מהר"ם שיק אורח חיים קעט

גם הכלים אסורין לו ואינו יכול לאכול עמו שום מאכל א"כ אפשר דשוב שייך איבה ומחלוקת. ואף דיש לפקפק ולומר דבכלים אינו אסור. הנזהר משטאפשמאלץ בהכלים של אינו נזהר וזה לא קבלו הנזהרים שלא לאכול לאסור גם הכלים דסתם כלים אינם ב"י ויכול לאכול עמו דברים שאין בהם חשש שטאפשמאלץ ודוחק ואפשר דע"ז כיון המהרי"ל. שכ' דאין אנו בקיאין בחומרא שיצא משם היינו מצד צ"ע ההוא מיהו לכל זה אנו צריכין לפי טעם מעלתו: אבל לפענ"ד נראה. דבן הסמוך לשלחן אביו. שאינו אוכל שטאפשמאלץ לא מקרי כלל כנדר דהרי בלא"ה קשה. דהרי בנדר בעינן דווקא שיוצא בשפתיו. כדקי"ל ביו"ד סי' ר"י. דדווקא דאם נדר להתענות. דבזה יש דעות דתענית הוי כקרבן. ובקרבן נאמר כל נדיב לב עולות. וגמר בלבו נמי מהני יעויין באו"ח סי' תקס"א בטו"ז שם ס"קח לענין קבלת תענית אבל נדר שאר דבר מצוה. צריך דווקא שיוצא בשפתיו. ואמאי אמרינן דמנהג הוא כמו נדר דמשמע אפילו לא פירש בשפתיו וצ"ל כיון דהוא עושה כן. ומעשיו מוכיחין על מחשבתו הוי כמו פירש בשפתיו וכל זה בדבר שאדם עושה מעצמו אבל בבן האוכל אצל אביו ובבית אביו אין אוכלין אווזות פטומות. זהו לא מקרי נדר על הבן וכ"כ בתשובות זכרון יוסף בחיו"ד סי' י"ד. דהא דאיתא ביו"ד סי' רי"ד דהבנים צריכין ג"כ לקיים מנהג אביהן כמו דאמרינן בגמרא גבי בני ביישן זהו דווקא אם הנהיגו כן בניהם אבל לא שמענו מעולם דאם האב נוהג בפרישות בהרבה דברים. שיהא הבן חייב לנהוג כן אחריו: אלא א"כ קיבל הבן כן על עצמו או שאביהם הנהיגו אותו בזה דווקא: וא"כ הבחורים מסתמ' לא קבלו על עצמם הפרישות והחסידות ההוא ואינו דבר שהמקום גורם. דדווקא אם המקום גורם החיוב אמרינן דאסור לשנות המנהג ואפילו שלא במקומו משום אל תטוש תורת אמך דהמקום מקרי והוי כאם כדאמרינין בפ"ק דמגילה ארץ שנער הרה וכו' ארץ צבי גדלה וכו' וכן לדעת מקצת המפורשים הא דאמר איוב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשיב שמה דכוונתו הי' על הארץ. וקראו בדרך מליצה אם. ובכה"ג דרשינין הכא קרא דאל תטוש תורת אמך דהיינו תורת המקום והארץ שנתגדל בה אבל דבר כעין שטאפשמאלץ דלא במקום תליא מלתא אלא יחידי' קבלו עליהם פרישות כל זמן שלא קבלו הבנים עליהם בעצמם אין עליהם נדר וא"כ אתי שפיר מה שהבחורים הלומדים בישיבה אינם נזהרים בזה. מלבד הטעם שכ' הרא"ש לפי דברי מעלתו ועיין כש"ך ביו"ד בסי' קי"ט סק"כ. שהאריך ג"כ בדין מנהגים ושייך ג"כ כאן. והנראה לפענ"ד כתבתי. ואחתום בברכה המשולשת יהא ה' עמך ותעלה מעלה מעלה דברי רבך הדורש שלומך וטובך: ה"ק משה שיק מברעזאויע. תשובה ר"נ שיל"ת יערגין יום ב' ח' אדר תר"ט לפ"ק: החיים והשלום וכ"ט לידידי הרב הגאון המפורסם ע"ה פה"ח נ"י כש"ת מוה' יעקב נ"י עטלינגער האב"ד ור"מ בק"ק אלטונא יע"א. אחרי דרישת שלומו וטובו דמר פר"מ וכו' באתי לבקש וכו' איזה חקירות בענין שיעורי הלמ"ס וזה החלי: הנה רוב איסורי מאכלות שיעורן ללקות עליהן בכזית חוץ מתקרובת