מהר"ם שיק אורח חיים קעח

שטאפשמאלטץ. הא קי"ל ההולך ממקום שנוהגין איסור. למקום שנוהגין היתר ודעתו לחזור צריך לנהוג כמנהג שיצא משם וא"כ הי' ראוי שגם במקומות אחרים לא יאכלו שטאפשמאלטץ. והארכת בזה בפלפול. אי הבחורים הלומדים בישיבה מקרי דעתם לחזור ובסוף דבריך אמרת. שעפ"י דברי הרא"ש ריש פרק מקום שנהגו שכ' דהא דמחמירין חומרי המקום שיצא משם אם יש חשש מחלוקת בזה. א"צ לנהוג חומרי המקום שיצא משם ועוד הארכת בזה בסברות רבות. ויש בסברות ההם טעם לשבח וראוים לאמרן: ולפענ"ד הדבר ברור דבחורים הלומדים בישיבה מקרו דעתם לחזור. כמ"ש הרא"ש שאין דעתו לחזור היינו שבדעתו להשתקע שם למקום שהלך וכן מוכח מלשון התוס' בחולין דף י"ח ע"ב בד"ה הו"מ וכו'. שכתבו שדעתו להיות שם. ובש"ע יו"ד סי' רי"ד. סעי' ב' שכ' וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם וכו' אם אין דעתו לחזור ודירה מקרי בלשון בני אדם דירת קבע. כדאיתא ביו"ד פי' רי"ז סעי' ל"ב ברמ"א. ואפי"ה תליא בדעתו לחזור. ואין דין חומרא המקום תליא במה דקי"ל בצדקה ביו"ד בסי' רנ"ו סעי' ה'. דכאן תליא במקום שדעתו לקבוע שם. וכן פסק בש"ך ססי' רי"ד ביו"ד. וכיון שבמרום שדעתו לשקוע תליא מלתא וכן מסתבר. וא"כ בוודאי הבחורים הלומדים בישיבה. מסתמא דעתם לחזור מקרו כמ"ש המג"א בסי' תס"ח. אפילו לומדים שם ב' או ג' שנים. ולדעתי הוא הדין אפילו יותר. מ"מ מקרו דעתם לחזור ומצינו דבחור נקרא תושב. אלא לענין קדישים באו"ח סי' קל"ב וביו"ד סי' שע"ו היכא דיש מנהג לחלק בין תושב לאורח. דאורח אין לו אלא קדיש אחד התם בהמנהג תליא ולענין תפלה מקרי קביעות. דהרי אמרו חכז"ל הקובע מקום לתפלתו וכו' ומטעם זה לא הבנתי דברי ההלכות קטנות. שהביא מעלתו דבחורים דאפשר כשיעשה שידוך שם מקרי אין דעתו לחזור. ולהנ"ל לא נראה כן: אמנם באמת אני מסופק אם האדם עצמו מסופק אם יקבע מקומו שם או יחזור למקומו מאי דינו ואי נימא ברירה דיתברר לו לבסוף. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ולפי ענ"ד נראה דבכה"ג נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם נהי דהוי ספק דרבנן מ"מ לכתחילה אין עושין ספיקא דרבנן ובזה נראה להבין כוונת קושית המג"א בסי' תס"ח על מהרי"ל דהקשה על שכ' המהרי"ל דאין אנו בקיאין בחומרי המקום שיצא משם. והקשה המג"א דהו"ל למיעבד לחומרא וכוונתו או משום חזקה לדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות כ' ואפילו לדעת הפ"ח וסייעתו דאפילו במקום חזקה ספיקא דרבנן לקולא. מ"מ האי ספק הוי ספק מחמת חסרון ידיעה והוי אפילו בדרבנן להחמיר וגם משום דאין עושין ס' דרבנן לכתחילה. וא"כ ה"נ בספיקא שכתבתי: ובזה אמרתי לישב דברי הש"ע באו"ח סי' תס"ח סעי' ד' שכ' דאם הולך ממקום שאין עושין לא יעשה וכו' וכן מי שדעתו לחזור למקומו וכו' נוהג כאנשי מקומו בין להקל ובין להחמיר וכבר הקשה ע"ז בש"ך ביו"ד סי' רי"ד. וכן הקשה במג"א שם. ולהנ"ל אמרתי לישב דברישא מיירי שהוא מסופק אם יסתעי' לי' מלתא להשתקע שם או אפשר לא ישתקע אלא יחזור למקומו ואז צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם. אבל לא הקולא