מהר"ם שיק אורח חיים קפה

אפי' או חימוץ נעשה כזית. א"כ הוי איסור בת אחת וגם ר"ש מודה. כדאי' ביבמות דל"ג ואיך ממעט ר"ש משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. מיהו ר"ש לטעמי' דכל שהוא למלקות ולדידן בלא"ה לא קי"ל כר"ש בזה. ומטעם אחר או משום מצוה הב"ע לא יצא כמ"ש רש"י והר"ן או כמ"ש הרמב"ן במלחמות סוף פ"ק דפסחי' דלא קי"ל כמשנה זו: ועפ"י האמור למעלה אמרתי לפרש דברי הירושלמי בפ"ב מתרומו' על מתני' דכל תאנים וגרוגרות אחד הם. שהביא פלוגתא דרשב"ג ור"י בר' יוסי ס"ל דתורמין גרוגרות על תאנים במנין. ופליגו אמוראי ר' ירמי' אמר דטעמא משום דרואין הצמוק כתפוח ור' יונה ור' יוסי אמרו משום דדרך התפוח לצמוק ושוב מייתי שם מתני' דטהרות פ"ג דכביצה שנתמעט וכו' ופליגו דרומאי אמרו. והוא שהי' כזית מעיקרא. ור' יוחנן ורשב"ל ס"ל אפילו לא הי' כזית מעיקרא. ושוב מייתי מתני' דר"פ כל המנחות באות מצה דאמר ר"מ לר"י אף הוא היתה חסירה או יתירה וביאר שם בברייתא הכוונה דאם הי' שאור יפה. ותפח הוי חסרה ואם אינו יפה והיא צמק הי' יתירה. ואמרו שוב על דעתי' דר' ירמי' דרומאי ור"י ורשב"ל אמרו דבר אחד ביתירה ועל דעתי' דר' יונה ור"י. שלשתן אמרו דבר אחד בחסירה. ושוב מייתי שם מעשה דפעם אחד שכחו לעשר אורז עד לאחר בישול וסברו ליקח מעשר לקביל מבושל ואמר ר"י אף הוא סובר כן. לפי שדרכו לתפוח ע"כ דברי הירושלמי ופי' מהרא"פ אי אפשר להבין: והנראה לפענ"ד על פי הנ"ל דר' ירמי' ור"י פליגו בטעם דרשב"ג ור' ישמעאל בר"י דעשרו גרוגרות על תאנים במנין ר"י סובר דס"ל לר' ישמעאל דאזלינן בתר מעיקרא. וכדפריך במנחות דף נ"ד. ואין הצמוק חסרון ולפי"ז נוכל לשער. לפי מה שהי' הגרוגרות קודם שצמקו באותו סל נוכל לשער המעשרות כיון שאזלינן בתר מעיקרא. וזה שאמר שם בירושלמי ור' ירמי' ונסב סלין כמה דאינון כמו שהי' אמנם ר' יונה ס"ל דטעמי' דר' ישמעאל הוא. משום דתפוח כמאן דליתא וחזינן לתאנים שהן תפוח. כאלו היו גרוגרות וממילא כיון דאין צימוק בכל התאנים שווין ואולי הגרוגרו' דהשתא הן צמוקין טפי. ממה שיצטמק מן התאנים. ולכך קאמר שם דצריך ליסב סלים גדולים דהיינו גרוגרות גדולים לפי ערך התאנים עכ"פ פלוגתא דר' ירמי' ור"י אליבא דרשב"ג ור' ישמעאל אי טעמם משום דאזלינן בתר מעיקרא. והצימוק כמאן דליתא. או בהיפוך דהתפוח הוא כמאן דליתא: ושוב מייתי מתניתן דטהרות ופליגו בי' דרומאי סברי דתפוח מועיל רק אם הי' מעיקרא תפוח והטעם כמ"ש לעיל. משום דאז זה דרך גידולו ותיקונו. ור"י ורשב"ל סברו. דלעולם אזלינן בתר השתא ואזלינן בתר תפוח ובין דרומאי ובין ר"י ורשב"ל אזלו על סיפא דמתני' דטהרות פ"ג מ"ד דאם תפח בגשמים וכמו שפי' מהרא"פ. ושוב מייתי מתניתן דמנחות דר"פ כל המנחות באות מצה דס"ל לר"מ דבין הצימוק כמאן דליתא. ובין התפוח כמאן דליתא ור"י פליג עלי' בזה. וענין זה דשאור אינו דומה לפלוגתא דדרומאי ור"י ורשב"ל דהכא בשאור הדרך לתפוח ודמיא לדבר שהי' מעיקרא תפוח וכדלעיל