מהר"ם שיק אורח חיים קעו

בשעה שמבשלים אותו. ולמ"ד חוזו"נ אסור ובש"ע סי' תמ"ז סעי' ח' בהגה"ה. פסק דאינו אוסר תערובתו וכ' שם בח"י אות ק"ג דצוקער אינו אוסר תערובתו אפילו בפחות מששים. רק בלא תערובת אוסרין אותו וא"כ לכאורה גם בנידון שלנו יש להתיר. אמנם לאחר העיון. אין הנידון דומה לראי'. דהרי קי"ל ביו"ד סי' קי"ב דין י"ד דתערובת פת גוי. אפילו נ"ט מותר ואפי"ה כ' הב"י שם. ריש הסימן דשאור של גוי אפילו היכא דלא גזרו על התערובות שאור אוסר דהרי אמרו בחולין דף ו' ע"א דאע"ג דלא גזרו על תערובת דמאי. אפי"ה שאני שאור ותבלין. דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל. ושאור של גוי כיון דהוא מתקן את הכל הוא עיקר ובמג"א סי' תמ"ב ס"קט הביא בשם הטור דמעמיד הוא חשיב כמו בעינא. וביו"ד ר"ס צ"ת. הוכיח הפר"ח דשאור ותבלין עדיף מדבר המעמיד. וא"כ כיון דאפילו בדמאי ושאור של גוי חשיבא מלתא דעבידא לטעמא כאלו הוא בעין. ה"נ בספק משהו חמץ. דאסור בעינא ולא התירו אלא תערובת אבל מלתא דעבידא לטעמי' ומתקן הכל הוי כבעין ואסור וא"כ הצוקער שבא לתקן היין ועבידא לטעמא הוי כבעין. ואסור היין כמו הצוקער בעין ואין להשיב על זה. דהרי הא דתבלין לא בטלו היינו דווקא אם אסורים מחמת עצמם. כדקי"ל ביו"ד סי' צ"ח סעי' ח' בהגהה וה"נ הרי אין הצוקער אסור מחמת עצמו זה אינו. ואין הנידון דומה דהתם אם מעיקרא הי' במלח שיעור לבטל הדם שנבלע בו הי' מותר. ולכך גם עתה. ששמו מלח ההוא בתבשיל אפילו נימא כיון דבא לתקן הוא עיקר. וכאלו כולו מלח מ"מ כיון שיש בכולו ששים נגד הדם שרי. משא"כ הכא. גם מעיקרא הי' בצוקער שיעור לבטלו ואפי"ה אסור מצד חומרא. ומנהג שהנהיגו אבותינו כל שלא נעשה לפסח בשמירה מחמץ. אפילו אין לחוש אלא למשהו אסור שלא חלקו דאם נתיר בחשש משהו. יתירו גם בחשש יותר ממשהו ולכך אסרו בשר יבש ופירות יבשים וצוקער כל זמן שהן בעין ולא נתערבו. וא"כ כיון דקי"ל דמלתא דעבידא לטעמי'. הוי כעיקר הדבר ובוודאי אם הי' הצוקער הרוב והיין המועט לא הי' אדם מסתפק והוי חשבינן לי' כאלו הוא כולו צוקער וא"כ ה"נ כל דעבידא לטעמא חשיב כעיקר וכרוב: וגדולה מזו הביא הח"י בסי' תמ"ז ס"קלג דחומץ שמלאוהו ביין המעורב עם ציקער אוסר בס' אלי' זוטא מלשתותו בפסח ונהי שהח"י כ' שם דאם סיננו שרי השיג עליו בס' חמד משה שם דמאי יועיל סינון בצוקער שנימס והי' למים וקשה אמאי אסור: הא קי"ל בסי' תס"ז הנ"ל דע"י תערובות מותר בציקער. וע"כ דס"ל להא"ז: דהיינו דווקא כשנתערב עפ"י מקרה אבל כל שעירב בידים ומדעת אסור. וכמ"ש הרשב"א המובא בב"י ביו"ד סי' קל"ד ובחמד משה סי' תמ"ז ס"קמב לענין עובדא דצ"צ סימן פ' המובא במג"א סי' תמ"ז ס"קמה. דכל שנעשה מדעת לתקן דבר לא בטל. וא"כ יש קל וחומר אם בחומץ שאין היין עם צוקער בא לתקנו. להיות כתבלין אסרו. ק"ו במלתא דעבידא לטעמא כיין עם צוקער: שוב ראיתי בא"ר סי' תס"ז ס"קכג שביאר כוונתו שכ' בא"ז לא מטעם הצוקער אסר החומץ אלא משום שהיין עם צוקער. נתבשל