ולבסוף מסיים וכן מי שדעתו לחזור דהיינו שאין דעתו לשקוע בוודאי באותו מקום. וברור לו שיחזור למקומו נוהג בין לחומרא ובין לקולא כאנשי מקומו ולפי"ז אפילו בספיקא הבחורים הלומדים בישיבה, אף אם נדון אותם כספק. כסברת הלכות קטנות צריכין לנהוג כהמקום שיצאו משם: והנה באמת יש ג' גווני מנהגים. א' שנהגו בכל מקום כעין יו"ט שני. או אמירת ההלל בר"ח. ובזה נראה פליגו רש"י ורמב"ם. דבריש פרק לולב וערבה גבי רבה דאמרינן שם דחבט חבט: ולא ברך ופרש"י משום דלא שייך במנהג לא תסור אבל הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים כ' דגם במנהג שייך לא תסור ולכאורה תימה דא"כ דברי הרמב"ם סותרין אהדדי דבה' מגילה וחנוכה פסק בפ"ג דאין מברכין על ההלל בר"ח וקשה כיון דלדידי' גם במנהג איכא לא תסור. וצ"ל דאין כל המנהגים שווים. דוודאי במנהג שנתיסד עפ"י חכז"ל. כעין דשלחו מתם. הזהרו במנהג אבותיכם. לענין יו"ט שני איכא לא תסור אבל במנהג שהנהיגו מעצמם גם לרמב"ם ליכא לא תסור ובמנהג כי האי לא שייך חומרי המקום שיצא כיון דהוא ככל מקום אמנם יש גווני דמנהג דהוא רק מנהג המקום וזה יש ג"כ בו ב' אופנים או דנהגו באיזה מקום איזה דבר משום פרישות. או סייג או שנהגו דבר זה משום דאיכא מ"ד דדבר זה אסור. אף דאיכא מאן דמתיר הם מחמירין על עצמן ונוהגין כדברי האוסר: ונ"ל דיש נפ"מ וחילוק בזה. דהנה זכרתי ימים מקדם כשזכיתי ללמוד בישיבתו של מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל. אירע בבית המדרש של הבחורים איש אחד ממדינת פולען. וביקש מאיזה בחורים להתיר לו מה שנהג עד אז שלא להקטיר ולעשן טאבאק ביו"ט של עצרת וגם אני הייתי בתוך אלו הבחורים ואמרתי דאפשר דנדר כזה דיש דעת אוסרים. אולי קיבל על עצמו כדעת האוסרים ואפשר דאין לו התרה. ואחר התפלה נקראתי לבית מרן הגאון זצ"ל. שהייתי מאוכלי שלחנו בשבת ויו"ט ושאל אותי מה פלפול הי' בביהמ"ד כי כן הי' דרכו בקודש לשאול על כל דבר ודבר וספרתי לפני מורי הגאון זצ"ל הדברים כהוייתן ואמר שהדין עמי ואח"ז מצאתי כעין זה בדברי המג"א בסי' תקנ"א סעי' ב' ס"ק ז' דאם נהגו למעט במו"מ לא מהני התרה כיון דקבלו אבותיהם כדעת האוסרין. וא"כ ה"ל בנידון הנ"ל אם מנהג המקום לאסור משום דיש דעות האוסרין בזה לא מהני התרה. אבל אם הוא רק מצד פרישות וסייג מהני התרה: ובזה אמרתי לישב דברי מהרי"ל. שהביא המג"א בסי' תס"ח סעי' ד' ס"קיב דהבחורים אם אוכלין מבדיקות הקולות שמקילים במגנצא. אין לחוש דאין אנו בקיאים וכו' ושוב כ' דבביתו לא היו אוכלין פאנצין. משום דמתקבצים שם בחורים וכו' והקשה המג"א דדבריו סתרו אהדדי יעויי"ש. ולהנ"ל אמרתי בשלמא בפאנצין דתליא בפלוגתא דרבינו אפרים ורבינו יואל דפליגו לדינא ובשאר מקומות נהגו כר' אפרים ובמענץ כר"י. ובפלוגתא בדינא. דאיתא ביו"ד סי' ס"ד ולא שייך בזה. אינהו אכלו ולדידן מסתם לא סתים משום דהנך דאסרו מדינא אסרו ולכך לא מועיל התרה וגם לא שייך בזה דברי הרא"ש דר"פ מקום שנהגו הנז"ל שכתב דהיכא דיש לחוש למחלוק' שרי אפילו אם הוא ממקום שנהגו איסור משום דאדעתא דהכי לא קבלו. וכמו שיתבאר לקמן דכיון דאין מועיל התרה דהתרה בעינן ע"י פתח דנשתנה הדבר. לדבר שאין בו משום נולד וא"כ בכה"ג לא מהני סברת הרא"ש. ולכך לא אכלו בביתו פאנצין משא"כ בשאר מנהגים ויתבאר עוד לקמן אי"ה. ויש עוד מנהג ג' שהאדם בעצמו הנהיג עצמו. לאסור עליו דברים או מצד פרישות או משום שנמצא מי שאוסר דבר זה מצד הדין ודינו כדלעיל אלא דאפשר דזה עוד חמיר יותר. דמנהג דמצד המקום אינו אסור. אלא עשום אל תטוש תורת אמך אבל מנהג שהוא בעצמו קיבל עליו. איכ"ל דהוא דאורייתא כמו נדר: ועתה נבוא לנידון שהתחלנו הנה מעלתו נ"י כתב דעל פי דעת הרא"ש הנ"ל יש להתיר להבחורים. לאכול שטאפשמאלטץ במקום שנהגו היתר משום שלא יהא מחלוקת. ולכאורה יש לפקפק ע"ז. דהרי טעמו של הרא"ש. הוא משום מה דצריך לנהוג בחומרא שיצא משם הוא רק מדרבנן. ובדרבנן יש להקל וכבר הקשה הפמ"ג בסי' תס"ח הרי מנהג הוי כמו נדר. כמבואר ביו"ד ר"ס רי"ד ולפי"ז לכאורה מנהג השלישי שכתבתי לעיל דהוי ממש כמו נדר. ותי' הפמ"ג לכאורה קשה לדעת הש"ך ביו"ד סי' רי"ד ס"קב. דגם אם הוא אינו בריא. מ"מ צריך התרה ולא מהני לומר דאדעתא דהכי לא נדר. אלא צריך התרה אלא א"כ כך הוא המנהג. דאם אינו בריא אינו מתענה. וא"כ עדיין קשה קושית הפמ"ג: וצריך לומר דס"ל להפמ"ג הנ"ל כמ"ש המג"א ריש הלכות ר"ה בסי' תקפ"א ס"קיב וכפירש הדג"מ שם ביו"ד סי' הנ"ל דאם רוצה לאכול רק הפעם ההוא א"צ התרה. אבל אם אינו רוצה שוב בנדר לגמרי אז צריך התרה. וא"כ י"ל דכוונת הרא"ש ג"כ הוא בכה"ג שרק כשהולך לאותו מקום שיש לחוש למחלוקת. אז רק כל זמן שהוא שם אינו רוצה לקיים נדרו. אז י"ל דאדעתא דהכי לא נדר אבל לפי דעת הש"ך ביו"ד. לא מהני לומר בזה אדעתא דהכי לא נדר ולא סגי בתירץ הפמ"ג ואפשר דקושית הפמ"ג הוא דווקא באם מעצמו נהגו כן. דהוי כנדר ממש וכדלעיל אבל במנהג שנהגו: דאסור רק משום אל תטוש תורת אמך והוי רק מדרבנן ואצטרך לתי' של הפמ"ג וא"כ בנידון של מעלתו. אי נימא דהוי נדר ממש לא סגי בדברי הרא"ש ותליא עדיין בב' הפירושים אי כש"ך ביו"ד או כהמג"א אלא דנראה לי להביא ראי' דאפילו בדבר שהוא קיבל על עצמו מ"מ במקום שיש מחלוקת או איבה מותר לו להקל וראי' לפירושו של המג"א הנ"ל: דהנה באו"ח סי' קס"ח וביו"ד סי' קי"ב מבואר דמי שיזהר מפת של עכו"ם וסועד אצל מי שאינו נזהר מפת עכו"ם. מונח על השלחן והוא יפה וכו' מותר לו לאכול משום איבה וא"ס מוכח דאפילו בדבר שקיבל על עצמו. אי יש לחוש משום איבה מותר ומוכח לכאורה כהמג"א איברא דמהתם אדרבה איכא תיובתא לתירוצו של מעלתו דהרי מבואר ביו"ד סי' קי"ב בב"י בשם תשובת אשכנזית דאם סעד מי שנזהר בחמאה של גוים. אצל מי שאינו נזהר אינו רשאי לאכול עמו. דבזה לא שייך איבה. דיכול לומר אני אינו אוכל חמאה. דדווקא בפת דהוא עיקר סעודה. בזה שייך משום איבה אבל בשאר מאכלים לא שייך איבה. דיכול לומר. דאינו אוכל דבר זה משום טעם אחר ולא משום איסור וא"כ לפי"ז לכאורה לא שייך לומר בזה דמשום מחלוקת יהא מותר. דהרי אנו דנין כאן על שאר מאכלים: מיהו אפשר לישב דבריו ולומר דדווקא בחמאה של גוי. דאין הכלים אסורים. כדאיתא ביו"ד בסי' קט"ו רק החמאה עצמו בזה יכול לומר כן אבל אם לא יאכל שטאפשמאלטץ ממילא