וע"ז אמר בירושלמי דאליבא דר' ירמי' דס"ל דטעמא דרשב"ג ור"י משום דהצימוק כמאן דליתא גם ר"מ ס"ל כן ואזלינן בתר מעיקרא ולכך מקרי יתיר עשרון. וא"כ שלשתן היינו רשב"ג ור"י ור"מ אמרו דבר אחד לענין יתיר ומה שאמר בירושלמי דרומאי ור"י ורשב"ל. היינו בין לדרומאי ובין לר"י ורש"ל. דכאן בשאור דדרכו לתפוח והוי כמו שהי' מעיקרא שיעור אין בחילוק בין דרומאי לרשב"ל וכלעיל ולישנא דירושלמי. לישנא קלילא הוא: אמנם הא דס"ל דתפוח אינו מועיל זה דלא כמאן דאפילו לר' ישמעאל דלעיל בכה"ג מועיל תפוח אמנם לר' יונה בטעמי' דרשב"ג ור"י. דתפוח אינו מועיל ואפילו בדבר שדרכו בכך. וע"כ פליגו על מתני' דטהרות פ"ג מ"ד הנ"ל. שפיר אמר. דלדידי' רשב"ג ור"י ור"מ אמרו דבר אחד לענין חסר. דהיינו בהי' תפוח. דבין ר"מ ובין רשב"ג ור"י ס"ל דתפוח כמאן דליתא וע"ז מייתי שוב מעשה דאורז ללמד דלדינא גם ר' יוסי מודה. דהיכא דדרכו לתפוח. דהיינו דבר שדרכו לבשל. משערין לפי מה שהוא לאחר בישול ואפי'. ואע"ג דר' יונה ס"ל דטעמי' דר' ישמעאל דאינו מועיל תפוח. ע"כ טעמי' דר"י קאמר ולי' לא ס"ל אבל אפושי פלוגתא לא מפשינן וגם לרבנן דר' ישמעאל דווקא בדרכו לתפוח אזלינן בתר תפוח והיינו כדרומאי דמתני' דטהרות מיירי באם הי' מעיקרא שיעור דזה הוי כדרכו לתפוח. וכן מסיק נמי בתלמודא דידן במנחות דף נ"ד הנ"ל. והכי קיי"ל כן נראה לפענ"ד. ואחתום בברכה המשולשת דברי ידידו הדור"ש: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה ר"ס נשאלתי בחולה שאמרו לו הרופאים באזהרה גדולה שלא יאכל מצה ומרור. ואם יאכל יהא בסכנה גדולה: והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול אי רשאי לברך לפי מ"ש התוס' בקידושין דף ל"א. בשם רבינו תם דנשים הפטורות ממ"ע שהז"ג. יכולין להחמיר ולעשות ולברך וה"נ כן או דלמא דכאן הוי מצוהב"ע ולפי ענ"ד פשוט דאינו רשאי לאכול ואינו רשאי לברך ולכאורה בלא"ה מספקא לי. אם אוכל דבר שמזיק לו לבריאות גופו אי מקרי כלל אכילה דהרי אמרו ביומא דף פ' ע"ב דאם אוכל אכילה גסה. או כוסס שעורה פטור משום דכתיב כי יאכל פרט למזיק. ופי' הרמב"ם בפ"י מתרומות הואיל ומזיק לגופו לא מקרי אכילה ושתי' וא"כ ה"נ. ולפי"ז לכאורה קשה. איך פסק בש"ע סי' תע"ב סעי' י'. דמי שמזיק לו שתיית יין ידחוק עצמו לשתות אעפ"י שמזיקו וכ"ש שהדין כן לענין מצה ומרור ואמאי והא כי יאכל פרט למזיק ולא מקרי אכילה וא"ל דהא דדבר המזיק לא מקרי אכילה היינו אם אינו מצוה. והואיל דלאו אורחא דאינשי לאכול דבר המזיק אבל אם הוא מצוה הוא אחשבי' ומצותו אחשבי'. להיות נקרא אכילה דרחמנא אחשבי'. ונימא דבכה"ג. אפילו דבר המזיק מקרי אכילה. זה אינו דהרי ביבמות דף מ' ע"א אמרינן. באוכל שיירי מנחה אכילה גסה לא מקרי אכילה ומביא ראי' מהא דפטור באכילה גסה ביוה"כ ומאי ראי' דלמא מצוה שאני דמצותו אחשבי' אלא וודאי דאין סברא לחלק. וא"כ גם כאן נימא כן: ואמאי אמרינן: דאם מזיק לו שתיית היין. ואפי"ה ישתה: ונראה דהא דממעטין