מהר"ם שיק אורח חיים קפב

האיסור. ולכך מתחייב וכן מוכרח מדברי הרמב"ם בפ"ה דנזירות דין ה' שכ' ג"כ אם שרה פת ביין בעינן רביעית בכדי א"פ וילפינן מקרא דמשרת. דהטעם כעיקר לענין זה. דלא חשיב אכילת היתר בנתיים כשוהה ומפסיק באכ"פ. דלענין משקה לא הי' מצטרף קמ"ל דמצטרף דטע"כ והיינו כרבנן. ומיושב קושית הלח"מ בנזירות שם. וכן הדין בשכר המדי אלא דבנזיר שיעורו ברביעית ובחמץ שיעורו ככזית. מטעם הנאמר בחקירה ג'. ולעולם בעינן שלא יהא הפסקת זמן ביניהם כן נראה לפענ"ד: תשובה רנ"ו ראיתי בשומר ציון במכתב ר' השיג הרב הג"אבד דק"ק אלטונא נ"י עלי וכ' בפשיטות דחמץ וחלב מחוי בעי' כזית כמו שהי' בקרוש ובאמת גם אני מריש הייתי סובר כן. ואמרתי בילדותי בזה לישב קושית הראש יוסף בחולין דף ק"ח ע"ב דפריך ומי אמר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והאמר רב דחצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה והקשה הראש יוסף לשיטת הר"ת דהיתר נהפך לאיסור דטע"כ דאורייתא. ואמרתי דחצי כזית חלב פרש"י דמשערין בלח. מכניסין זית לתוך המשקה. ומה שיוצא הוא כזית והוא רק שליש מכזית קרוש. וכל זה אם החלב אסור מצד עצמו. אבל אי החלב אסור משום טעם בשר לא יהא טעם חמור מאלו נמחה חצי זית בשר דאע"ג דבלח הוא זית. מ"מ בבשר אינו כזית וא"כ פריך שפיר. מדאמר חצי זית חלב מצטרף. ע"כ משום חלב אסור דאין לומר משום טעם כעיקר דהוי כבשר מחוי ולא הי' סגי ברצי זית של חלב בלח אלא ג' פעמים ככה כן הי' נ"ל: אבל לאחר העיון הדרנא בי. דכמו דזית יין משערין דמכניסין זית לתוך המשקה ומה שיוצא הוא שיעור ה"ה בחמץ מחוי וכו' וכי משום דמעיקרא הי' אוכל נשתנה דינו הרי גם יין מעיקרא הי' אוכל ובש"ס חולין דף ק"ך דימו היוצא מן הענבים. לחלב או חמץ מחוי ואמרינן שם דבחמץ ובחלב מחוי דינו בכזית וכבר פרש"י בחולין דף ק"ח ע"ב דבכל משקין משערין כן לפי מה שהוא דמכניסין זית בתוכו. וכן פשיטא לי' לפ"מ ח"ב סי' קל"ו ותמהני על כבוד הרב נ"י איך כ' בסי' ר' להשיג עלי וכ' דזה אינו. דבפי' כ' הרמב"ם בפ"א מחמץ דאוכל כזית חמץ חייב ומסיים אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. ואני שמעתי ולא אבין התם כ' הרמב"ם דשיעורו ככזית בממחה ושותה. א"כ יש לדייק איפכא דגם בשותה משערין כמו שהוא בכזית כשם שמשערין באוכל ובשותה גם כן בכזית לח. אבל לא ששיערו בשותה בכזית כמו כזית קרוש שזה לפעמים יותר מרביעית כדאיתא ר"פ המוציא ותו א"כ גם לדבריו. הא דכ' הרמב"ם בפ"י מתרומות דין ב' דשתי' בכזית היינו בכדי שהי' כזית ביבש וזה לפעמים יותר מרביעית ואיך כ' שם סעי' ג' דמצטרפין בכדי שתיית רביעית הא הוא יותר מרביעית: וכיוצא בזה הקשה הטו"ז באו"ח סי' ק"צ ס"קג על הלבוש מיהו זה אפשר לישב. עפ"י מה שכתבתי והובא במכתב ש"צ מכתב ר"ב דהרמב"ם סובר דכזית יין הוא רביעית אמנם תמהני יותר איך סתרי דברי הרב נ"י שבמכתב ר"ו כתב דהרמב"ם סובר דצירף רביעית הוא דווקא היכא דשיעורו הוא פחות מרביעית והרי לדברי הרב נ"י. דבעי' כזית קרוש. א"כ הוא ביין. כיוצא בזה רביעית וכתרומה אמרו ג"כ בתוספתא פ"ו מתרומות כשם שאכילה בכזית גם שתי' בכזית. ותו אי כזית בלח. הכוונה לפי מה שהוא קרוש. א"כ גם מה שאמרו בע"ז דף ל' מטמא טומאה חמורה ביי"נ היינו בכזית קרוש ואיך אפשר שם מה שאמרו דסתם יינם ברביעית ותמהני כי כבודו הרמה. כ' במכתב ר"ג שכבר דברי מובאים במכתב ש"צ ובאמת לא באו לידי ממכתב י"ג עד מכתב מ' ואינו בנמצא פה. לא ראיתם אמנם לפי הנראה מדבריו שגם מעלתו כ' כן. ואין לחלק בין מחוי ליין. שהרי הש"ס בחולין דף ק"ך מדמה להדדי. וגוף הדבר הרמב"ם בפ' י"ד ממ"א דין ט' גם ברביעית סתם יינם כ' כן ולכך אנכי במקומי עומד דכזית מחוי משערין כמו משקה בכזית לח: תשובה רנ"ז ראיתי במכתבי ש"צ. מכתב רי"א שהב"ח הנקרא בש"צ. בשם התורני מוה' ישעי' מארגינשטערין נ"י השיג על דברי שם מכתב קצ"ט. וכל דבריו מעורבבים ודבריו נחלקים לשלש השגות. א' כונן חציו על דברי חקירתי. אי כזית דמצוה בהנאת מעיו או גרונו משערין. והבאתי שם דפליגו בזה הגאון בעל מחצהש"ק. ואדמ"ו הגאון זצ"ל וסיימתי בדברי דמסתבר דשיעור דאכילה דמ"ע כאכילה דל"ת. וע"ז כ' דסברא קלושה הוא. והאריך משלא כד"א וחצי שיעור והביא שם כהאי עורבא דמייתי אש לקיני' והנה מכל אלו הדברים אדרבה מבואר דאכילה דאיסור ומ"ע שווין דכיון דלענין אכילה דמצוה אינו יוצא בשלא כד"ה משום דאכילה כתיב וגם לר"ש דכל שהוא למכות אבל לענין קרבן בעי כזית וע"כ דס"ל דסתם אכילה בכזית. היכא דלא אחשבי'. ושיעור אכילת איסור ומצוה שווין ושוב הביא ראי' מבלע מצה יצא ולא ראה דברי המל"מ בפי"ד ממ"א דין י"ב דגם אם בלע איסור חייב אע"ג דקי"ל הנאת גרונו בעינן: ומה שהביא משם הלבוש בסי' תפ"ד. לא נמצא שם כלל. ובסי' תע"ה כ' שבמילוי כרס וכו'. וחשב הב"ח הנ"ל דהיינו הנאת מעיו. וכן נראה מכל דבריו שם. דהנאת מעיו. היינו מילוי כרס ולא הבין. דר"י לא פליג על הנאת מעיו דמהני אלא דס"ל דגם על תחילת אכילה. והנאת גרונו כבר חייב ושוב חזר שם על טעותו וסבר דאכיל מצה בעי' כדי שביעה כמו שיעור שחייבין עליו ברהמ"ז מן התורה. ולא ראה דברי הרמב"ם שם רפ"ו מחו"מ ושאר דברי הפוסקים דבאכילת כזית יוצא וגם אזיל בתר איפכא. לענין תענית מחוייב בהנאת גרונו. ואיפכא אמרינין ושוב השיג על דברי מרן זצ"ל מדברי הנמוק"י בפ"ב דב"מ ותמהני ואני רואה שהב"ח הנ"ל צופה ומביט בסקירה אחת המון תשובו' וספרי אחרוני' למה לא ראה שם בדברי מרן זצ"ל והי' רואה שלא נעלם זה מעיניו הבדולחים. ושוב כתב שם סברא חדשה בטעם דעשה דל"ת ודבעי' בעידנא וכ' שלא נמצא ושהוא אמת גמור. עיי"ש שהרבה הבלים ורק זה אמת. שלא נמצא כן בשום פוסק ובאמת סברא זו בבל יראה ובבל ימצא. דאיך אפשר לומר דלכך הדין דעשה דל"ת. משום דבעובר על עשה איכא בל תגרע. דאימתי הוא בל תגרע אם הדין דדוחה הל"ת. כדי לקיים את העשה. אבל אם יהא הדין דהעשה לא ידחה. ובכה"ג א"צ לקיים העשה. אלא אדרבה צריך לקיים הלאו, א"כ אינו גורע מדיני תורה. אדרבה כך הוא הדין תורה ואין כאן בל תגרע שנית לפי סברא זאת דבכל עשה