בכלי חמץ יעויי"ש. ובנידון שלנו לפעמים יש לחוש ג"כ למ"ש הא"ר דהצוקער רגילין לשרותו בכלי חמץ ואם שהה מעל"ע הוי כבוש כמבושל ויש חשש גם מצד הכלים וצריכין לחקור על זה. אבל אנו דנין עתה. דאפילו אין לחוש אלא מצד הצוקער לפי דברי החמד משה נראה דכל שנעשה כן מדעת אינו בטל ואסור בצוקער אמנם להא"ר. נהי דס"ל דאפילו נעשה מדעת לשום תיקון בטל. ונקרא תערובת. ולענין צוקער מותר מיהו נראה פשוט בעיני. דדווקא התם בחומץ. דאין הצוקער מלתא דעבידא לטעמא ס"ל כן. אבל בנידון שלנו דהצוקער בא להמתיקו נראה דלכ"ע חשיב לי' כבעינא: ולפענ"ד ראי' לזה וממקומו הוא מוכרע דקאמר שם בסי' תס"ז סעי' ח' דאין לאכול צוקער ואין לאכול כרכום ונעגליך ותערובתו מותר. וקשה מאי אין לאכול כרכים ונעגליך. מי הוא זה שאוכל כרכום או נעגליך בעינא ואין זה דרך אכילה. וע"כ שכוונתו שאין לתבל בהן. ואע"ג שמתיר תערובתן. היינו אם לא באו לתוך התערובות כדי לתבל אבל כל שכוונתו לתבל. כבעין הוא חשוב ואסור ואינו מותר אלא אם נפל במקום שאינו ראוי לתבל. וה"ה צוקער שבא להמתיק היין. הרי הוא חשוב כבעין והוא בכלל איסור שהרי גם צוקער. עומד עיקרו להתערב עם מאכלים או משקים ואבותינו ואבות אבותינו הנהיגו בו איסור אפילו בתערובות כה"ג כן נראה לפענ"ד נכון וחזרתי על כל הצדדים למצוא היתר ולא מצאתי ואחתום בברכה דברי ידידו הדוש"ת: הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה רמ"ד בעזה"י חוסט יום ג' כ"ז אדר תרל"ג לפ"ק: את חג המצות. יחוג בדיצות. הרב המופלג המפורסס כש"ת מוה' קלמן ליבערמאן נ"י רב בקהל סאלקע מכתבו קבלתי. ובו נשאלתי על דבר צוקער של פסח משיראנער פאבריק שראה מעלתו במכתב עתי. שבת אחים. שאני צויתי פה להכריז בביהכ"נ שלא יקנו ממנו לפסח ושאל ממני. מדוע ולמה עשיתי כן. הרי אפילו בציקער סתמא. כ' הברכ"י בסי' תמ"ז דלית בי' חשש אלא מי שרוצה להחמיר וכו'. למ"ד דאמרי' חוזו"נ ואנן לא קי"ל כן ולמה לא נאמין כ"י להכשיר אף אם הכתב הוא ממי שאין מכירין אותו עכ"ל הצריך. ועוד האריך בזה. והנה כבר ראו עיניו דברי אדמ"ו הגאון זצ"ל בעל חת"ס בחאו"ח סי' קל"ה שכ' דיש בו משום פירורי חמץ ותמה על הברכ"י שכ' שרגילין לטבול בו פתם ואפי"ה כ' שיש בו חשש למ"ד דחוזו"נ והניח דבריו בצריך עיון: ואמת הדבר שמצוי ושכיח שהפועלים והאומנים טובלים את פתם ביורה הרותחת ואני עובדא ידענא אשר בק"ק פרעשבורג הי' צוקערפאבריק. והי' הרב הגדול ומהולל מאוד מוה' נטע וואלף נ"י המשגיח בענין עשיית הצוקער של פסח ופעם אחד רק רגע כמימרא הסיח דעתו והעלים עין. וראה פועל אחד שהלך מן היורה בחיפזון. וצווח עליו הרב המשגיח הנ"ל מה עשית אצל היורה והשיב ואמר לא עשיתי מאומה. רק טבלתי בו חתיכת פת ונעשו עי"ז כמה ככרות מן הצוקער לחמץ. עכ"פ הדבר הזה שכיח ובוודאי יש חשש לפירורין כמ"ש מרן זצ"ל ולא שייך בזה לומר דקפדו אנקיותא דהרי אנו רואין דלא קפדו וקפדו שייך רק בדבר שאינו מתאוה לו וכו' ובפרורין יש חשש דאורייתא דח"ש אסור מה"ת. וכבר כ' הטו"ז ביו"ד סי' ק"ד ס"קא. והסכימו עמו האחרונים דלאו דווקא שרץ אלא כל יבש בלח. או לח ביבש. הוי כאלו אינו מעורב כלל והוי כבעין. וממילא נמי נסתר. מ"ש מעלתו לתרץ דברי הברכ"י. דלא מתיר אלא לסננן דזה אינו. דהרי הוי כמבטל איסור לכתחילה. וכמו שהביא המג"א בסוסי' תמ"ז ס"קמה ובדג"מ וא"כ נשארה קושית מ"ו על הברכ"י: ולפיענ"ד נראה. דהנה בש"ע איתא. דאפילו להשהותו אסור. וכן ראיתי כשהייתי בפ"ב. שמוכרין אותו קוה"פ. עם שאר החמץ אבל בקהלות אחרות ראיתי. שמוכרין צוקער בחנות בחוה"מ פסח לנכרים. ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל כ' שצריך למכרו קודם הפסח משום פרורין. וקשיא על מנהג המקומות. שעושין בו סחורה. דאפילו נימא דפרורין ממילא בטלו. וגם אינם מצווין. ולית בהו משום בל יראה מ"מ האיך רשאין למכור הא קי"ל בסימן תמ"ז סעי' י'. דאפילו משהו אסור בהנאה וצריך לשורפן דווקא. מיהו כבר הובא במג"א בסי' תמ"ה ס"קו ובמחהש"ק שם ביאר דבריו. דהיינו בלח. אבל ביבש. דהמותר לית בי' תערובת חמץ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו והקונה צוקער אינו נותן עבור הפירור חמץ כלל. וא"כ שפיר כ' הברכ"י. דלאסור צוקער אפילו למכור דמשום פירור חמץ והי' מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו אבל אי חיישינן למ"ד חוזו"נ. אסור אף למכור לנכרי כמ"ש הרמ"א. ועלי' קאי הברכ"י. כן נראה לפענ"ד: ועכ"פ לענין אכילה יש בו חשש דאורייתא משום פרורי חמץ השכיחין גם בפאבריק הגדולים ולא כמו שהבין מעלתו דדווקא:. ביער דבש שכיח כזה. אלא גם ביורות דבש שמבשלין אותו וזה קרא מותו בעל ברכ"י יער דבש דביער אין הדבש חם. וכמו שהבאתי לעיל מהעובדא דהוי בפ"ב וכיון שכן כבר פסק הרמ"א בסי' קי"ט דאין להאמין ליקח. אלא בידעינן אותו שמוחזק בכשרות ובפרט בדבר שאפשר לומר. דטועה ומורה היתר דסובר דא"צ השגחה כולי האי כמ"ש מעלתו. אז ממילא בוודאי בעי' מומחה טפי דשורש דין הרמ"א. הוא מהרמב"ם שלמד מהא דאמרינן בע"ז דף ל"ט ע"ב אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה ודייקו בלשון מומחה להורות דאפילו מוחזק בכשרות. לא סגי אלא בע' מומחה ושם מומחה. עיין בחו"מ סי' ג' דהיינו בקי ומנוסה נמי: וכבר האריך התב"ש בבכור שור בע"ז שם. דבאיסור דאורייתא בעי' מוחזק מדינא ובאיסור דרבנן מתקנת הגאונים הוא. שגזרו בחרמות על זה וכ"ש באיסורין של חמץ דחמיר טפי. וכן הוא מקדמת דנא. דדבר כזה נמסר ביד הרבנים הגדולים ומובהקים דפקיע שמייהו ומי יסמוך על איש מורה הקופץ בראש שלא נודע שמו. וטבעו וטובו. ובפרט בדור הזה דשכיחו מורים והורים. שאין לסמוך עליהן. זהו הי' טעמי ונימוקי ועתה הנה הלוקחים צוקער לפסח. משלמים ביוקר כדי שיהיו מובטחים משום חשש ואם. החנוני מטעה בזה את הלוקחין. מלבד האיסור האמור למעלה. עוד גונב דעת הבריות וגניבת ממון. הנה כל זה מצאתי עצמי מחוייב להודיע ובעיניו יראה ובלבבו יבין את המעשה אשר יעשה ויהי ה' עמו