מהר"ם שיק אורח חיים קפד

ולפיענ"ד יש לפרש לפי מאי דאיתא בסנהדרין דף נ"ט דבמידי דאית לי' טעם כגון לענין גזל דלאו בני מחילה נינהו ולענין יפ"ת. דלאו בני כיבוש נינהו. לא אמרינן מי איכא מידי והנה כבר אמרנו דבישראל לא אמרינן דאחשבי' וכ' הלח"מ בפ"ה מה' שבועות דין ה' משום דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן ונראה דזה שייך בישראל שהוא רוצה להיות ישראל ואינו מומר לכה"ת. אם אפי"ה עובר עבירה. כל שאתה יכול לומר דלא נתכוון לעבירה ולא הי' דעתו להרשיע אמרינן כן וכעין שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין לענין הנך דכופין אותן לגרש. כיון שרוצה להיות ישראל מסתמא ניחא לי' עיי"ש אבל בגוי מנ"ל לומר שלא להחזיק אותו ברשעו וכיוצא בזה כ' התוס' ביבמות דף קי"ט ד"ה מחוורתא בסופו. דגבי כותים לא שייך לאחזוקי בחזקת כשרות וה"נ בגוי ולכן אמרינן אחשבי' ולכך חייב אפילו בכל שהו. וה"ה בשלא כד"א אמרי' דאחשבי'. וכיון דהוי מלתא בטעמי'. לא שייך מי איכא מידי: ועפ"י הנ"ל ממילא מוכח נמי אפילו לפי דעת מהרש"ל בשבועות דף כ"ג הנ"ל מ"מ לענין אבמה"ח אף דחייב עליו במשהו בשר גידין ועצמות. אפי"ה אינו חייב עליו שלא כד"א מדברי תוס' חולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד וכו'. דהרי תוס' לא ס"ל כדעת הרמב"ם בפ"י ממלכים. דאין שיעורין לב"נ וכמ"ש הראש יוסף בחולין דף ל"ג שם. וא"כ אי ס"ד באבה"ח אסור שלא כדה"נ גם לר"י עמדה הקושיא מי איכא מידי. דהרי לישראל נהי דאית בי' משום אינו זבוח עכ"פ מותר שלכד"א. משא"כ בגוי וכאן לא שייך תי' שלי וע"כ דגם באבה"ח אינו אסור אלא כדרך אכילה. והכי מסתבר ג"כ מצד הסברא דהרי הא דאבמה"ח במשהו בשר סגי הוא רק הואיל והוא כברייתו חשוב הוא משא"כ בחלקו מבחוץ. וה"ה אי אכלו שלא כד"א. בזה אינו כברייתו. דברייתו הוא לדרך אכילה. וה"ה נמי לפי ענ"ד גבי ברי' דהוא בכ"ש בשלכד"א פטור אפילו למהרש"ל דהתם ג"כ לאו מכח כ"ש חייב אלא מכח דהוא כברייתו. זהו נותו לו חשיבות. וחשיבות זה משוי אע"ג דאין בו כשיעור מחמת חשיבתו נחשב כשיעור. אבל אין חשיבות זה משוי לי' לאוכלו שלכד"א שיהא כאלו אוכלו דרך אכילתן. דהרי אף אם יהי' בו כמה זיתים. אם אכלן שלא כד"א הרי הוא פטור: ולפי"ז קשיא הא דאמרינן בחולין דף ק"ב ע"ב אכל צפור טמאה בין בחי' בין במיתתה בכ"ש. עוד אמרו שם דאם אכל צפור שאין בו כזית דלרשב"א דאמר לאברים עומדת חייב ואמאי הא הוי שלכד"א. וצ"ל כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה פרט בעוף הוי זה כדרך אכילה. דחזי לאומצא כן נראה לפענ"ד. ומה שאמרו במנחות דף צ"ט ע"ב דשעיר יוה"כ בחל יוה"כ בע"ש הבבליי' היו אוכלים אותו חי. אע"ג דלא חזי. והוי שלא כד"א מ"מ כיון דא"א בענין אחר. כל מה דמצי למיעבד עבדו דאפילו אי לא מקיימו בזה מ"ע דאכילה. מ"מ עי"ז לא יעברו על ל"ת דלא תותירו ממנו וטובא עבדו בזה. שלא יבאו קדשים לבית הפסול ולכך חשיבות הוא להם: תשובה רנ"ט החיים והשלום וכל טוב. ואת חג המצות. יחוג בדיצות ידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה הנגיד מוהרר משה שענפעלד נ"י בק"ק נייטרא יע"א: מכתבו קבלתי וע"ד הקושיא. אשר הקשה מעלתו נ"י. מבואר במנחות ר"פ כל המנחות באות מצה. ובמנחות דף צ"ד דע"י חימוץ ואפי' שגם ע"י מים נתפח ונתרבה ואע"ג דבמנחות דף נ"ד מסקינן דאם הי' פחות מכזית ותפח. מה"ת דינו כפחות מכזית אפי"ה לענין חמץ ומצה משערין לאחר אפי'. דע"ז נאמר אכילה וממילא לענין שאר איסורין דינם כמו קודם נפוח. וא"כ קשיא למעלתו נ"י. איך אמרינן בפסחי' דף ל"ה אבל לא במצה של טבל. ומבוא' שם בטבל דאורייתא אינו יוצא מה"ת ואמאי הא לענין טבל: הוי פחות מכשיעור. עכ"ל בקצרה ולפי ענ"ד גוף הדבר דאמרינן תפח אינו מועיל מה"ת הקשו התוס' במנחות שם דף נ"ד ע"א ד"ה דמעיקרא וכו' דבשבת דף צ"א ע"א. מבואר לענין הוצאה כגרוגרות דתפח מועיל ולפי ענ"ד. לפי מאי דמשמע מלשון רש"י במנחות דף נ"ד ע"א ד"ה דמעיקרא דכ' לא איסור הוא אלא מיא בעלמא ע"כ. נראה דס"ל כמו שמבואר בדברי הרמב"ם בפי' המשנה בטהרות פ"ג מ"ד. דבכל השיעורין נשמור בהן שיעור הגדול ולא נביט אל רפיון החלקים וההתאבקות וכו'. וא"כ אם בא לפנינו שיעור כזית יהא חייב אלא כיון שהוא לא נעשה כזית. אלא ע"י מים לא מצטרף. ואע"ג דאיכ"ל דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמ"ש המג"א ר"ס ר"י. מ"מ אפילו חשבינן לי' כאוכל. מ"מ לא נעשה חלב ולכך אינו מצטרף: וכל זה לענין איסור אבל בשבת דכל האוכלין שיעורן בכגרוגרות. וכיון דנתפח מחמת מים. וכל הבא לאוכל כאוכל והרי יש כאן כגרוגרות אוכל וא"ש סוגיא דשבת כן נראה לפענ"ד נכון לישב הסוגיות ויש לכוון כיוצא בזה בלשון הרשב"א בחי' לשבת שם ולפי האמור. כל דבר שנותפח. ונעשה ספוגי בלי מים אלא ע"י חימוץ ואפי' בוודאי שפיר מצטרף. ואזלינן בתר מה שהוא עתה. שלא הלכו בזה לפי איכות הדבר שידוע שכזית בשר שמן יש בו טפי מכזית ירק עלים. ולא הלכו אלא אחר הכמות וכמו שאמרו ביומא דף פ' דקים להו לחכז"ל דבשר שמן בככותבות ולולבי גפנים ג"כ בככותבות ה"נ לענין כזית. וא"כ בנידון שלנו הלחם עיקר התוס' והנפוח הוא ע"י האפי' והחימוץ שהרי ע"י גיבול המים הוא מתמעט ממה שהי' כשהי' קמח כדאית' במנחות דף נ"ג וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א עצמו בסי' תס"א. דהנפיחה הבאה ע"י חימוץ ואפי' חשוב כממש אלא ששם בשיעור חלה כתב דתלה רחמנא בסולת עיי"ש: וא"כ בכל איסורין אנו משערין כזית בלחם לפי מה שהוא ואפילו הוא ספוגי. כדאיתא במשנה פ"ב דעוקצין משנה ח'. אמנם אפילו נתרבה מחמת מים. אפי"ה נראה דמשערין אותו לפי מה שהוא עכשיו. דהרי בכל דבר יש בו לחלוחית ומים ומצרפין בהדי שיעור בשר ויותר מזה אמרו במנחות שם דאם הי' מעיקרא כזית ונצטמק ואח"כ נופח ע"י מים. ונעשה כזית חייב עליו. ופרש"י בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה טמא מת וכו' דהמים מצרפין להשלים והוא תימה בכל איסורין אין היתר מל"א. וע"כ כיון שמעיקרא הי' כזית ונתמעט ע"י החמה שממעטת הלחלוחית. כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בטהרות שם. א"כ חזינן דדרך גידולו יש בו מים לצרף בכזית. וא"כ זהו תיקונו וגידולו. ומצטרף עמו גם הבא אח"כ להשלי' מה שנתמעט ע"י החמה: והנה לענין קמח אמרינן ר"פ כיצד מברכין דאין זה עיקר גידולו ואית לי' עלי' אחרינא בפת. וזה עיקר גידולו וכיון דעיקר גידול חמשת המינים הוא לפת ואי אפשר לפת בלי מים. וא"כ מים הנצרכים הם כמו כל מים הנבלעים בכל הדברים ופשיטא דמצטרפי' ואדרבה קשיא לכאורה למה הוצרכו בכריתות דף ה' ע"א גבי חדש לחם לאשמעי' דמצטרפין גם המים לפי מ"ש מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' קי"ז פשיטא כיון שזה תיקונו וגידולו ועשייתו הוא דמצרפין. כמו כל דבר דאית בי' מים. וצ"ל דמ"מ צריכותא איכא וכמ"ש מרן זצ"ל שם מ"מ השתא דגלי קרא בחדש מצרפין המים ללחם. בוודאי בכל אסורין וכמ"ש נמי המקו"ח בסי' תס"ז לפי שיטתו וכן מוכח במנחות דף נ"ד ע"א. דגבי קומץ גם המים מצרפין. וע"כ הטעם כיון דזה דרך תיקונו ועשייתו. וגם לענין החימוץ קי"ל כר"י שם. דף נ"ב ע"ב דמביא שחור ממקום אחר. וע"כ דג"כ מצרפין וגוף הסברא ג"כ מצאתי בירושלמי ספ"ב דתרומו' בפי' מהרי"א. ואם שקשה לכוון דבריו בפי' הירושלמי. מ"מ כך נראה בסוף דברי הירושלמי דכל מה שדרכו לתפוח מצרפין והיינו כדלעיל כל שתיקונו וגידולו כך הוא ובלא"ה הרי גם לענין חלה כתיב לחם. דכ' באכלכם מלחם הארץ וילפינן גז"ש לחם לחם. וחלה ותרומה חד הוא כדאיתא בפ"ק דחלה ובכמה דוכתי. וא"כ פשיטא דטבל בלחם משערין לפי מה שהוא וכן בוודאי בכל איסורין שבתורה: ועפ"ז דברי רש"י בפסחים דף ל"ג ע"ב הנ"ל. דלכך חייב בחזר ותפח משום דמים מצרפין. נראה מבואר לישב סתירה מה דקשה לכאורה במנחות מסיק מ"ד יש דיחוי באיסורין בתיובתא. ובשבת דף צ"א ע"א נשאר אבעי' בתיקו אי יש דיחוי. ובכ"מ בשם הר"י קורקוס כ' בפ"ד מאבוה"ט דין י"ג לחלק. אמנם לרש"י בלא"ה א"ש דהרי קודם שנתפח ונשאר פחות מכזית. הי' דינו כמו פחות מכזית ועתה כשבא שם מים. והדין דמצרפין: פשיטא אם הי' מעיקרא פחות מכזית. וצירף עמו עוד פחות מכזית. פשיטא דאין זה ענין לדיחוי. דאפילו אי יש דיחוי מ"מ השתא הוא נשאר רק מה שהי' מעיקרא. אלא שבא דבר אחר לצרף עמו. וא"כ ג"כ נשאר אלא דמצרף עמו משא"כ שם בשבת דעקירה הראשונה נדחה לגמרי. ולכך קמבעי' לי': ולפי"ז אם הי' מעיקרא פחות מכזית ונתרבה אח"כ ע"י אפי' איכ"ל דיש דיחוי וא"כ אכתי אפשר להקשות קו' הנ"ל דמאי פריך בפסחים דף ל"ה. דאבל לא בטבל. דלמא אשמעי' בכה"ג שהי' רק חצי זית טבל ונאפה ונעשה כזית. והו"א דלית בי' איסור טבל דיש דיחוי וא"כ לית בי' אלא איסור דרבנן. למ"ד ח"ש מותר מה"ת והו"א דיוצא בו כמו דמתרץ דהו"א בעציץ שאינו נקוב דיוצא קמ"ל. וצ"ל דאם בא לאשמעי' כה"ג הי' לו לאשמעי' זה בעלמא בטבל ואינך וממילא נדע דאינו יוצא ופריך שפיר ובלא"ה הא קיי"ל דכל שבידו לעשות. אין דיחוי ואינו מחוסר מעשה ושם במנחות דף נ"ד ע"כ מיירי דאינו בידו. אבל ע"י אפי' וחימוץ שבידו בוודאי אין דיחוי ולפי הנ"ל לפעמים אם הי' פחות מכזית. וע"י