איכא ב"ת א"כ בל"ת. דמגרע הל"ת בפועל וכ"ש הלאו שהביא בשם הרמב"ן דובכל אשר אמרתי וכו' תשמרו. בוודאי איכא בעובר על ל"ת. וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מממרים דאם אומרים בשר חי' מותר בחלב עובר על ב"ת: והשלישית לא ראה דברי רש"י והרי"ף בב"מ דף ל' סע"א שכ' דל"ת לא מהני לדחות: ב' בא לדחות מ"ש שם במכתב קצ"ט שכתבתי דיעות דגם ברהמ"ז תיקנו חכמים בכזית היינו כשיעור כזית דאיסור בהנאת גרונו וכ' שהמג"א והעט"ז ומים חיים ופ"מ לא כ' כן ואיך אני יכול לחלוק על הגדולים האלה. הנה כל הרואה שם את דברי. יראה שהם רק חקירה. ולא פסקתי הלכה למעשה. רק הבאתי ראיות וגם שקר ענה. דבמג"א ואינך לא נמצא יותר מדברי הרא"ש שהביא הפ"מ ח"ב סי' כ"ז שהבאתי. וכיון שכתבתי שם. דמדברי הרא"ש אין ראי' גם מדבריהם אין ראי' מיהו האמת שהפ"מ וגם הפמ"ג בסי' ר"י. וגם מרן בתשובה הנ"ל הסכים עמו. דשיעור ברהמ"ז באכילת מעיו ואני כתבתי דיש ראיות דברכה דינה כאיסור מירושלמי וכ' הבחור הנ"ל. דזה באמת משני הירושלמי דברי' שאני ושוב כ' שם בתירץ שני דברים היינו ז' מינים וכל השומע יצחק לומר וכ"ש לכתוב דברים כאלו דברים שאינו מז' מינים כגון תותים וכיוצא אינו ברי'. ומ"ש דברי' חייב הואיל וחשיב לענין מלקות איסור ישמעו אזניו מה שפיו אומר וכי כזית בהנאת גרונו אינו חשיב לענין מלקות. ולמה לא יברך אין זה אלא עיוות ומה שדחה הראי' מהריב"ש. דהריב"ש מיירי בברכה ראשונה וכאן הנידון על ברכה אחרונה. זה אמת דיש לחלק אבל אמאי לא ראה דראיות הפ"מ מהרא"ש. שכ' כן לענין טועם ופולט לענין ברכה ראשונה דבעי' הנאה במעיו וע"ז כתבתי אי ס"ד כן. א"כ קשיא דברי הריב"ש: ג' כתב לחלוק ולהשיג עלי. על מ"ש במכתב ש"צ סי' ר"א דאי נבלע באוכל משקה ונתפח עי"ז ונעשה כזית דצריך לברך אחריו כיון דהשתא יש בו כזית וכ' דזה אינו דגבי מצוה. הנאת מעיו בעינן ואין לזה הבנה דמאי ענין זה להנאת גרונו או מעיו. הרי גם הנאת גרונו אינו ע"י עצמו. אלא מ"מ כיון דנתפח. ובשאר איסורין מדרבנן חייב. הה"ד דחייב כאן מדרבנן לברך. דכל שיעור כזית הוא מדרבנן ולמה לא יברך וגם אני לא כתבתי אלא אם נופח זה בא לו כדרך תיקון אכילתו והוייתו שעל ידו נעשה אוכל ונתחייב בברכה, וכמו שבפת אזלינן לפי מה שהוא השתא ולא משערי' כזית כפי מה שהי' בשעה שהיתה קמח. כיון שזה דרך הווייתו של פת ותיקון עשייתו ה"ה בנפוח שנעשה ע"י הכשר. ותיקון להיות ראוי לאכילה זהו הי' דעתי שם ואין זה הענין כלל לנידון שלנו. סוף דבר לא ראיתי שום סברא ישרה בדבריו כי אם מה שהביא לתרץ קושית העולם על רבינו יקיר ותי' זה הוא ידוע לכל העולם. וכל בר בי רב יודע מזה אצלינו. ומטו בה משמי' דהגאון מוה' משולם טיסמניץ זצ"ל האבדק"ק פרעשבורג ועוד סברא שכ' דלר"ל אין צריכין צירף דבמעים מצטרף סברא זו שמעתי משמי' דהגאון מוה' שלמה קוועטש זצ"ל האבדק"ק ניקלשבורג. אבל מה שהוציא הבחור הנ"ל מזה. דגבי שבועה צריכין לומר הנאת מעיו בעי' זה ג"כ אינו מכוון דהא דח"ש בשבועה אינו אסור משום דע"ז לא נשבע