ע"ז דילפינן מקרא דחייב עליו בכ"ש. וחוץ מדבר שהוא ברי' דחייב עליו ג"כ בכ"ש לפרש"י משום דחשיב. ולתוס' חולין דף צ"ו משום דהוי כאלו פירש קרא בין גדול ובין קטן וחוץ מח' שרצים דשיעורן בכעדשה. וחוץ מיוה"כ דחייב בככותבות הגסה אמנם כדי לברר אם יש חילוק בזה בין מאכל למשקה ובין מ"ע לל"ת יש לחקור בזה איזה חקירות: חיקרה א'. דמצוה וברכה אי בהנאת גרונו משערין: הנה לענין ל"ת מסיק ס"פ גיד הנשה. וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ד ממ"א דין כר"י. דבהנאת גרונו משערין. וגם מה שבין החנוכים מצטרף. ולענין מ"ע לא מצינו מפורש אי כזית דמצוה. וכן כזית דברכה אחרונה אי משערין ג"כ בהנאת גרונו. ומסברא נראה דאכילה דמ"ע שיעורו כאכילה דל"ת. ובהנאת גרונו משערין. דחיך אוכל יטעם וכן מצאתי שכ' אדמ"ו הגאון בעל חת"ס זצ"ל בתשובה אחת הנדפסת אצל חידושי רמב"ן לקידושין. וכ' שם מקצת ראי' מדחשיב בעידנא עיי"ש. אמנם מצאתי במחהש"ק סי' תע"ה ס"ק ד' דפשיטא לי' לאידך גיסא דבמ"ע בעינן הנאת מעיו ומייתי ראי' מברכה אחרונה וגבי ברכה אחרונה הביא הפ"מ ח"ב סי' ה' ראי' דתליא בהנאת מעיו. מדברי הרא"ש ברכות סי' י"ד והובא ג"כ בכ"מ בפ"א מברכות דין ב'. כיון שאינו נהנה בתוך מעיו א"צ ברכה ויותר יש להביא ראי' מדברי ב"י הי' במה שהביא להשיג על אוהל מועד וכ' דאכילה במעיו בעינן אמנם בברכות דף ל"ט ובירושלמי ריש כיצד מברכין. נראה דכזית דברכה ואיסור שווין דאל"כ הא כזית דברכה בעינן גדול טפי וכן מוכח מדברי הכ"מ. בפ"ג מברכות דין י"ב בסופו בדעת הרמב"ם דשיעור איסור וברכה שווין: ונראה לי עוד ראי' גדולה. מדברי הריב"ש סי' ר"פ דמביא ראי' דטועם ופולט אינו אסור באיסור מה"ת מברכה. ואי אמרינן כהפ"מ הנ"ל. קשה מאי ראי' הא איסור שאני. דבהנאת חיך תליא. באמת ראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' צ"ח בטו"ז ס"קא שהקשה על הריב"ש. למה מתיר בפולט הא החיך נהנה ובאיסור בהנאת גרונו חייב. ולפי ענ"ד לא ק"מ. דוודאי דרך אכילה הוא לבלוע. ולא לפלוט ואם פולט אינו כדרך אכילה ושלא כדרך אכילה פטור ולא מקרי אכילה. ושפיר כ' הריב"ש ולפי"ז אין ראית הפ"מ ראי' דלעולם איכ"ל דהרא"ש סובר דגם בברכה אחרונה. בהנאת גרונו תליא מ"מ אכילה ודרך אכילה בעינן ואי פולט אין זה אכילה. וא"כ שיעור ברכה ואיסורן שווין אלא אם אינו מתכוון ליהנות ולאכול אע"ג דלענין איסור אפילו מתעסק בחלבים חייב. מ"מ לענין ברכה. שהוא הודאה כיון שאינו מתכוון ליהנות (יעוין בטו"ז סי' ר"י ס"קד) וזה טעם רמב"ם דפוטר מטעמת אפילו בולע מברכה. ולא קשה קושית הפמ"ג בסי' צ"ח הנ"ל וכיון שראיית מחהש"ק אינה מוכרחת הדרינן לסברא. דאכילה דמ"ע בהנאת גרונו וכן שיעור כזית לענין שבועה. שכ' המל"מ רפ"ד משבועות דוודאי כיון על שיעור המחוייב באיסור א"כ ג"כ תליא בהנאת גרונו חוץ מיוה"כ דתליא ביתובי דעתא. ותליא בהנאת מעיו: תשובה רנ"א חקירה ב' אם משערין כזית. כמו שבא לפנינו או כמו שהי': הנה יש בזה