כי יאכל פרט למזיק היינו אם הוא מזיק לו מיד בשעת אכילתו ושתייתו. וא"כ אינו נהנה ממנו מיד וכן כ' שם בס' תויוה"כ אבל אם הוא נהנה ממנו אלא שלאח"ז הוא מזיקו שפיר מקרי אכילה. ולכאורה יש להביא ראי' לזה. מדברי הרמב"ם פ"י דתרומה דין ז' שכ' דאם אוכל תרומה נקורה או שותה יין מגולה חייב קרן וחומש. ואמאי הא פסק שם בפי"ב דין י"ג. דיש בהם סכנת נפשות. וצריך לאבדן. וא"כ נימא כי יאכל פרט למזיק וע"כ כה"ג. כיון דבשעתו נהנה ממנו לא ממועט מכי יאכל פרט למזיק: מיהו מזה אין ראי'. דלכאורה בלא"ה קשה על הרמב"ם כיון דפסק דתרומה נקורה. צריך לאבד ולקבור וא"כ אין בה דין ממון ובפ"י דין ו' פסק הרמב"ם דבאין בה דין ממון פטור וצ"ל דכאן מיירי. באכל נקורה או שתה יין מגולה ולא הזיקו לו דאיגלאי מלתא דלא הי' דבר שאינו ראוי נהי דעשה איסור והכניס עצמו לספק סכנה. מ"מ השתא איגלאי מלתא. דלא הזיקו לו והי' דבר הראוי. ושפיר מחוייב עליו ומכ"ש אי מיירי בלח ידע האוכל דהתרומה הי' נקורה או דהיין הי' מגולה. (מיהו נראה דמיירי הרמב"ם בידע דומיא דאמר בשתה ביוה"כ דנראה וודאי דמיירי בידע שהוא יוה"כ. דאל"כ לא אדע למה בדין ז' בשתה ביוה"כ וכן בדין ו' לענין תרומת חמץ. לולא שאין בו דמים הי' מחוייב ושם בדין י"א בנזיר ששתה פטור. וע"כ דבדין י"א מיירי שהי' שוגג על נזירתו וכאן מיירי בידע שיש בו איסור ולפי"ן בהי' שוגג על חמץ בלא"ה פטור. אבל רש"י בפסחים דף ל"א ע"ב במתני' לא כתב כן וצ"ע): עכ"פ נהי דאין ראי' מדברי הרמב"ם הנ"ל. מ"מ נראה כן דכל שנהנה ממנו בשעתו. אע"ג שלאחר זמן מזיק לו. מקרי אכילה ושתי' בין לענין איסור לאו. ובין לענין מ"ע וא"כ אם אין בו חשש סכנה. אפילו מזיק לו. שפיר מחוייב לאכול ומברך כדמוכח מדברי הש"ע בסי' תע"ב סעי' י' הנ"ל. וכ"ז אם אין בו סכנה אבל אם אמרו הרופאים שיש בו חשש סכנה ואפילו אם נימא דדברי הרופאים הם רק כספק עיין למרן זצ"ל בחת"ס בחיו"ד סי' קנ"ח מ"מ הא גם ספק פ"ג דוחה שבת וכל התורה וחי בהם כתיב, ואסור לו להחמיר אפילו למ"ד ביו"ד סי' קנ"ז דבמקום שאמרו יעבור ואל יהרג רשאי להחמיר. היינו אם מכוונים להעבירו ואפילו לפי מ"ש הש"ך שם ס"קג בפרהסיא אפילו אין מכוון להעבירו היינו אם יש קידוש השם. אבל בנידון כנ"ל בוודאי אין רשאי להחמיר על עצמו. ועיין במג"א בסי' קנ"ד ס"קא: ואיתא באו"ח סי' תרי"ח ברופא אומר צריך. מאכילין אותו וכ' הרדב"ז. והובא בא"ר שם ס"קב. דבע"כ מאכילין אותו. והביא בשם האו"ה. דאם אינו רוצה לאכול. עליו הכתוב אומר. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה וחם זה בקום ועשה כ"ש בשב וא"ת. ומ"ש המחהש"ק בסי' ק"ד ס"קא דתליא בפלוגתא לפענ"ד קשה. דבכה"ג לפענ"ד לכ"ע אסור למסור נפשו ותו הרי אמרו. וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו. לענין מצות עשה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואיך יבזבז את ימי חייו וא"כ כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד,