מהר"ם שיק אורח חיים קפא

שוה ובחינוך מצוה שס"ח. לכאורה לשונו קשיא. דמשמע אפילו אינו שוה בשיעורו. משקה ואוכל מצטרף. עכ"פ מכל אלו ראיות הנ"ל. מוכח דלא כהמג"א. אלא אכילה ושתי' אי שניהם בכזית מצטרפין: מיהו אם המשקה בא לאכשורי אוכל גם המג"א מודה דמצטרפין ובספר חמד משה. השיג עליו בזה מציר ע"ג ירק אין ראי' דהתם ביוה"כ שאני דתליא ביתובי דעתא וכן אמרו בהדיא בחולין דף ק"ך. וראי' שני' מתוספת זבחים דף ק"ט לפי דעת רמב"ם. המובא בחקירה ג'. אין ראי' כיון דמחד קרא נפקא באמת שיעורן שוה והחמד משה הקשה על התוס' זבחים מנזיר דף ל"ז ע"א. דאמרו על רע"ק דאמר בשרה פתו ויש בו לצרף כזית דלאפוקי מת"ק אתא דלת"ק בעי' רביעית. א"כ מוכח דגם במשקה הבא לאוכל שיעורו משקין ברביעית: ולפיענ"ד יש לישב. דבירושלמי פ"ח דיומא הלכה ג' ג"כ אמרו דטפל לאוכל. מיהו נראה דהיינו אם שווים באיכותם דשניהם איסור. או שניהם היתר. אבל היכא דהמאכל היתר. והמשקה איסור. האיך איכ"ל דדינו כאוכל לשער בכזית. אי יהא כאוכל א"כ אדרבה הוא מותר ולכך שם בנזיר דפת הוא מותר. אם היין כפתו הוא מותר לגמרי ואיך נרכיבו אתרי רכשי. אבל היכא דשוין באיסור. איכ"ל דדינו כאוכל. ובזה מיירי תוס' דזבחים: ובזה יש לישב לשון החינוך מצוה שס"ח הנ"ל. דאיכא למימר דמיירי במובלע בו דומיא דסולת ויין שהביא שם דמוקי לה בתוס' זבחים הנ"ל. במובלע בו אם איסורן שווין מצטרפין ומינה דאם אין איסורן שווין. אפילו אכשורי אוכלין אין מצטרפין: ואפילו חשיב כאוכל היתר אין מצטרף לאיסור: תשובה רנ"ד חקירה ה' בשיעור אכ"פ אי גם גיד ושרצים מצטרפין תוך אכ"פ: הנה. אכילת פרס הוא שיעור ג' בצים להרמב"ם. ולתוס' שיעור ד' בצים וכבר ביארנו לעיל והוא שיעור שקים להו לחכז"ל שאדם דרכו לאכול באכילת קבע דרך ישיבה והסיבה וכמו שביאר בקרבן אהרן פ' מצורע פ"ה הלכה ח' דאוכל בבית ושוכב בהדי הדדי נאמר אכילה דרך הסיבה ולכך שיערו בו בפת הבאה בכסנין. באו"ח סי' קס"ח עיי"ש במחהש"ק ס"קיג באכילה שדרך לקבוע ואם אכל מעט מעט. ולא שהא באכילת כזית או ביוה"כ בהככותבות. בכדי שהיית אכ"פ. הלכה לממ"ס דמצטרפין. ואם אכל מעט מעט. בין שהפסיק ושהה זמן מה בנתיים ובין שאכל גרגר גרגר בלי הפסק ושהה בבליעתו ובלעיסתו יותר מכדי א"פ במאכל בינוני. קי"ל כחכמים בכריתות דף י"ב ע"ב דאין מצטרפין. ועיי"ש ברמב"ם בפי' המשנה ונראה לי להסביר דנהי דכזית דהוא אכילת ארעי או טעימה סגי עיין במג"א סי' רל"ב ס"קיז ובדג"מ מכל מקום חזי לאצטרופי: לאכילת קבע בעי' ומהלמ"ס זו יליף ר"י ר"פ יוה"כ סברת חזי לאצטרופי ולכך בעינן שלא ישהה מתחילת אכילת כזית יותר מכדי א"פ. וגם לגבי מ"ע מצטרפין האכילה. תוך אכ"פ כדמוכח בפסחים דף קי"ד ע"ב דתני כן להדיא גבי מרור. ומ"ש המג"א סי' תע"ה ס"קד דיבלעם בבת אחת. ע"כ היינו לכתחילה ולשון מחהש"ק שם קשה מפסחי' דף קי"ד הנ"ל: אמנם בח שרצים דשיעורן בכעדשה מספקא לי אי מצטרף תוך אכ"פ וראיתי בפליתי סי' ק"ד ס"קב דפשיטא לי' דהוא מצטרף. ולי הדבר ספק ודעתי נוטה להיפוך דהרי ביומא דף פ' ע"ב תמהו כזית בכא"פ וכותבות בכא"פ. ונהי דמשני דהכי קים להו אבל בכעדשה לא שמענו ואדרבה י"ל כיון דהשיעור בכעדשה ילפינן טומאה במעילה דף י"ו ע"ב וא"כ מינה מה טומאה נגע בפחות מכעדשה. וחזר ונגע אין מצטרפין כדאמרינן בחולין דף קכ"ד. ה"נ לענין אכילה. ולכאורה יש להביא ראי' להפליתי דמצטרף דאל"כ מאי פריך במעילה דף י"ו ע"ב על רב דאמר שם בעינא כזית ומאי קושיא דלמא רב מיירי בלא אכל בבת אחת מיהו זה יש לדחות. דאיכ"ל מדנקט רב טעמא אכילה כתיב בי' משמע דלעולם בעי' כזית. וא"כ עדיין הדבר ספק. ובלא"ה יש לדחות דהרי אפילו בכזית. יש לחקור. אי מצטרף בכדי אכ"פ דהרי הפמ"ג בסי' ס"ה והטו"ז ס"קד כ' דבגיד הנשה דאין בו טעם חידוש הוא ולא מצטרפין לאכ"פ וא"כ ה"ה בשרצים דרובם מוסרחים. עיין בע"ז דף ס"ח ע"ב עכברא וכו' חידוש הוא ואינם מצטרפים באכילת פרס: ולכאודה הו"א להביא ראי' לזה דבזה מיושב קושית התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי וכו' דהקשו הא לר"י ח"ש אסור מה"ת ולהפמ"ג יש לומר דשרצים לא יצטרפו לאכ"פ א"כ ל"ש חזי לאצטרופי. כמ"ש הפרמ"ג והנוב"י מהד"ת סי' נ"ג וא"כ ח"ש מותר מה"ת אצלם. וא"כ פריך שפיר לר"י לתרץ בכולל דברים המותרים בדברים האסורים. סגי כיון דאמר שבועה שלא אוכל נבלות ושקצים ובשקצים הי' מותר וחל השבועה. א"כ במפרש ח"ש. הוי לי' ממילא כולל וגם קושית התוס' שבועות דף כ"ב ע"ב. ד"ה הא התירא וכו' יש לישב דחרצן מידי דלא מתאכיל הוא ולא אמרינן בי' ח"ש אסור מה"ת. אמנם לדינא נ"ל דסברת הפמ"ג אינה מוכרעת ואפילו בגיד ושרצים מצטרף לאכ"פ חוץ מגבי אבמה"ח. לדעת הרמב"ם. ורש"י בחולין דף ק"ג ע"ב ד"ה מהו וכו': ומה שכ' הפמ"ג ללמוד מאבמה"ח. לפי ענ"ד אין הנידון דומה. דעיין בשבועות דף כ"ב ע"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר מבואר דבדבר שאינו ראוי לאכילה. מסברא אין חילוק בין כ"ש לכזית. וא"כ אדרבה בגיד ושרצים דלא מתאכלו הוי לן למימר דשיעורן בכל שהוא וחידוש הוא שחידשה לן ההלכה לממ"ס דאינו חייב בכ"ש ואין לך בו אלא חידושו דדווקא אם לא אכל. אלא כ"ש אבל באכל כזית תוך אכילת פרס מצטרף. משא"כ באבמה"ח דמסברא בעינן כזית בשר המתאכל והלכה למ"ס חידש לן דעצמות וגידין מצטרף. וגם מסברא הוא דבעי' אבר שלם כמ"ש התוס' בחולין דף צ"ז ע"ב ד"ה ור"י וחידש לן דסגי בכזית משהו בשר גידין ועצמות ע"ז סובר רש"י דאין לך בו אלא חידושו דדווקא באכל בב"א אבל תוך אכ"פ אין מצטרף. כן נראה לפענ"ד נכון: תשובה רנ"ה חקירה ו' שיעור צירוף משקין בכמה: דעת הראב"ד בפ"י מתרומות. דגם משקין מצטרפין כאוכלין תוך כא"פ. ודעת הרמב"ם בפ"י מתרומות דין ג' ובפי"ד ממ"א דין ט' ובפ"ב משביתות עשר דין ד'. דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית בין בהנך משקין דשיעורן בכזית. או כמלוא לוגמא או בשיעורן ברביעית ור"י קורקוס הסביר דעת הרמב"ם ולפי"ז לחכמים דכריתות דף י"ב ע"ב דקי"ל כוותייהו אם שהה מתחילת שתייתו עד סופו יותר מכדי שתיית רביעית בשתו' בינונות ביז ששתה מעט ופסק ושהה זמן מה בנתיים או ששתה טפה טפה ולא פסק ולא שהה כלל בנתיים כיון שלא שתה כדרך שתי' בינונות אינו מצטרף והלח"מ בפ"ב משביתות עשור תמה איך קרא לזה הרמב"ם צירף בפי"ד ממ"א דין ט' בסתם יינם. הלוא הרמב"ם בפי"א ממ"א דין ב' כ' שם ששיעורו ברביעית א"כ אי אפשר לו להפסיק אפילו רגע ותי' דנפ"מ היכא דשתה במהירות. והפסיק באמצע עיי"ש. ולי. נראה פשוט דאם הי' הדין דאין מצטרפין הי' צריך למלאות פיו רביעית. ולבלוע בב"א הרביעית כעין שכ' המג"א בסי' תע"ה ס"קד לגבי מצה דחיך אוכל ומשקה יטעם בשעת בליעה ועל זה קאמר הרמב"ם דאם לא הפסיק ביניהם. אלא בלע מעט מעט. כדרך שתי' בינונות. אע"ג דהכניסה לפיו עד שבאה לבית הבליעה. זהו עצמו הפסק דאין השתי' מתחלת. אלא בהנאת גרונו בשעת בליעה ואפי"ה כיון דשתה הרביעית כדרך שתי' בינונות מצטרף ולפי"ז לכאורה יש ראי'. דלא כמל"מ שחקר בפ"ג מה' ברכות דין י"ב בשתיית קאפפע. הואיל ודרכו לשהות. אם מצטרף ויהא ראי' דמצטרף. דהרי גם ההכנסה לפיו אינו מן השתי' עד שעת בליעה ואפי"ה מצטרפין הואיל ודרכו בכך וה"ה בקאפפע זה דרכו. מיהו זהו ליתא דאדרבה דיש לדייק איפכא וכמו שמסיק המל"מ דאפילו דרכו להפסיק אין מצטרפין והא דמצטרפין בבולע מעט מעט. אע"ג שמפסיק בהכנסה התם ההכנסה מסייע להבליעה והתחלת השתי' הוא: ועוד דאיכ"ל דשיעור וזמן הצירוף קים להו דבהכי הוא עדיין הנאת גרונו וכמו שהסביר הר"י קורקוס הנ"ל אבל שהיי' יותר מזה. אין כאן הנאת גרונו. ואין מצטרפין וכל האוכלין וכל המשקין שווין. דלא ניתנה הלממ"ס לשיעורן ולחלק בין אוכל לאוכל ובין משקה למשקה ואדרבה מדהוצרך לאשמעי' דההכנסה לפיו. לא חשיב הפסק. אע"ג שדרכו בכך מוכח דשאר הפסק אע"ג דדרכו בכך אינו וכו' אינו מצטרף. וראיתי בס' תוס' יוה"כ ביומא דף פ' שהקשה על הרמב"ם. ממה שאמרו בפסחים דף מ"ג. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מחמץ דשכר המדי לית בי' כזית בכדי א"פ הא במידי דשתי' אין השיעור באכ"פ ולפי ענ"ד לא ק"מ דמצינו ב' שיעורין לשער בכא"פ אחד באוכל איסור מעט מעט וכדלעיל בחקירה ב'. ובזה סובר הרמב"ם דבמשקין הללממ"ס שיעור צירוף ברביעית כדלעיל ובשהה יותר מזה אינו דרך הנאה כסברת הר"י קורקוס אמנם מצינו עוד שיעור אכילת פרס. והיינו לענין טעם כעיקר דמפלפל הש"ס בפסחים דף מ"ג אי כזית בכא"פ הוא דאורייתא וכ"כ התוס' בנזיר דף ל"ו ע"ב ד"ה כזית וכו': ונהי דאפילו אם הוא בעין כזית בכא"פ דאורייתא בתערובות איכ"ל דהוא מדרבנן משום דהיתר מבטל. מ"מ אי גלי קרא דבכזית בכא"פ בתערובת הוא דאורייתא. והיינו להרמב"ם טעמו וממשו. א"כ איכא למימר דעדיף מבעינא. דבעינא אי שהה בנתיים אין כאן הנאת גרונו כמ"ש הר"י קורקוס ואינו כדרך שתייתו אבל כאן שגם ההיתר קיבל טעם וטעם כעיקר דאורייתא: וטעמו וממשו להרמב"ם ולא הי' שום דבר בינו ובינו שלא הי' לו טעם