מהר"ם שיק אורח חיים קפ

מצטמק חשיב כשיעור. והרמב"ם בפרק י"ד ממ"א לא חילק בזה ונראה דס"ל דבמנחות דף נ"ה. אמרו כן לראב"י אבל הרמב"ם בפ"ה מתרומות פסק כת"ק דאין מעשרין מגרוגרות. על תאנים ולכך לא מחלק ודעת הרמב"ן בחידושי שבת שם. דגם לראב"י דווקא גבי תרומה אמרינן כן. והרשב"א תמה עליו ולפיענ"ד דלהרמב"ן קשיא לי' דמאי מועיל דבידו לשולקן מ"מ השתא חסר ולכך סובר דדווקא בתרומה. דמן הדין א"צ לעשר אלא על הממש. אבל על הלחלוחית הגורם הנפיח לאו בר עשירא ומן הדין הי' יכול לעשר מן הגרוגרות על התאנים דבממש הן שווין. אלא דאסור לעשר. משום דזה נראה גדול יותר והוי כמעשר מן הרעה על היפה. אבל דבר שיכול לשלקו ולהחזירו לקדמותו לא נוטל החשיבות ולכך מעשרין אבל באיסור. דהללמ"ס דבעינן כזית לא מהני בידו לשולקן ומ"מ מועיל לענין זה. אם הי' מעיקרא כשיעור. וגם השתא ובנתיים הי' מצטמק. דאפילו למ"ד יש דיחוי באיסורין. ובשבת קא מבעי' לן שם אם יש דיחוי אפי"ה כיון דבידו. וכל שבידו אין דיחוי כדאיתא בסוכה דף ל"ג זה נראה כוונת הרמב"ן. ועכ"פ הדרינן לדינא דאפילו אם בידו להחזירו כיון דהשתא לית בי' כשיעור פטור עליו: תשובה רנ"ב חקירה ג' אי שיעור משקין בכל מקום בכזית או ברביעית. הנה מצינו בכמה דוכתי וסוגיא דעלמא הוא דשיעור משקין ברביעי' הלוג וראיתי בתשובת פ"מ ח"ב סי' קל"ו שהאריך והביא ראיו' דשיעור משקין נמי בכזית. וכן מצאתי בתוספתא בפ"ק דפסחים אחד האוכל ואחד השותה בכזית ובס' החינוך מצוה כ' דשיעור משקין ברביעית. ובמצוה תמ"ד הביא בשם רבו לחלק. דבשמן אע"ג דחשיב משקה מ"מ כיון דלאכילה הוא עומד ומאן דשתי לי' בטלה דעתו אצל כ"א שיעורו בכזית כאוכל והרמב"ם בפ"ב ממעשר שני נקט יין דווקא ברביעית. אמנם תמהני על הפ"מ הרי בהדיא איתא ביבמות דף קי"ד ע"ב. דם עד דאיכא רביעית ובאמת גם על הרמב"ם יש לתמוה כן ונהי דבעלמא פסק שיעור משקין ברביעית מ"מ לענין דם יפסק בפ"ו ממ"א דין א' דחייב עליו בכזית שוב מצאתי שכבר הובא להקשות כן על הרמב"ם. במכתבי שומר ציון מכתב קכ"ז. ובאמת דברי הרמב"ם הם מפורשים בכריתות דף כ"ב ע"א. בלב בהמה דאית בי' כזית דם חייב כרת. הרי מבואר דדם שיעורו בכזית ואין לומר דבכריתות וברמב"ם קרוש קאמר דשיעורו ברביעית כדאיתא בר"פ המוציא דהרי הרמב"ם בפי"ח משבת דין ב' ובפ"ה מנזירות פסק דכזית יין קרוש אית בי' רביעית. וא"כ בכזית דם לית בי' רביעית כדאמר אביי בשבת דף ע"ז: וראיתי בפמ"ג באו"ח סי' ק"צ בט"ז ס"קג שכ' דאיכ"ל דהרמב"ם סובר דיין קרוש כאוכל ותמהני עליו דאי דינו כאוכל א"כ בשבת דינו כגרוגרות וגרוגרות גדול מכזית כדמוכח ר"פ המצניע ואמאי פסק דשיעור יין קרוש בכזית וצ"ע מיהו לענין דם י"ל כן. דעיין בבה"ז במנחות דף ל"א דמסיק דלהרמב"ם יין אפילו קרוש הוי כמשקה. אבל דם פסק בפ"א מטומאת אוכלין. דין י"ט דהוי כאוכל. איברא דכל זה אינו מעלה ארוכה דלהדיא אמרו בחולין דף פ"ז ע"ב בצללתא דדמא לאכלה בכזית ולענין טומאה ברביעית. א"כ לא מיירי בקרוש וקשיא סוגיא דיבמות וסוגיא דחולין אהדדי ואפשר לדחוק. דמה שאמרו ביבמות עד דאיכא רביעית. היינו דאין מצרפין אלא בכדי שהיית רביעית וא"כ צריך לשתות. בפעם אחד הרבה. ובהדיא פסק הרמב"ם כן גם גבי דם מצרפין רק בכדי שתיית רביעית. כמבואר בפ' י"ד ממ"א דין אבל בשרצים דמצרפין תוך אכילת פרס אפילו אכל משהו משהו מצרפין אמנם דברי הרמב"ם בלא"ה סותרים. דבפ"י מתרומה דין ב' פסק דשיעור שתיית יין דתרומה בכזית והוא מתוספתא ובפ"ב ממעשר שני דין ה' פסק דאם שתה יין של מע"ש חוץ לירושלים שיעורו ברביעית וצ"ע מ"ש מתרומה. ויותר תימה דבפ' י"א ממע"ק דין ב'. ודין ד' פסק דבשר יין ושמן מצטרפין לכזית ולאו דקודם זריקה. ודעולה ג"כ מהאי קרא דמע"ש דלא תוכל לאכול נפקא ואע"ג דתוס' בזבחים דף ק"ט ע"א ד"ה עולה תירצו דמיירי בשרה פתו ברמב"ם דוחק גדול לישב כן: והנראה לפענ"ד. דהרמב"ם סובר דבוודאי היכא דשתי' ואכילה מסד לאו נפקא אמרינין דשיעורן שוה דכשם שאכילה בכזית כך שתי' בכזית וכן מוכח בתוס' ע"ז דף למ"ד. ע"ב ד"ה ומטמא טומאה חמורה בכזית. אבל היכא דיש לאו בפ"ע. על מילי דשתי' אז הכלל דשיעור משקין ברביעית ולכך תרומה ואיסור עולה ואינך דמידי דאכילה ושתי' מחד קרא נפקא ולכן שיעורם שוה. ולכך גם בב"ח פסק הרמב"ם בפ"ט ממ"א דין א' באוכל כזית מחלב ובשר מצרפין משום דמחד קרא נפקא ומטעם זה ג"כ אמרו בחולין דמשקה היוצא שיעורו בכזית. שמשם הביא הפ"מ ראי' אבל גבי מע"ש דיליף במכות דף י"ח. מלא תוכל לאכול וכו' דגנך ותירשך וכו'. לחלק. וכאלו נכתב לאו בפ"ע. על תירוש מידי דשתי' ולכך שיעורו ברביעית וכן לענין נזיר דכתיב לאו בפ"ע בשתי' לזה פסק הרמב"ם בפ"ה מנזיר דשיעורו ברביעית ולכך כיון דמנה בנזיר דף ל"ח רביעית דנזיר כל שיעורי משקין בכלל וכיוצא בזה כ' התוס' בע"ז דף ל' ע"ב סד"ה ומטמא טומאת משקין וכו'. ובזה נדחה קושית פנים מאירות הנ"ל דלמה לא מנה שם רביעית דמשקין. ואפילו לדעת התוס' בנזיר. דף ל"ח ע"ב ד"ה ואינו חייב דנזיר לפי משנה אחרונה נמי שיעורו בכזית. היינו משום דמו"ו מוסיף על ענין ראשון. ואיתקש לאכילה אבל בשאר משקין נשאר ברביעית ולכך מנה אותו במנין עשר רביעית ומיושב בזה קושית התוס' נזיר דף ל"ח ע"א ד"ה נזיר וכו' ובזה א"ש כל המקומות ברמב"ם: אבל הא דפסק דדם בכזית. עדיין קשיא דאין לומר דמוקי קרא דדם בקרוש דא"כ גם קרא. דלא תוכל לאכול דמע"ש. נוקי ג"כ בקרוש. ועיין בירושלמי בפ"ח דיומא הלכה ג'. ולכאורה הוי אמינא דטעמא דרמב"ם בדם הוא כמו שכ' החינוך במצוה תמ"ד בשמן הנ"ל דאין עומד לשתי' וכאוכל נחשב אבל תימה. א"כ למה פסק בפי"ד דין ט'. דמצרפין לדם. כמו משקין בשהיית רביעית כמשקה ומצאתי ברמב"ן בחי' לע"ז דף ס"ו ע"א. דכ' בפשיטות דשיעור דם ברביעית ומייתי כן מכריתות דף ד' ע"ב דדם וחלב אין מצטרפין משוה דאינם שווים בשיעור. ועכ"פ על הרמב"ן קשיא סוגיא דחולין דף פ"ז הנ"ל. וצ"ע ובאמת בש"ס שלנו אין הגירסא כן אלא דאיתקש דם לחלב לענין דאין דם מצטרף לבשר טמא ואיכ"ל דלאו משום דלא שוה בשיעורן אלא מגזה"כ משום דדמו חלוק מבשרו עיי"ש. ברש"י ד"ה אף דם וכו' ואדרבה נראה. דמהתם יליף הרמב"ם דשיעור דם בכזית משום דאיתקש לחלב. דקשיא לכאורה ל"ל קרא דאין דם מצטרף לבשר טמא בשלמא לר"מ דסובר בע"ז דף ס"ו דכל איסורין מצטרפין וכמ"ש הרמב"ן בע"ז הנ"ל אצטרך קרא אבל לדידן דלא קיי"ל בזה כר"מ קרא ל"ל וע"כ דאיצטרך קרא לאקושי דם לחלב. דגם דם שיערו בכזית ולהורות. דווקא משום דדמו חלוק מבשרו אין מצטרפיו אבל לענין שיעור דם כמו חלב: ולפי"ז י"ל לר"י דסובר שם דאצטרך היקש דם לחלב למנין הלאוין אין הכרח דשיעור דם בכזית. ואיכ"ל ברביעית וא"כ י"ל דשם ביבמות דף קי"ד קאי הסוגיא על ברייתא דת"כ. וסתם סיפרא הוא ר"מ. לכך קאמר הצריכותא דשיעור דם ברביעית אבל לדינא קי"ל דשיעור דם בכזית משום דאיתקש לחלב והיכא דמחד לאו נפקא שתי' ואכילה ג"כ בכזית. אבל היכא דיש קרא בפ"ע לשתי'. שיעורו ברביעית. ובזה מובן היטב הספק שכ' התוס' ביומא דף ע"ט והובא בטוש"ע סי' ק"צ וסי' ר"י לענין ברכה. אי אמרינן הואיל. והכל מחד קרא נפקא שיעורים או דלמא הואיל וסמכינן על ושבעת. א"כ ביארו דאין שיעורם שוה ולענין שתי'. בעי' שיעור חשוב כמלוא לוגמא. או ברביעית והוא שיעור שביעה דשתי'. ולפי"ן אין הכרעת הפ"מ הנ"ל מכרעת. ועדיין נשאר ספיקו דתוספת וטוש"ע. כן נראה לפענ"ד: תשובה רנ"ג חקירה ד'. א אכילה ושתי' מצטרפין לכשיעור: הנה המג"א בסי' ר"י ס"קא כ' דאוכל ושותה אינו מצטרף וראי' מיוה"כ. ובס' חמד משה השיג עליו דיוה"כ שאני דביתובי דעתא תליא מלתא. ואי משום הא לא ארי' דהרי ביומא דף פ"א ע"א לא אמרו הטעם משום יתובי דעתא אלא לרבנן. ואנן קי"ל כר"י. דמידי דאינם שווים בשיעור לא מצטרפים. אלא דאכתי קשה האיך כ' בפשיטות דאין מצטרפים. הרי הדבר תלוי בספק. דטוש"ע שם אי שיעור שתי' בכזית כנ"ל בחקירה ג' ואז שיעורם שוה וראוי להצטרף ואין ראי' מיוה"כ דאין שיעורן שוה ולכאורה הו"א לישב דנהי דראית המג"א אינו. מ"מ יש לישב דינו דאפילו אי שיעור שתי' בכזית. מ"מ אין שיעורן שוה משום דכזית לח משערין. וכמ"ש רש"י בחולין דף ק"ח ע"ב וכזית לח אינו אלא לערך שליש מכזית יבש לפי מ"ש בשבת דף ע"ז ע"א ויש להביא ראי' לדברי המג"א מהתוספתא פ"ו דתרומות דתנא דשתי' בכזית ואפי"ה תנא. דאוכל ושותה אינו מצרף: ומ"מ דברי המג"א קשים. וצריכים עיון דהרי הרמב"ם לא הביא התוספתא בפ"י מתרומה. וע"כ משום דס"ל דש"ס דידן פליג: דהרי בחולין דף ק"ח ע"ב. אמרינן דחלב ובשר מצרפין. ובכריתות דף ד' ע"ב אמרו דדם השרץ ובשרו מצטרפין ופסק כן הרמב"ם בפ"ב ממ"א דין ט' ואע"ג דבעי' שם דווקא מחובר בבשר התם הטעם דאם פירש הדם שוב אין שיעורו בכעדשה כמו שכ' הכ"מ וכן מבואר מלשון רש"י בנזיר דף ל"ד ע"א ר"פ שלשה מינים בד"ה וכל היוצא וכו'. פרש"י כגון חרצן ויין וכו'. מבואר דמצטרפין. ואע"ג. דהרמב"ם בפ"ה מנזירות דין ג' נראה דאוכל ומשקה אין מצטרף: הרמב"ם לטעמי'. דשיעור משקה בנזיר הוא ברביעית ואין שיעורם