מהר"ם שיק אורח חיים קפו

איך יברך ופשיטא. דאפילו למ"ד דעל רשות מברכין אבל כאן אין כאן מצוה. אלא עבירה. וזה לא הוי אף מצוה הב"ע שהרי מצוה וחיוב בוודאי אין כאן. ואין כאן אלא עבירה או ספק עברה. ואדרבה אם אוכל מגרע. דאם אינו אוכל הרי אמרו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה. הוי כאלו עשה מצוה. כיון דמצער עצמו דלא עשה המצוה אבל אם יעשה הוא מפסיד. אמנם לכאורה קשה לזה מפ"ק דברכות דף מ"ג דקאמר ר"ט וסכנתי בעצמי ומשמע מהרמב"ם בפי' המשנה דהביא עצמו לידי סכנה ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. דמשמע דאם הי' הדין כב"ש רשאי להביא עצמו לידי סכנה. משום קיום מ"ע ועיין במשניות בהגהות ראשון לציון. מהגאון רי"פ זצ"ל. יישב בזה קושית הרשב"א עיי"ש וקשה הא אין רשאי לחוב בעצמו. ולהביא עצמו לידי סכנה וצ"ע. ושוב מצאתי בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ז בשם תפארת ישראל שהעיר בזה וכ' דשם לא הי' שכיח הזיקא ומצוה אגוני מגין. אבל במקום דאיכא סכנה. עפ"י רופאים וודאי אין רשאי להחמיר ומתחייב בנפשו אם מחמיר וכ"ש דאין לברך ובלא"ה לאו בכל רשות רשאי לברך אלא בדבר שחברו באופן זה חייב. אבל כל שכלן בכה"ג. פטורין אין כאן מצוה ולא שייך ברכה וכעין שחילק הפמ"ג במג"א סי' מ"ד סק"ה עיי"ש: תשובה רס"א הנה נשאלתי באחד שהלך לכפר בערב פסח. כדי לגבות חוב: שהי' זמנו ביום ההוא ונתעכב עד לערב. ומשם הי' מהלך ד' שעות לעיר של ישראל ובכפר ההוא לא הי' יכול לקיים מצות אכילת מצה. ולא הי' יכול לומר שם ההגדה. אי רשאי לחלל יו"ט לשוב לביתו בלילה. כדי לקיים המצוה ואם עבר ושב לביתו. אי צריך לקבל תשובה על זה. הנה הלכה פסוקה הוא כר"ה דף ל"ב ע"ב. דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואמרו שם משום דיו"ט עשה ול"ת ולא אתא עשה ודחי עשה ול"ת וכ' הר"ן שם אע"ג דההליכה הוי רק דרבנן. כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקנו וא"כ ה"ה דאין מעבירין את התחום משום מצה ומרור אמנם אם עבר ויצא חוץ לתחום משום לאכול מצה. יש לדון דבדיעבד לא עבר. דהנה הר"ן שם בר"ה כ' דה"ה דהוי מצי למימר. משום דאינו בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה משו"ה לא דחי: ולכאורה יש לומר דלא הוי מצי למימר כן דהנה הלח"מ בפ"ב משופר דין ו' כ' על הרמב"ם שם. שכ' שראוי שעשה לתורה ידחה שבות של דבריהם. דקשה דהרי בפ"א דין ז'. פסק דאפילו בדבר שהוא משום שבות אין מחללין. ותי' בתי' בתרא דהתם אינו בעידנ' וצ"ע ותמוה טובא דהרי הש"ס וכן הרמב"ם בעצמו נתנו טעם משום דיו"ט עשה ול"ת ולא נקטו הטעם. משום בעידנ'. ונ"ל ליישב דהרי הר"ן באמת הקשה הא ראוי שעשה דאוריי' ידחה לדרבנן ותי' דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקנו ותו הקשה דהו"ל למימר משום דלא הוי בעידנ' ולדעתי י"ל. דקושיא חדא מתורצת באידך. דנהי דמצות תקיעת שופר לא קיים כשעת פקוח הנ"ל. מ"מ מצוה דרבנן קיים דבוודאי כמו שעשו חכז"ל סייג לתורה. ואסרו דבר שאפשר שיביא אותו לידי עבירה וסמכו דבריהם על הקרא דושמרתם את משמרתי. שיעשו משמרת לתורה בכלל זה בוודאי נמי דמצוה לעשות ולהשתדל בדברים המביאים לקיים מצות עשה. דכשם שצריך למנוע דברים המובילים לעבירה מקרא הנ"ל. ה"נ מאותו קרא עצמו יש ללמוד דצריך לעשות דברים. המביאים למשמרת קיום המצוה: וא"כ נהי דמ"ע דתקיעת שופר או אכילת מצה לא קיים אז מ"מ מקיים אז בההליכה השתדלות הזה הוא לכל הפחות מ"ע דרבנן. דמ"ע מדרבנן השתדלות לעשות דברים שעל ידם. יקיים המ"ע ואפילו אם לסוף לא בא לכלל קיום. מכל מקום קיים מ"ע דרבנן וא"כ לא הוי מצי למימר משום דאינו בעידנא דאכתי הוי קשיא. מ"מ מ"ע דרבנן. להביא עצמו לידי חיוב מ"ע דאורייתא. ע"י השתדלות ידחה הל"ת דרבנן שצריך לשמור עצמו מדבר המביא לידי עבירה וזה הוי בעידנא. והוכרח הש"ס לתרץ דיו"ט הוי עשה ולא תעשה. וא"כ לא יוכל המ"ע דרבנן לדחות הל"ת ועשה דרבנן נגד דרבנן ואי תקשה לך דמ"מ העשה דאורייתא דתקיעת שופר ידחה הדרבנן אפילו הוי הדרבנן עשה ול"ת ע"ז שוב נימא דלא הוי בעידנא. וא"ש תי' הלח"מ הנ"ל. ועפ"יז גם בנידון הנ"ל עיקר הטעם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. וא"כ לפי מ"ש הנוב"י מהדו"ק כסוף הספר דלדעת הריב"א שכ' בסוף חולין דף קמ"א. דכל כה"ג דהוי עשה ול"ת. נהי דהעשה לא נדחה. מ"מ הל"ת נדחה ושוב אמרינן על העשה מאי אולמא האי עשה מהאי עשה. ולכך לכתחילה לא יעבור אבל אם עבר ועשה אין כאן עבירה עיי"ש וא"כ ה"נ כאן: מיהו דברי הנוב"י תמוהין מכמה מקומות ושם בחולין דף קמ"א ע"א: פריך הש"ס מאי אולמא האי עשה מהאי עשה. ולהנוב"י מאי פריך. הא אצטרך דאפילי אם עבר. והארכתי בזה במקום אחר ועוד בנידון הנ"ל שהי' מהלך ד' שעות ולפי מ"ש הרמ"א בכמה דוכתי דשיעור מיל חי' מינוטין. א"כ הילוך הנ"ל עולה יותר מי"ב מיל ולדעת הרי"ף ורמב"ם הוא איסור דאורייתא ובאמת לכאורה קשיא לי. לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות בסוגיא דעלי' דמחמר הואיל וליתא אלא איסור לאו. לא קאי עשה דשבת עלה וא"כ גם בתחומין. אפילו י"ב מיל אסור מה"ת. אינו אלא לאו ולא קאי איסור עשה עלה. וא"כ איך כ' המג"א בסי' תקפ"ו ס"קכד. דהוי איסור דאורייתא נדחי העשה ל"ת דתחומין ואפשר דתחומין כתיב בגופי' עשה לדעת הרי"ף שבו איש תחתיו או שם גבי שופר קאי גבי יו"ט. ויו"ט כל המלאכות הם רק בלאו. ואין חילוק בין תחומין ליתר המלאכות ופשיטא דגם תחומין עשה ול"ת. וא"כ כיון דאינו בעידנא. בוודאי לא דחי כלל וכ"ש דהכא הוי ג"כ עשה דפשיעה ולתוס' עירובין דף ק'. לא דחי בכה"ג עשה לל"ת. וא"כ בוודאי אסור לילך חוץ לתחום בכה"ג. ואם הלך חילל יו"ט או עשה איסור דרבנן. או לדעת הרי"ף וסייעתו עשה איסור דאורייתא. וצריך תשובה וכפרה. ואע"ג דהוי טועה בדבר מצוה וקי"ל דטעה בד"מ ועשה מצוה פטור וכאן אם בא קודם חצות קיים המצוה ולאחר חצות הוי ספיקא. עיין בדג"מ באו"ח סי' תע"ז מיהו עיין בתוס' חדשים רפ"ד דסוכה. בגזירה דשמא יעבירנו דכ' דווקא אם טעה ושכח שבת וכיוצא בזה אבל טעה בדין ואומר מותר הוי כמזיד. ועיין במכות דף ז' ע"ב לרבא דקי"ל כוותי' אומר מותר קרוב למזיד הוא ובחו"מ סי' ל"ד בהנהו קוברי מת ביו"ט. דסברו מצוה קעביד לא חשובי פסול לעדות מכל מקום כפרה בעינן עיין או"ח ססי' של"ד בהגה"ה ובב"י באו"ח ססי' רס"ג. ועיין בנוב"י מהדו"ק סי' ל"ה חאו"ח ובתשיב' מרן החת"ס חיו"ד סי' קנ"ה ועיקר תלוי' בתשובה ולקבל עליו להיות זהיר מאוד בשמירת יו"ט ושבת ושוב אין לדיין בזה. אלא מה שעיניו רואות לפי האיש ההוא: תשובה רס"ב בעזהי"ת י"ב סיון תרכ"ח פ"ק חוסט לפ"ק: החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה. המאור הגדול כש"ת מוה' יעקב קלוגר אב"ד בק"ק סאנדאווא ווישנא: מכתבו קבלתי. ועל אשר העיר להשיג על דברי מרן זצ"ל בחת"ס חאו"ח סי' קל"ז. הביא תי' על הרמב"ם. דפסק דאינו יוצא במצה של טבל ובפסחים דף ל"ו אמרו כן דווקא לר"ש דסובר אין איסור חע"א עיי"ש: ומעלתו השיג והקשה קושיות הרבה א' הקשה על שניהם הא הפרשת תרומה אסור ביו"ט. ואע"ג דהוי שבות אינו נדחה מפני מ"ע כיון דאינו בעידנא כמו דאמרינן לענין ביעור חמץ בסי' תמ"ו. ולפי ענ"ד אפשר לומר. דכאן אין א סור הפרשה דב' טעמים כ' הרמב"ם בפכ"ג משבת דין י"ד א' משום מתקן ומשום מקדיש מגזירת מקח ממכר. והכא הא מיירי ביש רק כזית מצומצם. וע"ז הקשה השאגת ארי'. דעשה ידחה הל"ת. ואלמלא הי' אפשר להפריש הי' העשה דוחה הל"ת. וא"כ אין כאן משום מתקן ונהי בביצה דף ט' אמרו דנהי משום מתקן ליתא. מ"מ כיון דקרא שם ואסור לזרים. הוי בכלל גזירת הפרשת תרומה. והיינו משום יתר הטעמים אבל מטעם דגם לאחר הפרשה מותר לזר לאכלו למצות אכילת מצה. א"כ איכא למימר. דאינו בכלל איסור הפרשת תרומה ועוד הקשה על קושית הפלאה דיפריש. הא ע"כ מיירי. בליכא רק כזית וא"כ אינו יוצא משום דלא מקרי מצתכם וכמ"ש השאגת ארי'. ולפיענ"ד פשוט חלק עשירי מכזית הוי רק כפירורין דממיל' בטלו והם הפקר. ולא קפדו אנשי עלה. ואמרו דפחות מכזית רשאי לאבדן. מכ"ש דלית בי' משום גזל ונהי דגם ח"ש אסור מה"ת. לענין גזל היינו לגזול מחברו אבל כאן דעדיין לא בא לרשות אחר. ודבר שאינו מקפיד אין בו משום גזל לכל הפחות במקום מצוה. ולית בי' מצות נתינה והוי כהפקר וזוכה בו. והוי שפיר מצתכם. וגם במע"ש לית בי' משום גזל גבו' ועיין ברע"ב פ"ד דמע"ש מ"ח דלא חיישו במע"ש והקדש על פחות משו"פ. וגם לית בי' מצות אכילה וכן לא שיך מ"ש השאגת ארי' דבמע"ש אית בי' עשה ול"ת. עשה דלפני ה"א תאכלנו דפחות מכזית לית בי' אכילה ולענין מ"ע אפילו לר"ש בעינן דווקא כזית כמו שהסכימו האחרונים. מטעם הלכה לממ"ס. וא"כ גם במע"ש. שייך הקושי' דעשה ידחה הל"ת: ואדרבה מצות עשה דלאחר הפרשה שרי לזרים גם לר"ש יש תקנה להפריש ואם לא הפריש אסור משום מצוהב"ע אלא דלר"ש אצטרך קרא משום מע"ש ובאמת בלשונו משמע דגם בתרומה קשיא לי'. וס"ל דגם ל"ת דכרת נדחית מעשה וכמ"ש