מהר"ם שיק אורח חיים קפג

אבל על כזית דתוך אכ"פ. הרי היתה בכלל שבועתו דלשון אכילה היינו כלשון אכילה דתורה וכיון דהי' שבועתו ע"ז שלא יאכל כזית תוך אכ"פ א"כ מתחלה ועד סוף אכל איסור ותו דעדיין לא נשמע אם אכל כזית בפעם אחד דלא סגי בהנאת גרונו זה לא שמענו. ותו גוף הסברא אינו נראה לי. דככר כתבתי דלפי הנראה ר"י מודה דחייב על הנאת מעיו אלא דס"ל דגם על תחילת אכילה דאין לו אז רק הנאת גרונו נמי חייב כדמשמע הלשון ס"פ גיד הנשה. וא"כ אם נימא כפי' הנ"ל גם לר"י לא בעינן צירף. אלא בהקיאו. ועוד יש להשיג על כל דיבור ודיבור מדבריו שכ' הב"ח הנ"ל שכולו מעורבב. אלא שאין כדאי לבלות הזמן על זה. והאמת עד לעצמו: תשובה רנ"ח המשנה למלך בפ"ה מה' יסודי התורה כ' להסתפק אי במ"ע בעינין דווקא כדרך אכילה וכ' לי הרבני המופלג מוהרר אהרן שמואל אסאד נ"י שנעלם מהמל"מ דברי רש"י בפסחים דף ל"ה ע"א דפירש דלכך אין יוצאין במצה מחוי משום דלאו דרך אכילה קאכיל הנה מזה אין ראי' דכוונת רש"י איכ"ל כמ"ש הנוב"י מה"ק חאו"ח סי' ל"ה דכוונת רש"י דאינו אכילה אלא שתי' ובמידי דלאו אורחא שתי' לאו בכלל אכילה, וכמ"ש התוס' בחולין דף ק"ך וזה גרע מן שלא כדרך אכילתן עיי"ש וגוף דברי רש"י בלא"ה תמוהים כמו שהקשה בנוב"י שם סי' ל"ד דרש"י מביא פירוש וטעם אחר ממה שאמרו בחולין שם דף ק"ך. דהרי שם אמרו דלכך אינו יוצא בו ידי מצה משום דלאו לחם עוני הוא עיי"ש. ולפע"ד רש"י בכוונה פירש כן דהרי הפ"י הקשה בפסחים שם מאי פריך הש"ס התם. לענין המחוהו גלי קרא נפש לרבות השותה מיהו זה לא קשה דזהו גופא קושית הש"ס. דא"כ מוכח מנפש לסתור ההיקש ואיך נילף מני' למעט הנילוש במי פירות אמנם לכאורה. קשה על המקשן. מאי קשיא לי'. דבוודאי מההיקש ילפינין מה דליתא בזה ליתא בזה. ובמאי דאינו יוצא ידי מצה. לא מחייב עליו משום חמץ מיהו היינו אם הוא מצה ואפי"ה אינו יוצא בו אם כן אית לן שפיר היקש. אבל בהמחוהו אינו מצה כלל דמה שאמרו בחולין דף ק"כ דאינו נקרא לחם עוני נראה פשוט דהיינו דאינו נקרא לחם והה"ד דאינו נקרא מצות וא"כ לא נתבטל ההיקש עדיין דכל שאינו יוצא ידי מצה. אינו חייב עליו משום חמץ. והיינו במידי דחשיב מצה אבל מידי דלא חשיב מצה לא כתיב כלל בהאי קרא. וממילא אין בכלל ההיקש. וזה הוא דקשיא לי' לרש"י ועל כן הוכרח רש"י לתרץ. דהמקשן סובר דהמחוהו נקרא מצה. וה"ה דנקרא לחם עוני. והא דאינו יוצא בו הוא מטעם דלא הוי דרך אכילה. וא"כ שפיר יש לן לאקושי דגם לענין חמץ. לא מקרי אכילה ואפי"ה גלי קרא נפש לרבות. וא"כ נימא דגם במצה יהא כן. וע"כ דלא אמרינן הקישא לענין זה. ופריך שפיר ודברי רש"י נכונים: והנה כל זה לפי קושית המקשן הוכרח רש"י לפרש כן. אבל לפי האמת. לפי מה שאמרו בחולין דף ק"ך דלא מקרי לחם. וה"ה דלא נקרא מצה שפיר איכ"ל דההיקש נשאר בתקפו אלא דלענין המחוהו שאני. דאינו נקרא כלל מצות ואינו בכלל הקרא אבל לעולם אמרינן ההיקש. ובזה נ"ל לישב מה דמקשין על המל"מ הנ"ל אי ס"ד דבמצוה יוצא אפילו בשלא כד"א א"כ מאי פריך בזבחים דף צ"ו ע"ב וכן הקשה הירושלמי