולא שייך ביטול א"כ מאי יועיל סי אכתי אחד מחזק את חברו ומצא מין את מינו. אבל שם בבא לעולם בתערובות. דאין רוב היתר חשיב לבטל. ע"ז כ' הנוב"י דמ"מ אם הוא ס' בטל בו לא משום חשיבות לבטל אלא שבטל במיעוטו בס': תשובה רס"ג בעזהי"ת חוסט יום ג' ד' לעשי"ת שנת תרל"ה לפ"ק גמר חתימה טובה. וברכה והצלחה. לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה מוה' זוסמאן סופר נ"י האבדק"ק האלאש יע"א: קבלתי. וע"ד אשר ביקש ממני לחוות דעתי בשהי' דאכילת פרס כמה מינוטין הוא הרי כבר ראה מעלתו נ"י דברי רבינו הגאון בחת"ס בתשובה סי' ט"ז בחלק ששי שכ' שאין לו קבלה על זה ולפי מ"ש מרן שם להוכיח מכריתות דף י"ג משמע דזמן אכילת פרס כמו שיעור טבילה והוא חשב שם ט' מינוטין. ומעלתו כ' דלדעתו ח' מינוטין וכן כמדומה לי כפי מה ששיערתי בעצמי אמנם באמת נראה לי תרווייהו צדקו יחדיו. דהנה עיקר טעם דמצטרפין רק עד אכ"פ. נראה דיש בו ב' טעמים. דהנה הרמב"ם בפ"ב משביתות עשור. כתב דבשתי' משערין בכדי שתיית רביעית. שלא ישהה מתחלת השתי' עד סוף. אלא בכדי שתיית רביעית ובלח"מ שם הקשה. כיון דבשתי' בעלמא משערין כדי רביעית. א"כ אין כאן שיהוי כלל ומה צירוף שייך. ותי' דמיירי ששתה במהירו'. ומשערין בשיעור שתיית רביעית של כל אדם. ונראה מזה דהשיעור הוא לפי שתיית בני אדם בדרך בינוני וכן באכילת פרס באכילת אדם בינוני ואע"ג דלא תני להו בפי"ז דכלים. והראב"ד השיג על הרמב"ם שם מכריתות דף י"ג דאיתא שם דלענין פסול הגוי' מצטרפין שיעור שתי' בכדי א"פ יעויי"ש מ"ש הה"מ והלח"מ ולפיענ"ד איכ"ל. דמבואר בשבת דף י"ד ע"א דלענין שתי' לא הי' ראוי למפסל גוי' דלא שכיח דיתן בשעת שתי' אוכלין לתוך פיו. ואפי"ה גזרו. ונראה דמשום לא פלוג ואי לא הא. לא קיימא הא. וא"כ עיקר הגזירה. משום אכילת אוכלין טמאים. ולא שייך לחלוק בין אכל אוכלין טמאין לשותה משקין טמאין וא"ש: ועוד נראה דטעם הצירוף בשיהוי ושיעור הנ"ל יש לומר ב' טעמי' על ההלכה לממ"ס ההוא. או משום דקים להו דכך הוא דרך אכילתן ולשהות יותר מזה באכילת כזית יותר מכדי אכ"פ. ובשתיית רביעית בהפסקה מועטת אינה דרך אכילה ושתי'. ויש לומר עוד טעם כמו שאמרו ביומא דף פ' ע"ב דקים להו דבהכי מיתבא דעתי'. ובאם שהה יותר משיעור זה לא מיתבא דעתי' ונראה דמשום דביותר מזמן ההוא כבר נתעכל. וא"כ אם שהה בכזית יותר. עד לערך שיעור שהיית אכ"פ בככותבות. כבר אבדה פעולתו דהיינו שכבר נתעכל וא"כ נראה דבאכילת איסור דקי"ל דתליא בהנאת גרונו. העיקר תלוי בדרך אכילה ושתי'. ולכך כיון דשהיית אכ"פ. והאכילה הי' כדרכה. מצטרפין אע"ג דלית בי' הנאת מעיו וכן בשתי' להתוספתא וכן ס"ל להרמב"ם דקים להו דבעי' דלא יפסוק אף מעט משום דכן הוא דרך שתי' אבל אם הפסיק דלא הוי כדרך שתי' לא מצרפין: וזה שייך לענין איסור אכילה ושתי' אבל בפסול גוי' שכתבו התוס' שם בד"ה בחצי חצי' שגזירה הראשונה הי' משום דטעו. ואמרו כשם שמותר התרומה ליגע במעיו לאחר אכילה ה"נ רשאי ליגע בחוץ ולכך אפילו שהה יותר. מכדי שיעור שתיית רביעית. דאינו כדרך שתי' מ"מ בהנאת מעיו הוא עדיין בעין. עד שישהה בכדי א"פ. ואז הוי כאלו אינו כדלעיל ולכך שפיר גזרו. לענין פסיל גוי' גם בשתי' בכדי א"פ ומטעם זה נ"ל גם כן הא דפלפל הכפ"ת. ומל"מ בהלכות ברכות לענין שיעור שתיית קאפפע אי מצטרפין ביותר מכדי א"פ. משום דכך הוא דרך השתי' בקאפפע. לשתותו מעט מעט. ולהנ"ל נראה. כיון דשהה יותר מכדי א"פ. דאמרינן ביומא הנ"ל דלא מיתבא דעתי'. וכאלו אינו ובפרט בברכת ברכה אחרונה דשתי'. דתליא טפי בהנאת מעיו ושרשו מקרא דואכלת ושבעת כמ"ש מרן זצ"ל בתשובה וכמ"ש הרא"ש. וא"כ לפי ענ"ד לא מהני מאי דדרך שתיית קאפפע בכך. אלא לענין אף אם הפסיק ביותר משתיית רביעית אבל לא בהפסיק ביותר מכדי א"פ: ובלא"ה. הרי בפסחים דף מ"ד אמרינן. דהנח לכותח הבבלי דאי משטר קשטיר לי' בטלה דעתו אכ"א ואי מטבל קא טבל בי'. לית בי' בכא"פ ומשם קשיא לכאורה על הרמב"ם דסובר דבשתי' מצטרפין בכדי שתיית רביעית נהי דבכותח איכ"ל משום דאית בי' פרורין מ"מ גם בשכר המדי פרש"י שם דצ"ל כן וא"כ שפיר לוקה בכא"פ וקשה הא שכר המדי. ואינך הם מיני דשתי' וא"כ אפילו לא שהה בכדא"פ הרי שהה יותר מכדי שתיית רביעית ואמאי לוקה. אמנם לפי טעם הנ"ל אתא שפיר כיון דהא דאין מצטרפין ביותר משהיית רביעית מתחילת השתי' עד סוף היינו הטעם משום דאין דרך שתי' בכך. לשתות בהפסקות. אבל בתערובת עם דבר אחר ששתה בלא הפסקה א"ש דאף דאין היתר מצטרף לאיסור מ"מ מועיל ההיתר שעי"ז הי' השתי' כדרך שתי' ולכך אם יש בו בכדי א"פ כזית מצטרף אבל אם אין בו בכדא"פ וא"כ