כמה חלוקי דינים. א' אם הוא השתא כזית. וגם מעיקרא הי' כזית. ורק בנתיים נצטמק מ"מ דינו בכזית. וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד ממ"א ואע"ג דתפח ע"י מים שאינו איסור. מ"מ מצטרפין כיון שכך דרכו וגידולו וכבר הי' כן. ועל אופן זה כיון הרמב"ם בפי' המשנה בטהרות פ"ג מ"ד. וכמו שביאר רש"י בפסחי' דף ל"ג ע"ב ד"ה טמא מת עיי"ש ב' ואפילו אם לא הי' מעיקרא כזית רק שעכשיו נשתנה כגון שעשה מדגן לחם. אם התורה כתבה החיוב על הדבר שנשתנה. אע"ג דהשתא שע"י שתפח ע"י משקה משערי' כמו שבא לפנינו בשינוי ובזה ביאר אדמ"ו הגאון בעל חת"ס זצ"ל. מה שאמרו בכריתות דף ה'. דלחם ליתא בעינא. לכך אצטרך לכתוב ולא אתיא מקלי דהיינו דאי הוי כתיב רק קלי לא הי' מצטרפין המים שבלחם ובזה דחה ראית המקו"ח בסי' תס"ז וכן אנו משערין כזית מצה כמו שבא לפנינו. אלא שצריך למעך חללו ג' אם מעיקרא לא הוי בי' כזית ותפח ונעשה כזית מה"ת אינו חייב עליו רק מדרבנן חשוב כמו כזית ויש לחקור אם הכוונה דווקא. אם מעיקרא. נתחתך לחתיכות קטנות פחות מכזית ואח"כ נתפח או אפילו הי' מעיקרא כזית ונתפח ונעשה ב' זיתים ונתחתך לב' חתיכות. ויש בכל אחד כזית. אפי"ה פטור מה"ת וכן נראה לי בפשטות הסוגיא מנחות דף נ"ד ע"ב כיון דמסקינן אין דיחוי באיסורין מה לי אם הי' מעיקרא כזית או לא. והטעם פרש"י שם בד"ה דמה דתפח ע"י מים הוי רק כמיא בעלמא: ולכאורה קשה על מ"ש המג"א בסי' ר"י דאכשורי אוכל כאוכל ועיין לקמן חקירה ומים בתוך אוכל כאוכל וצ"ל דנהי דהוא כאוכל, מ"מ חלב לא הוי וגם לענין חמץ אפילו בוודאי התפיחה והחימוץ לצורך לחם הוא דרך גידולו ומשערין בו. אבל אם לאחר אפי' תפח ע"י מים. אפילו קודם פסח. מ"מ אין מצרפין ולפי"ז לענין שבועה שאוכל או שלא אוכל דשיעורו בכזית. אי יש כאן אוכל דתפח חשיב לדידי' ככזית. דבין המשקה והאוכל אסור אלא דלפי"ז לכאורה קשה דבשבועות דף כ"ג ע"ב דר"י לא רצה לאוקמי' במפרש ח"ש. דמוקי לה כד"ה וקשה הא אפשר לי' לאוקמי' בתפח הנבילה דמצד נבלה אינו חייב. ומצד שבועה חייב. וצ"ל דאמר רק נבלות ולא אסר עליו מים. וא"כ צ"ל שוב דמיירי בכולל דברים המותרים עמו. ויש לחקור עוד בזה. לענין ברכה אחרונה. מאי דינו. אמנם נראה דחייב לברך עליו לפי הנ"ל כמג"א. דכאן בין אוכל ובין משקה חייב לברך עליו. ומ"מ עדיין יש לדון נהי דכאוכל הוא. מ"מ כחמשת המינים או כד' מינים לענין ברכה אחרונה. לא יהא חשוב ואע"ג דלענין ברכה אזלינן בתר רוב עיין בטו"ז בסי' ר"ב סעי' א'. זהו דווקא היכא דשייך לברך על העיקר ולפטור הטפל אבל לצרופי לא נשמע. ועיין בסי' ר"ח סעי' ב' מ"מ נראה דמברכין עליו. חדא דהרי מדרבנן דינו בכזית. ותו דזה האוכל דרכו בכך. וכאן הציווי הוא על האוכל. ועל דרך גידול האוכל אזלינן ודמיא לדין ב' וצ"ע: ד' אם מעיקרא הוי בי' שיעור ונצטמק כיון דהשתא לית בי' כזית פטור. מיהו בגרוגרת וכיוצא בו פרי שאפשר לשלקו ולהחזירו לשיעורו. כ' הרשב"א בשבת דף צ"א ע"א דאפילו בעודו