על מצה דחדש דיבא עשה ולדחי ל"ת ולהמ"ל הנ"ל. הא אפשר לקיים שניהם שיאכל שלא כדרך אכילה. דידי מצה יצא. ועל הל"ת לא עבר. וכן ראיתי הקושיא בכתנות אור. להגאון בעל אור חדש זצ"ל. אמנם הנראה לפענ"ד אפילו אי נימא דבמצוה אפילו שלא כד"א יוצא. ע"כ הסברא הוא כעין שכ' הר"ן בשבועות דף כ"ד בשם הר"י מיג"ש. בנשבע שלא יאכל אין עפר בכלל. משא"כ בנשבע שיאכל גם עפר בכלל דמסתמא אחשבי'. כדי לצאת ידי שבועתו משא"כ בנשבע שלא יאכל אדרבה אמרינן דגילה דעתו שאין זה אכילה אצלו. וכל זה בהנך מ"ע דלא אתקשו להדדי לל"ת. אבל הנך דאתקשו העשה לל"ת כגון מצה לחמץ דאית לן לפי המסקנא ההיקש אמרינן כל שאין אכילה לענין חמץ אין אכילה לענין מצה וכן באכילת קדשים. דאמרינן במכות דף י"ח ע"ב דוכל זר לא יאכל קדש אתקש לואכלו אותם אשר כופר בהם. וכל היכא דלא קרינן ואכלו וכו' לא קרינן לא יאכל וה"ה בהיפוך כל דלא חשיב בכלל לא יאכל לא חשיב לענין ואכלו אותם. ואע"ג דהמ"ל בה' יסוה"ת. נקט גם מצה בלישני' ע"כ לאו דווקא ואשגירת לישנא הוא וא"כ שפיר הקשו. דיבוא עשה ולדחי ל"ת: ועוד נראה דכבר כתב בהפלאה בקידושין דף נ"ו דאפילו למ"ד דשלא כדה"נ אינו אסור מה"ת היינו במידי דאינו מצוה עליו לבערו אבל במידי דמצוה עליו לבערו אפילו שלא כדה"נ אסור שהרי מבטל המ"ע של ביעור וא"כ בקדשים פסולין או נותר דאית בי' מצות שריפה אסור שלא כד"א ולכך תאכל כחומר שבהן וע"ז פריך דיבוא עשה וידחה ל"ת. ואפילו תימא. אי אולמא האי עשה דאכילה מעשה דשריפה. מ"מ תקז דאתי עשה ולדחי ל"ת. דלא יאכל. וס"ל לש"ס דאם אין לאו אין כאן עשה דשרפה. מיהו זה אינו דאם ס"ל לש"ס דהתם איכא עשה דשריפת הנותר לא פריך הש"ס מידי דהא הוי עשה ול"ת. וכבר הקשיתי כן במקום אחר. ותירצתי דס"ל לש"ס דעל טעם לית בי' מ"ע של ושרפת. דנהי דטע"כ היינו במידי דאכילה. אבל בדבר שאינו אכילה. לא אמרינן טכ"ע. וכמ"ש הח"י ר"ס תמ"ז: ובזה ישבתי קושית העולם על רב אשי דמשני בזבחים שם יקדש עשה. א"כ נשארה לדידי' קושית הש"ס בפסחים. דף מ"ד דנילוף מנזיר המל"א ותי' הש"ס דנזיר וחטאת הוי שני כתובים. ל"ש לדידי' דהא חטאת אצטרך להורות עשה. ולהנ"ל אמרתי דתי' הנ"ל א"ש. אי מיירי בטכ"ע. אבל אי חטאת קאי על המל"א דהיינו בנבלע ונדבק בו ממש באמת לא קשה כלל קושית הש"ס דזבחים. דאיכ"ל כקושיא הנ"ל והוי עשה ול"ת מכח ושרפת ולא צריך ליקדש על עשה. עכ"פ לפי"ז תי' זה ליתא דגבי קדשים שלא כדה"נ אסור משום מצות ביעור דהרי הסוגיא שם. ע"כ ס"ל דליתא בכה"ג מצות ביעור וא"כ מחוורתא כדשנינן מעיקרא דהיכא דאיתקש המ"ע למצות ל"ת לכ"ע אין כאן ספק של המל"מ ובוודאי בעינן. גם במ"ע כדרך אכילה. והמל"מ נקט מצה למאן דלית לי' הקישא או אשגירת לישנא הוא. כן נראה לפענ"ד מיהו קושית העולם הנ"ל בלא"ה לק"מ דהרי כבר כתבתי דטעמא דמל"מ הוא משום דס"ל דגבי מצוה אמרינן אחשבי'. ע"י אכילתו כמו דאמרינן לענין שבועה שאוכל. ואכל עפר. וכמו שהסביר הלח"מ בפ"ה. משבועות דין ה' דגבי לא יאכל אחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן ולכך לא אמרינן דאחשבי' באכילה שלו וא"כ זה. כל זמן שלא אכלו לאיסור לצורך מצוה אבל אם אכל האיסור לצורך מצוה וא"כ ע"כ אחשבי' לאכילתו. ושוב ממילא. גם על האיסור עובר. אפילו אם אוכל שלא כדרך אכילה וע"כ ההיתר רק משום דעדל"ת. וא"ש בכל הנך מקומות. וגם הא דאמרינן בחולין דף י"א פסח וקדשים מאי איכ"ל לא קשה לפי הנ"ל. דלמא אכל שלא כדרך אכילה דממנ"פ בכה"ג עובר. והא דהקשו עוד הנ"ל מיבמות דף מ' דפריך מאכילה גסה ביו"הכ דפטור. מוכח דלא חשיב אכילה לענין קדשים. ולהמל"מ דלמא יש חילוק לא קשה דדווקא בדבר שאינו כדרך אכילה. ואין זה עיקר הנאתו. אז אמרינן אי מחשיב. ואצלו חשובה הנאה או הואיל ולדבר מצוה אכל הוא נהנה ממנו אבל דבר המזיק אם הוא מחשיב לי'. וכי בשביל מחשבתו דאחשבי' אינו מזיק לו בתמי' וכיון דמזיק לו דבר המזיק לא מקרי אוכל כדאמרינן נמי בעלמא. כי יאכל פרט למזיק ולכך פריך שפיר. כיון דלענין יוה"כ פטור. אע"ג דלגבי יוה"כ חייב אפילו שלא כדה"נ כמ"ש השאגת ארי' בתשובה. דלא כתיב אכילה אפי"ה פטור משום דמזיק לי'. וה"ה כאן לגבי פסח. ואחשבי' לא שייך: מיהו זה קשיא לי קצת שם ביבמות מאי פריך מר"ל דאמר לענין יוה"כ דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור דלמא דווקא יוה"כ דביתובי דעתא תליא מלתא וכיון דמזיק. הרי אינו מיתב דעתו אדרבה מזיק לו וכיון דאינו מיתב הוי כאוכל פחות מככותבו' ואפילו נימא דלשון פטור משמע דאפילו איסור דאורייתא לית בי' ג"כ א"ש דר"ל לטעמי' הא ס"ל ח"ש מותר מה"ת וכיון דלא מיתבא דעתי' והוי כח"ש פטור. משא"כ בעלמא היכא דלא תליא ביתובי דעתי' וסגי בכזית. דלמא אפילו אי מזיק לי' חשיב כאוכל. ולכך יוצא בו ידי מצה ומאי קושיא וצ"ע לכאורה ונראה דהא פשיטא לי' דמזיק לעצמו לא חשיב אוכל. כדאמרינן בעלמא כי יאכל פרט למזיק וזה ידעינן מסברא אלא מנ"ל דאכילה גסה מזיק וזה מביא מר"ל מדפוטר באוכל ביוה"כ אכילה גסה משום מזיק וכיון דאכילה גסה מזיק. ממילא מסברא ידעינן דאכילה גסה דמזיק לאו שמה אכילה וא"כ כיון דמסברא בעלמא הקשה בלא"ה לא קשיא הא דלעיל דלמא מצוה שאני דמסברא פריך. וידע דמזיק גם לענין מצוה. לא חשיב אוכל: והנה לענין ב"נ אי אסור שלא כד"א. לכאורה לפי מ"ש המהרש"ל בשבועות דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה: דמ"ד כ"ש למכות. גם שלא כדה"נ חייב והטעם משמע דשלא כד"א כ"ש מיהו הוי והמהרש"א שם הקשה. א"כ למ"ד ח"ש אסור מה"ת. גם שלא כד"א יהא אסור מה"ת כבר תי' בשעה"מ בפ"ה מיסוה"ת דלר"י דטעמו משום חזי לאצטרופי בשלא כד"ה ל"ש חזי לאיצטרופי אלא א"כ יצרף לכדרך אכילה וא"כ לא בא החיוב ע"י שלא כד"א דשלא כד"א לעולם נשאר רק ככ"ש אפילו אם יאכל הרבה עיי"ש. וא"כ גבי ב"נ דאין שיעורין לב"נ לפי מ"ש הרמב"ם בפ"י ממלכים. א"כ לדידי' חייב בשלא כד"א. וראיתי בס' חשרת מים בדרך העברה בעלמא דהקשה לפי"ז נשארה קושית התוס' בחולין דף ל"ג לר"ל דח"ש מותר א"כ מי איכא מידי ולהנ"ל גם לר"י עמדה הקושיא דהא לישראל שלא כדה"נ שרי מה"ת. ולנכרי שלא כדה"נ אסור ונענשין עליו והניח בצ"ע: